ממשיכים לחקור את האי הדרומי…

14.10.23

אחרי שאבא שלי ואסתי המשיכו בדרכם, לקחנו לנו יומיים להתאוששות.. להתרגל שוב להיות רק אנחנו, ולעבד קצת את הגעגוע של כולם, ולדבר על זה, שהחלק הזה במסע, הצורך להפרד שוב ושוב, הוא ממש מבאס. חשבנו שננצל את היומיים האלה גם כדי לחזור קצת לשגרת לימודים, שאיכשהו מאז שהגענו לניו זילנד די הזנחנו.. אבל בפועל לאף אחד לא היו אנרגיות לזה.. אז זה לא קרה.

במקום זה בילינו שעות בגן השעשועים המגניב והמטורף שיש פה, הסתובבנו קצת בעיר ונהננו מהשמש. הזמן עבר מהר..

ברעידת האדמה שהיתה בכרייסצ׳רץ׳ ב2011 נפל בניין במרכז העיר, כשרצו לבנות אחר במקומו גילו ששחפים מקננים שם. בגלל שהשחפים מוגנים – עיכבו את הבניה בשנה, אבל אז הם באו שוב.. כרגע יש שם מלא שחפים וגוזלים.. ועדיין מתכננים לבנות כשתסתיים העונה של הדגירה שלהם והם יעופו.. אגב – השבוע למדנו שלשחף בוגר יש מקור ורגליים ורודות, ולשחף צעיר המקור והרגליים שחורות. חוץ מזה לשחף צעיר יש נקודות שחורות על הנוצות..

ביום השלישי גל הלך לאסוף את האוטו ששכרנו (בזמן שאני והילדים הלכנו שוב לגן שעשועים..), הוא היה אמור לחזור עם אוטו קטן יחסית, אבל הוא חזר עם אותו אוטו שהיה לנו עם אבא שלי.. מסתבר שהיה בסוכנות השכרה בלאגן לא קטן.. רכבים קטנים שהיו אמורים להגיע לא התקבלו, ונשארו רק גדולים. הם ממש הודו לגל שהסכים לקחת את הרכב הגדול הזה בלי בעיות, נתנו אותו באותו מחיר של רכב רגיל, ואפילו צ׳יפרו אותנו במיכל דלק חינם.. ואנחנו כמובן מאוד שמחים על המרחב שמאפשר לילדים לשבת מספיק רחוק אחד מהשני כדי לא לריב בנסיעות.. והוא באמת, למרות שהוא גדול, כל כך נח לתימרון. אין תלונות..

תכננו לצאת לכיוון הנמר ספרינגס, אבל רצינו לשדרג את הצידנית שלנו, משהו שאמור היה לקחת שניה.. כך מצאנו את עצמינו במרכז קניות, ויצא שקנינו גם מתנה מוקדמת ליום ההולדת של גל… גיטרה! הגיטרה שהוא חיפש כל הזמן והיה צריך לעבור דרך כמה נסיונות והתפשרויות עד שהגיע אליה. הוא מנגן בה כל כך יפה, ומגיעה לו גיטרה שהוא לגמרי יהנה ממנה…

אז לדרך יצאנו מאוחר משתכננו.. אבל היא גם לא היתה ארוכה.. היה כיף לעזוב שוב את קו החוף ולטפס על ההרים, להינות שוב מהפרחים והכבשים הנהרות והפרות..

בערב הגענו לאכסניה מתוקה ונעימה (האמת היא שממש כמעט כל אכסניה שאנחנו מגיעים אליה, היא מזמינה ועם אנרגיות כל כך טובות.. איזור משותף שכיף להיות בו ואנשים חייכנים ששמחים להחליף איתך כמה מילים), היו לנו בחדר 5 מיטות אפילו שהבטיחו לנו רק ארבע, אז בכלל הרגשנו ששיחקנו אותה.. קצת מבאס שאת כל המגבות שלנו השארנו (ביחד עם בגדי הים שלנו) שבוע לפני זה באומארו. כמו שציינתי בפוסט הקודם, היתה לנו נטייה לשכוח דברים, כשאבא שלי ביקר אותנו ופשוט שכחנו את כל התיק הזה שם.. פחות נח באכסניות שלא מספקות מגבות, מזל שתמיד אפשר עדיין לשכור כאלה.. מזל גם שאנחנו נוכל לעבור בקלות באומארו שוב, בעוד כשלושה שבועות. (באמת לכתוב הודעות כגון ׳מישהו נוסע במקרה ממקום אחד למקום שתיים ויכול לעזור לנו׳, בקבוצות ווטסאפ של המטיילים הישראלים פה, נהיו קצת מביכות..).

למחרת לא עשינו הרבה.. או שעשינו המון, כי ישבנו בערך שלוש שעות באותה מסעדה, וחוץ מלאכול, ולדבר הילדים שיחקו וככה היינו, ממש כמו בהודו.. או שלא בדיוק ממש 🙂 בגדול אפילו שלא עשינו הרבה, הנמר ספרינגס הפתיעה לטובה..

