27.10.2022
מנסה להבין עד איפה כתבתי בפוסט הקודם.. להסיק מזה מאיפה להתחיל לכתוב עכשיו.. וזה מרגיש לפני שנה.. אנחנו מאוד נהנים אבל נמצאים בקצב די גבוה. זאת היתה התוכנית.. רצינו לראות את החוף המזרחי, רצינו להגיע עד מלבורן.. חישבנו בערך באיזה קצב נשמע לנו הגיוני להתקדם וסגרנו על תאריכים מתי ואיפה מחזירים את הקראוון לפי זה, אין פה הרבה אפשרויות לגמישות.. את הקראוון צריך היה להזמין המון זמן מראש, את זה כבר תיארתי בפוסט הקודם, וזה אומר גם להתחייב על הדברים האלה – איפה ומתי מחזירים אותו..
הבנו אגב השבוע, למה החוסר הזה בקראוונים להשכרה. אמנם חשבתי שאחרי הרבה זמן שהשמיים פה היו סגורים בגלל הקורונה, עכשיו כולם מטיילים פה, ובגלל זה אין רכבים להשכרה. אבל מסתבר שהאמת יותר פשוטה – בזמן הקורונה, החברות שהיו צריכות לשרוד, וכדי לשרוד, מכרו את הקראוונים שלהם. בחברה שאנחנו שוכרים ממנה אמרו לנו שמתוך צי של 2800 קראוונים מהדגם כמו שלנו, מכרו בזמן הקורונה 2,000 לאנשים פרטיים. וזהו. ההיצע פחת משמעותית. והאפשרויות לגמישות פחתו גם הם.
ובכן נזכרתי, היינו באיירלי ביץ׳.. משם המשכנו לסרינה. עיירה סתמית על הדרך שנבחרה בעיקר כי היא על הדרך.. כי רצינו לא לנסוע הרבה מדי שעות ביום אחד וזה היה מקום שאפשר היה לעצור בו. אבל פארק הקראוונים שלנו היה כל כך חמוד ונעים, והיה לנו שם נהדר. היינו שם לילה אחד, ובילינו את כל אחר הצהריים במשחקים על הדשא (קנינו כמה משחקי חוץ.. כדור ראגבי, קליעה למטרה כדור נוצה ושכאלה) ורכיבה על הקורקינט, היה כזה כיף שאפילו לא צילמתי כלום. למחרת בבקר הלכנו לבקר במרכז המבקרים של מפעל סוכר, שמסביר על התהליך של הפקת סוכר מקנה סוכר. זה איזור שמגדלים בו המון קני סוכר.. וואלה, אין צורך להגיע לסרינה במיוחד בשביל זה..
משם המשכנו לעיירה שנקראת רוקהאמפטון. גם היא בגדול, סתם עיירה על הדרך.. פשוט יש כמה ק״מ שמתרגמים לאיזה 12 שעות נסיעה שאין בהן הרבה מה לעשות.. יש שנוסעים אותם ביום יומיים ארוכים במיוחד.. אבל אנחנו לא כאלה, אז מצאנו לנו בכל זאת כמה נקודות עצירה. ובכלל הצטברו לנו כמה בעיות בקראוון שהיינו צריכים לטפל בהם..
חברת ההשכרה שלנו היא ממש בסדר, כל דבר שעולה היא מעודדת לתקן לא מקשה ולא שואלת יותר מדי שאלות, עוזרת לנו למצוא איפה לתקן וגם לתאם את הפגישה (כשאנחנו מנסים להתקשר בעצמינו, בדרך כלל אומרים לנו שאין תורים לימים או לשבועות הקרובים..) ומחזירה את הכסף שהוצאנו, ואת ההוצאות הנילוות, כמו צידנית וקרח כשהיתה בעיה במקרר, מאווררים כשהיתה תקלה במזגן ואוטו כשהיתה תקלה במנוע.. כן, זה לא מעט תקלות. וזה די מבאס.. אבל האפשרות האחרת היא להחזיר את הקראוון, ואין, פשוט אין, קראוון אחר.. אז אנחנו מנסים ובדרך כלל מצליחים, לראות את הטוב בכל סיטואציה, לקחת בקלות כל תקלה ולשמוח. למשל בזמן שתיקנו את התקלה במנוע שכרנו על חשבונם רכב קטן, ובהחלט שמחנו על ההזדמנות לטייל קצת באוטו, שעם כל יתרונות הקראוון והכיף שלו, הרבה יותר נח להתנייד באוטו..