ולמחרת המשכנו בדרכנו. הרים, יערות.. גשרים ונהרות.. והמון המון פרחים.. את האי הדרומי חוצים לכל אורכו שרשראות הרים מרשימות, שאותן אפשר לחצות במספר פאסים שאפשר לספור על יד אחת.. אנחנו חצינו דרך לואיס פאס. ממש מעבר לפאס, עצרנו להתרעננות בתחנת דלק, ומצאנו את עצמינו במקום שפשוט שכחו אותו.. היו בו לא מעט אנשים יחסית למקום נשכח.. אבל משהו בו הרגיש כאילו כלום שם לא זז כבר 50 שנים, ולא בקטע מגניב.. הכל מאובק וישן.. מזל שלא היינו צריכים שם כלום חוץ מגלידה..

אחר הצהריים הגענו לנלסון לייקס, לעיירה שנקראת סט ארנאוד. ממש מהדלת של הדירה המתוקה שלנו יצא שביל לאורך נחל יפהפה, בתוך יער ניו זילנדי שוקק טחבים ושרכים, ומליון גוונים של ירוק.. וכשממשיכים איתו כמה דק׳ מגיעים לחוף אגם יפהפה, מלא ברווזים, שחפים, וזבובי חול.. ובתוכו מלא מלא צלופחים.. זקנים שחורים עם עיניים כחולות ומפחידות, שמסתכלים עליך בשקט.. הצלופחים האלה יכולים להגיע גם לגיל 100, ולקראת סוף חייהם הם שוחים במורד הנחל, מרחק של 150 ק״מ, עד שמגיעים אל אי מסויים באוקיינוס, שם כל נקבה מטילה מליוני ביצים ומתה.. הצלופחים הקטנים שישרדו, ישחו 150 ק״מ בחזרה במעלה הזרם לאגמים מהם הגיעה אמא שלהם.. מאיפה הם יודעים את הדרך..? יודעים! דברים מדהימים יש בעולם הזה..

למחרת רצינו משהו יותר הרפתקני.. אז הלכנו למשרדי הדוק – מרכז ׳החברה להגנת הטבע׳ הניו זילנדי, שיש בכל מקום, ותמיד יש שם מלא מידע, ממש מוזיאון קטן עם תמונות והסברים על האיזור, וגם אנשים נחמדים שיודעים להמליץ לך מה לעשות ואיזה מסלולים יתאימו לך.. הדבר הראשון שהבחנתי בו בתמונות על הקירות, הוא שהשיערות המוזרות שראיתי אתמול יוצאות מעץ בטיול הקצר ביער, כשדבורים עפים על ידם כאילו הם פרחים, הם – איברי הפרשה של חרקים קטנים שנמצאים בתוך העץ! וה׳קקי׳ שלהם.. הוא מתוק כמו צוף! מומלץ לכולם לטעום.. בקצה כל איבר כזה ניתן למצוא טיפה קטנה שקופה, נגבו אותה בעזרת האצבע ותטעמו! זה טעים!! ובכן.. לא מוזר בכלל.. ועדיין נמצאו בקרבנו 2 אמיצים שטעמו, באופן מפתיע ממש, האמיצים האלה היינו אני ועופר.. לא היה לזה הרבה טעם.. אבל היה משעשע!

נחזור שניה למשרדי הדוק.. חוץ מכל הדברים המעניינים שראינו שם, פגשנו שם גם מישהו ישראלי שהיה גם ג׳ינג׳י וגם גבוה, אם כך, לא היה ספק שהוא בן דוד של שירלי, כי זה בדיוק מה שהיא אמרה לי לחפש.. והוא אכן היה, והוא היה גם ממש חמוד כי הוא בא ממשפחה כזו.. וגם חילק לנו שזיפים ומשמשים מעולים שהוא הביא איתו ובזאת מאז בכל מקום חיפשנו עוד פירות כאלה, מסתבר שלא רק ישראל היא ארץ זבת חלב ודבש.. וחוץ מזה גם קיבלנו המלצה למסלול, שהיה נראה קצת מאתגר אבל שמחנו לאתגר ויצאנו לדרך..

התחלנו לטפס על הר רוברט, נוף משגע לאגם, פרחים, יער ניו זילנדי קסום… בהתחלה היה קצת גשום אבל ברגע שהחלטנו שאנחנו לא מסתובבים לאחור הגשם התיישר איתנו ופסק.. באיזהשהו שלב פגשנו שוב בבן דוד של שירלי, ויצא שהילדים המשיכו לטפס איתו כשגל מתאים את עצמו לקצב של המתקשה.. (היה טיפוס קשה!). זה מסלול מעגלי שאפשר לעשות בשני הכיוונים, וכל מי שירד מולינו סיפר לנו שלמעלה יש רוחות רציניות.. אבל יש כמה מסלולים שאפשר לעשות על ההר, וכשהבינו באיזה אנחנו בחרנו אף אחד לא המליץ לעצור.. כשהגענו למעלה הבנו על מה הם דיברו.. היה נוף משגע! ומלא הרים שפרוסים מתחתינו, וכל האגם בכיוון השני.. אבל היתה שם שלוחה שפשוט לא העזנו לחצות, היו רוחות של איזה 100 קמ״ש, פחדתי לעוף בעצמי ויותר פחדתי שאיזה ילד יעוף.. פשוט הסתובבנו וירדנו באותה דרך שעלינו. כמה עוצמתי הטבע הזה! היה מטורף!! הדבר היחיד שכן עף בסוף זה הבאף שגל קנה בניו זילנד לפני 14 שנים, טייל איתו מאז בכל העולם רק כדי שיעוף לו מהראש באיזו פסגת הר בחזרה בניו-זילנד. כנראה שהספיק לבאף לטייל והחליט לעצור לגור באופן קבוע במקום אחד. כמובן שבדרך למטה סיפרנו לכל מי שעלה, שלמעלה יש רוחות מטורפות..!