ברוקהאמפטון ישנו בפארק שהיה בו פארק מים קטן, וטרמפולינה גדולה, והיה לנו בו מאוד מאוד כיף גם סתם להינות ממנו. חוץ מזה אני וגל מאוד נהננו לנסוע עם הרכב השכור רק שנינו לדייט במסעדה הודית ולהמשיך לקניות ולהשאיר את הילדים בקראוון..
כי קראוון זו חוויה נהדרת! כיף מאוד לטייל עם הבית, לעצור איפה שרוצים ולהכין ארוחה, לישון באתרי קאמפינג מגניבים ובטבע ועדיין להרגיש בנוחות של מיטה חמימה בין קירות ממוזגים ויחסית מוגנים מברחשים כשהולכים לישון, הגיבוש המשפחתי בו שובר שיאים חדשים, וההימצאות בטבע כל כך הרבה שעות מאפשרת הרבה זמן איכותי של משחקים בחוץ וגם בפנים. גם היעילות המשפחתית והתרומה למשפחה בו שוברת שיאים, כי בקראוון יש המון תפקידים למלא וכולם לוקחים בהם חלק.
אבל לקראוון גם יש חסרונות.. בכל פעם שרוצים להגיע לאנשהו, יש הרבה פעולות שצריך לבצע רק כדי לנסוע (לנתק את הגז, המים והחשמל.. לדאוג שאין כלים בכיור והכל מנוגב ובחזרה בארונות, ובכללי שלא יהיו דברים מפוזרים מחוץ לארונות.. לרוקן את הקבינה ממה שאנחנו מאכסנים בה כשאנחנו לא נוסעים ובקיצור.. הובן), ואנחנו בגדול במשאית, אז נכון שבאוסטרליה עד כה לא נתקלנו בהמון בעיות חניה אבל עדיין לא בכל מקום יש מקום למשאית. ויש גם את העניין הזה שבדרך כלל קאמפים הם לא במרכזי ערים.. שזה נהדר! זה יתרון.. זה בטבע והכל.. אבל זה גם אומר שאי אפשר שניה ללכת לבד או בזוג ולשוטט ברחובות לקצת זמן איכות עם עצמי או לפחות עם גל, כי אין לאן ללכת.. וגם אין את האפשרות לנסוע רק כמה דקות לאנשהו, כי גם אז, הבית והילדים שבתוכו מתארגנים ובאים איתך..
באחד הערים ברוקהמפטון נעננו לבקשות החוזרות של עומרי ועשינו מסיבת סטיקלייטים עם סרט ופופקורן, והוא ממש צדק כי היה מגניב 🙂
למחרת נסענו כולנו באוטו לעיירה קטנה וחמודה על החוף שנקראת אמו פארק, נסענו במסלולון קצר ויפה ליד הים עם הקורקינט, ונהננו בסקייטפארק שלה. היה ממש חביב. מזג האויר היה מעונן ונעים, ויצא לנו נהדר כי בכל היום הזה, ברוקהאמפטון בינתיים ירד מלא גשם.. כשחזרנו כבר הספיקו לתקן לנו את הקראוון, או לפחות כך חשבנו, (ספויילר – הם לא תיקנו לגמרי את תקלת המנוע), גל החזיר את האוטו החלופי ועדיין ירד מלא גשם.. ואנחנו המשכנו בדרכנו.
לאחרונה הרבה מזכרות קטנות וחפצים בעלי ערך סנטימנטלי שגל אסף במהלך הטיול, החליטו לעזוב אותנו.. הבאף הכתום שמטייל איתנו עוד מישראל נעלם בסינגפור (למדנו שבג׳ט לג מאבדים דברים…).. צמידים שנקנו בהרבה מקומות הוסרו בגלל איזה גירוי שנוצר מהם, והכי מבאס, העגיל שגל יצר לעצמו עוד בפוקט, לפני יותר משנה, נפל ונעלם.. זו כמובן הזדמנות נהדרת לתרגל בודהיזם שכן, הכל זמני וחולף והכי חשוב זה נו אטאצ׳מנט! וגם הזדמנות טובה להתחדש..
למחרת בבקר פתחנו את הבקר בקניון גדול שאליו הלכנו בגלל הארקייד שהבטחנו מתישהו, ומשם המשכנו בדרכנו. השמש יצאה והיה יום יפהפה
אחרי כמה ימים מאוד גשומים. הרבה איזורים מיוערים לצד הדרך היו מוצפים בשלוליות גדולות מהימים האחרונים. הכבישים היו די ריקים, ולצידנו היו מדי פעם שטחים עצומים בהם רועות פרות בהמוניהן.. תיבות דואר באמצע שום מקום מסמנות שאיפהשהו במורד איזה שביל מסתתרת כנראה החווה שהן שייכות אליה.
באותו יום מצאנו את עצמנו בקאמפ מיוחד באמצע המון המון טבע. לגדות הבאפל קריק שבו שוחים כרישים ודגים באורך 2.5 מטר (לא ראינו, בעל הבית אמר), אבל אין בו תנינים ועל כרי הדשא שסביבו מקפצים המוני קנגורואים. הגענו אחר הצהריים, הדלקנו מדורה, הילדים דאגו לה בזמן שגל ניגן בגיטרה והיה ערב מושלם.. כשירד החושך הגיעו גם המוני צפרדעים.. ענקיות כאלה, שנוטות להפתיע ושצריך להזהר לא לדרוך עליהן.
היינו בקאמפ הזה כמעט לבד וזו באמת היתה חוויה מיוחדת. בבקר הוקפנו בהרבה יותר קנגורו-ים מבאחר הצהריים שלפני, והם גם התקרבו הרבה יותר, השמש זרחה והיה קסום. לקחנו את הבקר באיזי, בהמלצת בעל הקאמפ הלכנו לראות את המקום בו הנהר נשפך לים, והמשכנו בדרכנו דרומה רק לקראת הצהריים.
בדרך עצרנו ליד סופרמרקט ומטמון שבהסבר שלו צויין שבהצפות מ2013 המים באיזור הגיעו עד 30 ס״מ מעל מיקום המטמון. זה אומר שהמים הגיעו לגובה של כ-180 ס״מ. פסיכי לדמיין את זה, ורואים שכל הבתים באיזור בנויים על עמודים כדי להתמודד עם איתני הטבע שתוקפים פה אחת לכמה שנים.
הקאמפ שנסענו אליו, היה גם הוא בטבע, באמצע של יער אקליפטוסים. קרחת יער קטנה ומטופחת. גם פה מיד כשהגענו בזמן שאני התפניתי להכנת אוכל, גל והילדים לקחו מריצה מהמקום ואספו ענפים למדורה.
הילדים התאומים של השכנים מיד באו להצטרף, והיה חמים ונעים ושקט. וגם פה, מיד כשהחשיך הפציעו כל הצפרדעים.. וגם הגשם..