סהכ היה יום מקסים, ממש נהננו.. למטה בדרך חזרה רצינו להראות גם לילדים את הצלופחים (יום קודם הלכנו בלעדיהם) אבל הגענו לאגם סוער וגלי עם מלא שחפים וברווזים, אבל בלי אפשרות לראות שום צלופח..

ולמחרת המשכנו בדרכנו לכיוון אייבל טאזמן. הלכנו לחוף מקסים מוקף בג’ונגלים כדי לראות את ה׳תפוח החצוי׳ – סלע עגול שכאילו נחתך בסכין חדה בצורה חלקה וישרה במרכזו והוא מונח ככה באמצע האוקיינוס.. לא ברור איך הגיע לשם. טיפסנו על ההר וירדנו מצידו האחר (כן.. גם פה הנוף משגע..) לגולדן ביי. וואו, איזה גולדן המפרץ הזה..

(גל מדגמן סילבר פרן (אחד הסמלים של ניו זילנד)

הגענו לעיירה מתוקה מתוקה בשם טאקאקא. לאכסניה מתוקה מתוקה במחיר ממש תאילנדי.. עם אוווירה ביתית ובעל בית שמח, שהתנדב שנתיים בקיבוץ בערבה, וחצר נעימה..

השארנו את הילדים שם לאכול ארוחת ערב, ויצאנו לחקור את העיירה, כשחזרנו שתי בנות סיפרו לנו בהתלהבות, איך שהילדים סיימו לאכול ושטפו את הכלים ביחד ועזרו אחד לשני.. רגע של גאווה ונחת.. ואנחנו באמת כל הזמן משתפרים.. הילדים מכינים את ארוחות הבקר כמעט לבד וגם מפנים ושוטפים כמעט לבד אנחנו לגמרי ביחד בכל המטלות המשפחתיות וזאת הרגשה מאוד טובה, ואנחנו מאוד גאים שהצלחנו להגיע לזה..

למחרת נסענו למעיין הגדול ביותר בהמיספירה הדרומית, מעיין וואייקורופופו או בקיצור מעיין פופו. משעשעים אותנו כל המקומות פה נקראים בשמות משעשעים כמו – טאקאקא, קאקא פוינט, אגם פוקאקי, מעיין פופו.. בוגר מיצידנו, אכן.

ההרכב הזה ישן איתנו באכסניה, והם ניגנו כל כך יפה.. (זה בחצר של האכסניה)

המעיין עצמו יפה, כולם מאוד מתלהבים ממנו, באמת נובעים שם כ14,000 ליטרים של מים בשניה.. מרשים! והמים צלולים ויפים.. והם גם קדושים (למאורים) ואסור לגעת בהם.. באמת יפה שם, אבל אם לא היינו בעיין הכחולה באלבניה לפני רק כמה חודשים כנראה שהייתי מתלהבת יותר.. לא שאני מתלוננת.. חלילה.. גם לא תופסת תחת.. חלילה.. פשוט, חלק מהעניין של טיול ארוך אני מניחה.. יחד עם זאת אני עדיין ברב הגדול של הזמן נפעמת שוב ושוב מכמה שעולם הזה יפה, ומרהיב ומרגש ומפתיע.. לא מיציתי..

המשכנו לאכול צהריים בעוד עיירה מתוקה ושלווה לגדות אגם.. כל מקום פה גורם לי לרצות לעבור לגור.. מקנאה בשלווה שניבטת ממנו.. כשדיברנו עם בעלת הגסט האוס בעיירה אחרת על הגולדן ביי, היא אמרה שגם להם יש בעיות משלהם.. והמון אמריקאים קנו שם שטחים.. וצביון המקומות משתנה.. המסקנה היא שכנראה תמיד דברים נראים יותר טוב על פני השטח.. ואולי הכי בריא להשאר על פני השטח..

פשוט מאוד אוהבת את תיבות הדואר גם בניו זילנד..

בפינה הצפון מערבית של האי הדרומי יש לשון של יבשה בצורת מקור של קיווי.. ממש כך. אפשר גם תמורת סכום שאינו סמלי לנסוע לשם באוטובוס מיוחד ולבקר במגדלור שנמצא בקצה , אנחנו הסתפקנו ב להסתכל מרחוק.. משם המשכנו לטרק קצר שמוביל לחוף מקסים עם צוקים יפים במים, ודיונות גדולות ולבנות שהילדים רצו והתגלשו בהם בלי הפסקה..

ובלילה בלילה הוצאנו את הילדים (אלה שלא נרדמו) מהמיטה לבוא לראות את מליוני הכוכבים בשמים.. מליונים..

למחרת עשינו יום רגוע.. כאילו, לא באמת רגוע.. יש לנו כל מיני תוכניות לעשות, תכף עוברים לפיליפינים, ולא כל כך תכף חוזרים לישראל.. ויש החלטות לקבל בכל המישורים, בקיצור הצטברו לנו הרבה מטלות והיה צורך לפנות להם זמן.. הילדים התחשבו והעסיקו את עצמם ורק אחר הצהריים יצאנו קצת לגן שעשועים.. גולת הכותרת של היום הזה היתה הסושי שגל הכין לארוחת ערב! איזה אבא אלוף וסבלני!

ממש מעבר לכביש של האכסניה שלנו בטאקאקא, נמצאת תחנת כיבוי האש, ובהתאמה גם מדי פעם יש סירנות עולות ויורדות שלמדנו לא להבהל מהם, בהקפצה אחת כזאת גל בדיוק עבר בסביבה, ולמד מהכבאים שדווקא כן מזניקים אותם גם בטלפון.. !אז למה הסירנות (גם באמצע הלילה!?!)? כנראה כי זאת המסורת.. (תשובה של כבאי). האמת היא שעצם זה שכולם שומעים את זה, בכל שעות היממה בהחלט מחדד לאזרח הקטן את כמה שזה לא מובן מאליו, שיש אנשים שבכוננות בכל רגע ורגע כדי לשמור עליו.. וזה יפה, בעיקר מדברת כאשת איש קבע במיל, שיודעת כמה במדינה שלנו אנשים נוטים לשכוח שיש אנשים שבכוננות בכל רגע ורגע, כדי לשמור עליהם. אבל קצת סטיתי מהנושא.. אז נחזור לניו זילנד..

כבר בטיול הראשון שלנו ברחוב, ביום שהגענו, למדנו שבימי רביעי בערב באחת המסעדות פה יש מיקרופון פתוח! יאללה! הזדמנות! החלטנו לעלות ולשיר.. עופר הציע את ׳כל גלגל׳ זרמנו, רעיון טוב.. קצת התאמנו וקצת התרגשנו.. ואז גילינו שכל יום רביעי יש מיקרופון פתוח.. חוץ מברביעי הזה.. וואלה:)

למחרת הלכנו לבדוק את מבוך האבנים הטבעי שיש פה. מבוך טבעי.. כשמו כן הוא.. פשוט סלעים שכך יצר אותם הטבע, בצורת מבוך.. וזה מגניב לאללה.. כדי שיהיה אפילו מגניב יותר, ׳נאמני המבוך׳ החליטו לפזר בו צעצועים קטנים של ביצי קינדר.. ככה שיהיה מה לחפש.. היה מדליק! חוץ מזה על סלעי המבוך אפשר להבחין במאובנים, ונאמני המבוך הביאו גם עצמות ישנות של חיות, שזה היה קצת קריפי.. אבל אולי קריפיות זה משהו שמתאים למבוך..

ואז המשכנו בדרכנו דרומה על החוף המערבי.. אבל לפני שהמשכנו טעמנו קצת משמורת אייבל טאזמן. אייבל טאזמן הוא האירופאי הראשון שבאמת גילה את ניו זילנד, (אבל בגלל שג׳יימס קוק הוא זה שגם מיפה אותה, הוא יותר ידוע גם בתור זה שגילה אותה ושהרבה מקומות נקראים על שמו.) השמורה הזו שקרוייה על שמו, עוברת בין חופים ומפרצים יפהפיים ובתוך ג׳ונגל. הטרק בה הוא של כמה ימים, ואנחנו ממש רק טעמנו טעימה קטנה ממנה.. אבל טעימה מהממת..

המשכנו דרומה, עוברים בין מלא חוות חקלאיות.. להרבה מהן בודקה קטנה ליד הכביש, שם הם מציעים למכירה מהתוצרת שלהם, יש פתק שכתוב מה המחיר ותיבה לשלשל אליה את התשלום.. והכל טעים טעים!

הגענו לעיירה סתמית ביותר בשם מורצ׳נסון, אין בה כלום, קטנה ומשעממת, אבל האכסניה שלנו מתוקה לאללה, גם היא, ביתית ונעימה, סלון עם משחקים והשוס – מסעדה ובר בחצר.. אחלה מקום לסיים בו את היום:)

אחרי לילה אחד המשכנו בדרכינו, ותוך כדי הנסיעה היה איזה רעש מוזר שלא הבנו מאיפה הוא מגיע.. ניסינו להבין אם הכל בסדר עם האוטו, ואז זה הכה בנו.. פתחנו את החלונות, ושמענו מלא מלא ציקדות, שרות במקהלה.. ברעש כל כך חזק..

עברנו במפלי מרוייה, היה חביב, לא מעבר.. המשכנו ועברנו ליד עץ הטי רקס.. עץ שאכן מזכיר בצורה שלו טי רקס..

לשירותים עצרנו ליד נחל רחב ושקט, שמעברו השני ג’ונגל גדול.. וצוקים.. סתם עצירת פיפי לצד הדרך והכל מסביב טבעי ועוצמתי ומושלם..

האכסניה שלנו בווסטפורט היתה בתוך בית ענק עתיק כזה.. מאוד מיוחד. בגלל שהמחירים היו יחסית סבבה התפנקנו והזמנו שני חדרים, ובכל חדר היו שירותים ומקלחת פרטיים.. איזה פינוק! הילדים עפו על זה:)

בכל מקרה, איך שהגענו לשם הרגשתי לא משהו, ויצא שבווסטפורט ביליתי בעיקר במיטה, זה היה נחמד כי היתה לי הזדמנות להשלים קצת פערים בכתיבת הבלוג.. גל והילדים היו בסופר והכינו פיצות, והסתובבו בעיירה ובחוף.. אני נכנסתי לאכסניה כשהגענו ויצאתי ממנה רק יומיים אחר כך, כשהמשכנו בדרכינו.