הגשם שהתחיל בערב המשיך ברציפות עד הבקר וגם אז, לא פסק.. ביציאה מהקאמפ קיפצו לפנינו 2 קנגרואו-ים, ואנחנו התחלנו לנסות להבין איזה כבישים מוצפים, ומה הסיכויים שלנו להגיע עוד היום לטין קאן ביי, מקום שתכננו וחיכינו להגיע אליו כבר ממש ממזמן. הבנו שהכביש שעליו אנחנו אמורים לנסוע אכן מוצף, עשינו חישוב מחדש והחלטנו לשנות יעד להרבי ביי. זה גם השתלב לנו טוב אם זה שדחינו את הסיור שלנו בפרייזר איילנד ביום אחד בגלל הגשם, והיה לנו מקום רק על סיור שיוצא מהרבי ביי.. הגשם עדיין נמשך כשהגענו. וכשהתמקמנו, ולקראת השקיעה הוא סוף סוף פסק, ואז יצאה קשת יפהפיה.
למחרת אגב היה יום מקסים ממש, שום זכר למבול המטורף של יום קודם. עשינו טיול מקסים עם הקורקינטים על הטיילת היפה, חיפשנו לויתנים מהחוף (זה אחד האיזורים הטובים בעולם לראות לוייתנים, אבל בדיוק נגמרה העונה.. – לא ראינו), טיילנו עד סוף המזח הארוך והיפה. היה שפל ורצועות חוף יפות ולבנות בצבצו מתוך המים כשלהקות סרטנים מהלכות בהן. המשכנו לאכול פיצה בדומינוס פיצה, שהפתיעו עם אופציות צמחוניות שהיינו חייבים לנסות (ואני לא מאמינה שאשכרה אכלתי פיצה עם מלפפון חמוץ רוטב אלף האיים וחתיכות של המבורגר צמחוני.. וגם שהיה לי טעים..). וחזרנו עייפים ושמחים לביתנו הקט. הפארק שלנו היה מאוד קרוב לים, וחזרנו אליו שוב בזמן הגאות. ההבדלים פה בים מאד יפים..
ולמחרת נסענו לטיול מאורגן חד יומי בפרייזר איילנד (שאגב זכה מחדש בשמו האבוריג׳יני והיום קוראים לו שוב ק׳גארי איילנד). עוד סיור לבעלי ממון, שהחלטנו לקחת כי הוא התאים לנו בדיוק. סיור של יום אחד, שמספיקים לראות בו את כל הדברים השווים שיש לאי להציע, כולל הסברים והסעות. ובסוף היום חוזרים לקראוון החמוד שלנו, ביתנו הנעים החמים והנח.
ובכן – פרייזר איילנד – אי החול הגדול בעולם… כמה שמעתי עליו.. אחד המקומות הידועים והמפורסמים.. ובכל זאת, לא הייתי סגורה על זה שחשוב לי להגיע אליו. אי חול.. נוסעים בו רק ברכבי 4 על 4, ואין בו כבישים.. וואלה..
יחד עם זאת ככל שהתקרבנו אליו, התחזקה בי ההכרה שאם הוא כל כך מפורסם, ושמעתי עליו כל כך הרבה, ועדיין אעבור כל כך קרוב אליו ולא אעצור ואבדוק בעצמי על מה מדובר, תחושת הפספוס תהיה חזקה מדי.. (תחושת הפספוס.. פומו.. נו, אני בתהליך.. )
התחלתי לברר על ג׳יפים להשכרה (כמובן שלא מצאתי כאלה.. מי שוכר ג׳יפ מהיום לעוד יומיים?? באוסטרליה??), ויש עוד פרמיט שצריך לרכוש והכרטיסים למעבורת.. ולבדוק זמני גאות ושפל, כי אי אפשר לנסוע על החוף בגיאות, והיות ואין כבישים חשוב מאוד לדעת מתי השפל.. והכל קצת הציף אותי, אז פניתי לאופציה השניה ורכשתי לנו טיול מאורגן, שדאג להכל מהכל. והאמת שממש שמחתי שלא ויתרנו.. כי היה מיוחד מאוד ופשוט יפהפה.