ציורים בחול.. בניו זילנד הרבינו לצייר דגים, שמטילים ביצים ובוקעים מהם יונקים עם רגליים.. כי פשוט באיזור הזה של העולם דברים כאלה יכולים לקרות!

בדרך כלל לפני שאנחנו יוצאים לנסיעה אנחנו מתכננים אותה.. מסתכלים בגוגל, בודקים איזה דברים מעניינים יש לעשות בדרך, שלא יצא מצב שנעבור ליד משהו מגניב, אבל לא נדע שהוא שם, ונפספס אותו. לפעמים אנחנו מתכננים איפה נעצור להפסקות קפה/גני שעשועים.. אבל לפעמים אנחנו עייפים מדי ואין לנו חשק לתכנן את זה, או לחילופין לפעמים אנחנו חושבים שאנחנו מכירים כבר מה אמור להיות בדרך, ואין צורך שנבדוק.. נראה לי שזה יותר היה המצב בדרך שלנו לגריימאות׳.

כי ידענו שנעצור בסלעי הפנקייק שזה אתר מגניב ומפורסם בדרך שלנו.. אבל פתאום ראינו מכרה זהב ישן לצד הדרך.. וכולם מוזמנים לבקר, מי שמבקר ישאיר תשלום בתיבה כמובן.. כתוב בדיוק כמה להשאיר, אין פה רמאים.. אין צורך שמישהו ישמור פה.. מצאנו את עצמינו במכרה מקסים ונטוש.. מלא כלי עבודה עתיקים וחלודים שנשארו בסביבה.. חוץ מזה גם נחל וכמובן יער גשם קסום.. נהננו..

המשכנו בדרכינו ומצאנו את עצמינו בשוק יום ראשון.. בכל מקום שמכבד את עצמו, יש שוק בכל יום ראשון, בו כל האמנים המקומיים מציגים את מרכולתם לצד החקלאים המקומיים וכמובן לצד דוכני המזון והקפה שתמיד צריך.. והמוכרים שמחים לדבר עם כולם, הם לגמרי פה גם בשביל החברה ולא רק בשביל הכסף.. ישמחו לנהל שיחת חולין, בטח שעם תיירים.. אנחנו לא קונים בדרך כלל.. ככה זה כשתרמילאים, אין שום הגיון בלצבור ציוד שאחר כך נצטרך לסחוב אותו.

בשוק הספציפי הזה, כנראה שבזכות המיקום שלו.. היו הרבה היפים. כולם שמחים ורגועים..

החוף המערבי של האי הדרומי, שבו היינו, זו רצועה דקה יחסית של שטח בין הרים גבוהים מאוד, ברובם לא עבירים כלל, לאוקייאנוס. זו מן חצר אחורית כזו.. אם ניו זילנד זה מקום רגוע ושקט, החוף המערבי הוא הרגוע שברגועים… אין לאן למהר פה.. אי אפשר למהר גם אם תרצו.. וזו האווירה..

ובסוף גם הגענו לסלעי הפנקייק 🙂

סלעי הפנקייק.. צורות יפהפיות של סלעים בתוך המים כשהאוקיינוס מתנפץ עליהם בעוצמה.. כמה יפה.

מדהים איך בכל האיזור הזה ובכלל בהרבה מניו זילנד, כשרואים באפליקציית הניווט שעוד שתי דקות מגיעים ליעד, זאת אומרת לאכסניה שבה נישן הלילה – עדיין לא רואים בכלל שום רמז לישוב, הכל מסביב עדיין טבעי ופראי לחלוטין.. בהתאם לטבע הפראי לחלוטין גם ברב הדרכים אין בכלל קליטת אינטרנט..

ואז הגענו לגריימאות׳.. והיא – כשמה כן היא, לא רק הפה אפור.. כל העיירה אפורה אפורה… אבל האכנסניה שלנו – תיבת נח, מהממת! איזה מקום קסום.. כל חדר מעוצב על שם חיה בתיבה.. אנחנו ישנו בחדר ג׳ירפה והילדים בחדר לאופרד, וזה אומר שהוילונות בדוגמת לאופרד ויש בובה ענקית עם החיה, ומחזיק המפתחות.. והקישוטים על הקירות.. והדוגמה של השמיכות.. ממש השקיעו.. חוץ מזה האווירה שם היתה מקסימה וחברותית.. אם בהרבה אכסניות בימינו, יש אינטראקציות, וכולם חביבים.. אבל הרבה פעמים אנשים עדיין יהיו תקועים רב הזמן עם הראש שלהם במסך כלשהו.. פה הם לא! אנשים מדברים וממש נרקמים קשרים עם כל יושבי המקום.. באמת מקום מקסים..

למקום המקסים יש גם הסכם עם מבשלת בירה חביבה ועתיקה (שאח״כ התחלתי לזהות בכל ניו זילנד), אז היתה לנו שם הנחה.. ולא היתה ברירה, היינו חייבים לשתות הרבה בירה.

אז היות ואנחנו בחצר האחורית של ניו זילנד, מקום שידוע במחפשי הזהב שלו (בעיקר במאה הקודמת), רצינו להתנסות בזה גם בעצמינו.. שמענו על שאנטי-טאון בתור המקום המתאים, ואכן הוא היה כזה.. יש שם שחזור (או שימור?) של עיירה של מחפשי זהב, והאטרקציות האמיתיות של המקום, הם רכבת עתיקה המונעת על ידי קיטור שיש שם ואפשר לנסוע בה (וואלה באמת מגניב..) וחיפוש זהב במחבת (נקרא פאנינג מהמילה ׳פאן׳ – מחבת) בכל מחבת מובטח למצוא גרגרי זהב, והם מלמדים אותך את הטכניקה למצות אותו (לשטוף את האבנים ולתת לזהב הכבד יותר לשקוע במחבת) וכל אחד יוצא עם בקבוקון זהב במים (שלא יתחמצן אני מניחה). בהתחלה הכל הלך שם כמו סרט נע.. בקושי הבנו מה לעשות וכבר נגמר, אבל נשארנו, גם אחרי שכל שאר האנשים כבר התקדמו וזכינו להסברים איטיים ומפורטים, וגם למחבת שאפשר להמשיך ולחפש בה את כל מה שנשפך בטעות למי שהיה לפנינו.. היה נחמד וחוויה מטורפת לילדים.

אחר הצהריים הילדים וגל החליטו לנסות להכין קצפת בעזרת המקציף הידני שהם מצאו במטבחון המשותף.. זה לא הלך הכי חלק וזה לקח בערך פי עשר זמן ממה שהם שיערו , ובסוף היה להם מזל כי הם מצאו גם מקציף שאינו ידני.. וגל נשאר שם מאסף נחוש בדעתו, ובסוף יצאה להם קצפת! גם זה מסוג הדברים שכשיש מספיק זמן אפשר לעשות:)

ובמסגרת האנרגיות הטובות באכסניה והמטבח הבאמת פעיל ונעים שבה, אחרי הקצפת, גל הכין עם הילדים גם כדורי פיצה.. הם ראו את זה בסרט והחליטו שהם רוצים לטעום.. אז גל חיפש מתכון, וואלה – יצאו שמחים.

למחרת בבקר ניצלנו את שהותנו בעיר הגדולה (הכל יחסי.. היא גדולה יחסית לחוף המערבי) ולקחנו את הילדים לרופאה.. לעופר יש משהו לא ברור מאחורי האוזן כבר כמעט חודש, ניסינו עד עכשיו לטפל בתרופות ללא מרשם אבל נאלצנו להתקדם.. לעידו התחילה לכאוב בתוך האוזן.. עומרי לעומת זאת היה סבבה, אז אני והוא הלכנו לים. חיפשנו אבנים מיוחדות ודריפט ווד (עצים שנסחפו בים ועכשיו יש להם צורות מיוחדות מהשחיקה של המים). אחרי זה גם מצאנו גן שעשועים מגניב קרוב.. היה לנו ממש כיף.. אנחנו כל כך הרבה זמן עם הילדים, אבל לא תמיד זוכרים לקחת זמן איכות אחד על אחד.. וזה כל כך חשוב..

*** אגב, הרופאה הנ״ל טעתה באבחנתה, ולאחר עוד מספר שבועות נפגשנו לפגישה טלפונית עם הרופא הנהדר שלנו ד״ר לוי ממכבי, שאבחן בשניה את הסיפור וסוף סוף הכל מתחיל להסתדר..

בדרך לפרנץ ג׳וזף רצינו לעשות מסלול ששמענו שהוא נחמד, אבל האמת היא שלא ממש עשינו אותו, כי החלטנו לעצור לחפש זהב בנחל בדרך.. בדמיוננו גם מצאנו מלא, אבל זה רק היה דברים שנראו נוצצים בנחל.. כשעידו ניסה לסנן זה לא שקע..:)

בדרך עצרנו ליד מזח שגל צילם לפני 15 שנים (וכיום תלוי בחדר השינה שלנו בארץ)

מאוחר יותר עשינו מסלול קצר אחר כדי לראות את קרחון פרנץ ג׳וזף והמשכנו לעיירה פוקס שליד קרחון פוקס.

כשגל היה פה בפעם הקודמת עוד היה אפשר ללכת לטייל על הקרחון, אבל בגלל מפולות שהיו זה כבר לא בטיחותי והדרך היחידה להגיע לקרחונים היא בטיסת הליקופטר. אנחנו אם כך הסתכלנו עליו מלמטה. וזה עדיין היה מאוד מרשים..

לקראת ערב הגענו לעיירה פוקס גלייז׳ר. במקרה ממש האכסניה שהזמנתי שם היתה אותה אכסניה שגל ישן בה לפני 15 שנים. אכסניה חביבה ממש, והיה לנו חדר חביב, והשוס – היה שם ג׳קוזי!

במסגרת החפצים ששכחנו בכל מיני מקומות בזמן הביקור של אבא שלי, שכחנו כאמור גם את ׳תיק הבריכה׳ שלנו, בכל מקרה, לא נתנו לזה לעצור אותנו.. אילתרנו פתרון ונכנסנו בכל זאת לג׳קוזי. הילדים בינתיים פירקו את ׳חדר המשחקים׳ שהיה שם. הכיף של כולם הסתיים כשעומרי חטף כדור באף ודימם בחזרה לחדר..