הסיור לקח אותנו לאיליי קריק, וב75 מייל ביץ׳, במקנזי לייק ובטיול ביער גשם, וגם בספינה טבועה בת כ80 שנה שנשטפה לחוף. ראינו דינגו מטייל על החוף, שהמדריך ממש נלחץ ושלח את כל הילדים מהקבוצה למהר לאוטובוס, כי הוא פשוט הלך ישר אליהם (כלומר ישר לילדים שלנו). בכלל כל ההתנהלות באי מאוד מודעת וזהירה מהדינגואים. יש מלא שלטים בכל מקום שאסור להורים להתרחק מהילדים שלהם יותר ממרחק נגיעה. אסור להוציא אוכל ממקומות סגורים (יש אזורי פיקניקים מגודרים היטב למי שצריך). ואסור להעלות לאי כלבים, כדי שבטעות לא יתרבו עם הדינגו, ויצרו זן ביניים אלים ומסוכן. הדינגו הוא אגב, הטורף הגדול ביותר באוסטרליה. וכמו שנוכחנו לדעת, למרות שהוא נראה בדיוק כמו כלב חביב וטועה. הוא לגמרי לא.
בקיצור היה יום מוצלח ביותר, וגם המזג אוויר בו היה מושלם, מאוד נהננו וחזרנו לביתנו שחיכה לנו ליד המזח לקראת השקיעה.
החלטנו לנסוע לראשונה בחושך מרחק של כמעט שעתיים לטין קאן ביי. באוסטרליה לא נהוג לנסוע בחושך, בגלל קנגורו-ים שעלולים לקפוץ לכביש (ורואים מלא מהם מוטלים לצד הדרך) אבל נסענו לאט ובזהירות, בזמן שהילדים נהנו מנסיעה ׳מיוחדת׳, נסיעה מיוחדת זו נסיעה שמותר להיות בה עם מסכים.. זו הפעם הראשונה שהיתה לנו כזאת, הנחנו שאחרי יום כזה ארוך וגדוש נסיעה של שעתיים תתקבל ככה יותר בהבנה..
היה לנו חשוב להגיע לטין קאן בערב, כי ב8 בבקר כבר מאכילים שם דולפינים, וזאת היתה ההזדמנות היחידה שלנו להספיק להאכיל אותם..
יש בית קפה קטן וחמוד בעיירה המהממת הזו, שלפני כחמישים שנים, מתישהו בשנות ה70 הגיע אליו דולפין פצוע. בעלי המקום זיהו שהוא במצוקה והאכילו אותו. אחרי שהתחזק הוא חזר לשם עם חבר.. ומאז גם הילדים והנכדים שלו שוחים שמונה עשרה ק״מ כל בקר ב7:00 לבית הקפה, כדי לקבל דג לארוחת בקר.. מדי פעם הם מביאים ״מתנות״ שהם מוצאים על הקרקעית למתנדבים שמאכילים אותם. ובכלל נוצר שם קשר מאוד מיוחד. המתנדבים מצידם מאוד מקפידים על סט חוקים שקיבלו מהרשות שאחראית על הבריאות של הדולפינים, מקפידים לא להאכיל אותם יותר מכ30 אחוז מהכמות שהם אמורים לאכול ביום, כדי שהם ימשיכו לדאוג לעצמם ולא יסתמכו על בני אדם לאוכל.
ב7:00 התכנסנו אנחנו, שנזרקנו לפני שניה מהמיטה (והכנו את הקראוון לנסיעה), ועוד כ40 אנשים וקיבלנו הסברים על הדולפינים, על היחסים בינהם, על הקהילה שלהם ותכונות ביולוגיות שלהם, על כל החוקים שצריך להקפיד עליהם כשמאכילים אותם..
ב8:00 כל אחד קיבל דג אחד שבו הוא האכיל את אחד הדולפינים, תחת פיקוח של מתנדבת מהמקום, ותזכורות חוזרות שאסור ללטף את הדולפינים, רק להם מותר ללטף אותך..
כמובן שגם אכלנו שם ארוחת בוקר משלנו, והמשכנו בדרכנו לבריסבן.