למחרת ראינו את קרחון פוקס, המרשים בטירוף, (ווואו! איזו עוצמה..) וטיילנו סביב אגם מתיסון, שהוא מאוד מפורסם בהשתקפויות היפות שלו, אבל כשטיילנו היתה רוח ועננים.. אז השתקפויות לא היו.. במקום זה נהננו מהדרך עצמה (ועל זה אני רוצה לשיר שיר ולהקדיש אותו לעופר – כשאני בדרך דברים חולפים על פני.. דרך! דרך!!!!!.. כשאני בדרך בוץ נכנס לעיניי… דרך!! דרך!!!! כשאני בדרך – אין מממממממהההה לחשוששששש!! זה שיר מבוב ספוג שכשעופר שר אותו בורקות לו העיניים, הוא נהיה חדור אמונה והוא מאושר:) אז לפעמים גם אנחנו שרים אותו ומאושרים איתו..)

ובלילה כשהחשיך הלכתי לראות את התולעים הזוהרות שיש פה ביער.. נכון שכבר ראינו והתרגשנו מהם באי הצפוני.. אבל רציתי להתרגש שוב. הלכתי ליער, יש שם מסלול קצר ומקסים עם עוד קצת נחל ועוד יער גשם יפהפה.. הייתי שם לגמרי לבד והתלבטתי אם אני אמורה לחשוש או לא, בכל זאת לבד ביער בלילה, ותכף חשוך לגמרי (השמש שוקעת לקראת 22:00), הגעתי טיפה מוקדם, כי אני וגל הלכנו לראות את הקרחון שוב בצבעים של שקיעה, ולא רציתי לחזור לחדר ולצאת שוב, העדפתי להשאר כבר בחוץ. כשהחשיך עוד יותר התחילו להגיע עוד ועוד אנשים ליער, לראות את התולעים, ופתאום כאילו מישהו הדליק את המתג ומלא תולעים החלו לזהור ולנצוץ בכחול בטחב שצומח על גזעי העצים.. וזה היה קסום..

אבל היה נראה שאף אחד חוץ ממני לא הבחין בזה.. אולי העיניים שלהם לא היו רגילות לחושך, ואני כבר הייתי הרבה זמן בחוץ, אולי זו פעם ראשונה שהם רואים אותם ולא יודעים בדיוק מה לחפש ואיפה.. אז הפכתי קצת למדריכת תיירים לרגע, והראיתי לכמה קבוצות אנשים שהלכו לידי.. וכולם כל כך שמחו והתלהבו והודו לי.. וזה היה מאוד נחמד😊

משפחה סינית שטיילה שם הראתה לי בתמורה שני פוסומים על עץ לידנו, (כבר היה חשוך לגמרי והם היו עם פנסים) ושמחתי לראות קצת פוסומים חיים בניו זילנד.. כי כל השאר היו מרוחים באמצע הכביש..

פוסום חי אחר שהגיע למטבח המשותף של האכסניה..

והמשכנו בדרכינו.. היתה לנו נסיעה ארוכה להספיק. היה יום גשום ומעונן, וזה עודד את זבובי החול שגם ככה מעיקים בחוף המערבי, להעיק עוד יותר.. עצרנו בכמה מפלים קרובים לכביש, הנוף כיאה לניו זילנד היה יפהפה, ואז נפרדנו מהחוף וטיפסנו שוב לכיוון פנים האי..

קפה באמצע שום מקום.. רק אוקיינוס ומליון זבובי חול

וכשטיפסנו מספיק האירה השמש, והקיץ חזר ואי אפשר היה לנחש בכלל שהוא לא היה פה קודם, שרק כמה קילומטרים מערבה החורף שורר..

יצאנו למסלול שאני לא זוכרת את שמו, אבל גם הוא היה מאוד יפה. הכי התלהבתי מזה שפגשנו שם יונה עצומה שהיא ציפור מיוחדת לניו זילנד והיא נראית כמו יונה ממש שמנה.

ואם מדברים על ציפורים ניו זילנדיות, השמות שלהם מאורים והם משעשעים למדי.. הנה כמה שמות שהצלחנו לזכור: Takahe, kea, kaka, pukeko takapu, weka לנו הכל נשמע מאוד מאוד דומה..

ואז עוברים את ההר ופתאום כל הג’ונגל המטורף נהיה גבעות צחיחות ואגמים עצומים – חזרנו לאגם וואנאקה.

ביקרנו בוואנאקה גם עם אבא שלי לפני כחודש, אז ישנו בדירה גדולה ומפנקת אבל ממוקמת קצת רחוק מהמרכז, הפעם היינו באכסניה בחדר אחד עם מיטות קומותיים, אבל ממש במרכז העניינים.

דבר ראשון התאחדנו עם האוזניות של גל, שאיבדנו אי שם באוסטרליה לפני חודשיים ועשו אלינו דרך ארוכה ממש.. ואז הלכנו למסעדה ההודית המעולה שגל אכל בה בפעם הקודמת שהיינו פה, וגם הפעם לא איכזבה.

באנו לוואנאקה כדי לנוח.. ניצלנו את הזמן להמשך תיכנונים קדימה, הילדים שיחקו שעות בסקייטפארק המגניב ממש שהיה מול האכסניה. אחר צהריים אחד הלכנו לקולנוע החמוד שיש פה (קולנוע בבעלות פרטית עם ספות ביתיות באולם ועוגיות חמימות וטריות בקיוסק) וראינו את החתול במגפיים. היה סרט ממש חמוד! נהננו!!