אולי זאת הזדמנות טובה לדבר שניה על הציפורים פה.. כי הן לא מפסיקות להפתיע אותי.. הן שונות כמעט לגמרי ממה שאנחנו מכירים משאר העולם, וציפורים זה דבר שמושך את תשומת ליבי.. אז אני אומרת את זה בוודאות, כמעט אין יום שאני לא מגלה סוג ציפור חדש שלא ראיתי אף פעם.. והן צבעוניות ויפהפיות.. אלה לדוגמה הציפורים שאכלו את שאריות ארוחת הבקר שלנו בטין קאן ביי:
בריסבן היא בירת קווינסלנד. עיר גדולה מאוד.. כמובן שאנחנו שמנו פעמינו הישר אל מרכז השירות של חברת השכרת הקראוון שלנו. היתה לנו רשימה של כ-6 דברים שהיה צורך לתקן. ואכן תיקנו את רובם.. חלק חשבנו שתיקנו אבל כששמענו את המים מהניאגרה של השירותים נשפכים לתוך הקראוון ב3 בבקר הבנו שלא כך.. (לפחות זה רק מים! הקסטה אליה הם מתרוקנים היתה סגורה), ואת הבעיה במנוע (זאת שחשבנו שתיקנו ברוקהמפטון, אבל עשיתי כבר ספויילר שלא כך היה), אמרו שהם לא יכולים לתקן, ושזה בטיחותי שנמשיך לנסוע גם ככה (מספק אותנו, אם הנורה נדלקת, גל עושה ריסטרט לאוטו, היא נכבית וממשיכים). בכל מקרה, פינקו אותנו שם מאוד, כל דבר שצייצנו, מיד הביאו לנו, ובזמן שהם עבדו הם הזמינו לנו מונית לקניון עצום עצום בעיר. שם אכלנו שוב סושי ועשינו קניות עד שקיבלנו הודעה שהם סיימו לעבוד.
פארק הקראוונים שלנו בבריסבן היה מדהים. באמת באמת מדהים.. כל כך מדהים שלא היה לנו שום רצון ללכת ממנו לשום מקום אחר.. אז היינו בו שלושה לילות, שכל מה שעשינו בהם היה להינות מהבריכה המחוממת, המיני גולף, גן השעשועים, וגל ועידו שיחקו גם טניס.. כמובן שממקום למקום התניידנו בקורקינטים שממשיכים לשמש אותנו ממש טוב.. היה מפנק והרגשנו בנופש..
משם המשכנו לגולד קוסט (איזה שמות יפים יש למקומות פה.. אמרתי כבר? זה בעצם או שמות כאלה יפים, או שמות שהם גיבוב הברות באבורג׳ינית).
גולד קוסט מהביקור הקצרצר שלנו בה הרגישה לנו כמו סוג של מייאמי, חוף מהמם שהנהר נשפך לתוכו ואיים שנוצרו שם, אנחנו נסענו דרך העיר לקצה הדרומי שלה לביירלי, כולם ברחובות בבגד ים, בדרך אל או מהים, כולם בנופש אפילו שאמצע שבוע.. נהננו מהאווירה והמשכנו לכיוון ביירון ביי..
נסיעה קצרה, של כשעה, אבל בזאת עזבנו את קווינסלנד, ונכנסנו לניו סאות׳ ווילס. החלפנו גם שעון כי הוא מקדים פה את קווינסלנד בשעה. זה קרה ממש בתאום עם החלפת השעון בארץ, אז אם עד עכשיו היו לנו 7 שעות הפרש עם הארץ, עכשיו יש לנו 9. די הרבה שעות..
תם ונשלם פרק קווינסלנד.. המשך יבוא בפרק הבא 🙂
שירה,
יופי של תיאור ושיתוף במלל ותמונות !
ולי יש טיול כורסא נהדר 😄🤗
החוויות שלכם מדהימות.
אתם נראים נפלא.