הילדים היו בוגרים ועצמאים והלכו לבד לסופר ולחנויות קרובות והיינו גאים בהם.. המזג אויר היה שמשי ונעים עד שאפילו העזתי לטבול עם הברווזים באגם. הזמן עבר מהר..

בדרך לקאקא פויינט ראינו כמה השתנה פה בחודש האחרון.. כבר אין תורמוסים, ההרים צהבהבים ברובם, למרות שעל הפסגות בוואנאקה עוד יש מעט שלג. יש כמה הרים ירוקים, אבל זה כי משקים אותם כדי שיהיה לכבשים מה לאכול.. אחר.

הגענו לדירה ישנה, 100 מטר מחוף מקסים, שהיה נראה כאילו הרכיבו אותה מקוביות של פח, אבל היא היתה נעימה וחמימה ועשתה לנו נעים בלב. בעלת הבית השאירה לנו גם משחקים, כדור נוצה ואתי חפירה, והשוס – כמה חליפות גלישה וגלשנים למתחילים..

ככה שלמחרת בבקר היינו חייבים להתנסות. גל עידו ועומרי מאוד נהנו עד שהילדים קפאו לגמרי. עופר ואני בנינו בנינים בחול.

האיזור שאנחנו נמצאים בו נקרא הקייטלינס, הוא בדרום מזרח האי הדרומי והוא האיזור הכי דרומי שנגיע אליו בעולם כנראה (עוד לא ויתרנו על אנטרקטיקה..). הוא מאופיין ברוחות שמעצבות אותו, ומעצבות את העצים שכאילו השטיחו אותם באיזה אופן והם נראים קצת כמו הגלים עצמם. אחר הצהריים נסענו לנאגט פויינט הסמוכה, נוף מדהים מגדלור עצים סחופים, וחתיכות סלעים שבוקעים מהים – הם ה-נאגטס. באוקיאנוס מלא מלא אצות קלפ ענקיות וצהבהבות, וכלבי ים מתוקים שוחים בינהם ונהנים.. כולנו חשבנו שנראה ממש כיף להיות כלב ים..

למחרת רצינו להמשיך ולתור את הקייטלינס, נסענו לראות מפלים יפים באיזור והילדים שיחקו וקפצו על הסלעים שהיו שם. כשרצינו להתקדם למקום הבא, עופר בדיוק קפץ להתלות ולעשות מתח על איזה ענף גבוה. אבל הענף היה עבה מדי, והידיים שלו החליקו ממנו. הוא צנח באורח פלא ממש באמצע בין כמה סלעים חדים שהקיפו אותו.. בעיניי היה שם ממש נס קטן, אולי אפילו גדול.. אבל עדיין היה די מלחיץ כי הוא היה כאוב ומבולבל, הוא נחת על היד, שאחרי כמה שעות גם מאוד כאבה לו. אמנם הראש לא התנפץ על סלע, אבל הוא בהחלט חטף זעזוע קל.. חזרנו הביתה לנוח ולתת לו להתאושש.. ותודה לאל, הוא התאושש, ואפילו היד לא נשברה לו..

את ימי ההולדת שלי ושל גל החלטנו לחגוג בדנדין. לטייל זה נהדר וזו הגשמת חלום ממש, אבל אחרי תקופה ארוכה כל כך דווקא ממש התחשק לנו לחגוג עם חברים.. היות וזה לא התאפשר החלטנו בכל זאת לחגוג עם הילדים.. אבל לפחות בעיר גדולה עם הרבה אפשרויות, לצאת ולהרגיש חגיגיות כלשהי:)

בנוסף גם הזמנו דירה מרווחת ויחסית מפנקת ובמיקום פצצה.

היה יום גשום (יש לגשם נטייה להתאים את עצמו לימי הנסיעות שלנו וזה די נח:)), הגענו לדירה המרווחת שלנו ולא היה בכלל חשק לצאת ממנה.

ואז – יומיים חגיגות! בלונים ונרות, ממתקים ועוגות.. בגלל שאני מאוד אוהבת לטייל ולראות הכל, אז ביום ההולדת שלי, נסענו לקצה של חצי האי אוטאגו, היפהפה, יש שם מושבת אלבטרוסים. זו המושבה היחידה בעולם של האלבטרוס המלכותי הצפוני שהיא במיינלנד (עד כמה שהאי הדרומי נחשב מיינלנד), והם בדיוק מקננים עכשיו. זו ציפור ענקית ממש, נראית כמו דינוזאור מעופף.. המושבה מגודרת וכדי לצפות בהם צריך להגיע בסיור. היה מהפנט האמת.. יכולתי להמשיך לבהות בהם שעות, אבל הגיע עוד סיור אז לא נתנו לנו..:) המשכנו בדרכינו. נהננו מהנוף היפהפה, מהמוני הציפורים והכבשים ונסענו לסנדפליי ביי – נפעמנו מהרסס של הגלים ומהיופי והפראיות של הטבע, וכשחזרנו לחדר הלכנו לדייט כייפי ומושקע במסעדה מפנקת.

הקטע בלחגוג יום הולדת בניו זילנד, הוא שרב החברים בארץ רק מתעוררים כשיום ההולדת אצלך כמעט נגמר.. אבל בכל זאת הספקנו להפגש לקצר אך איכותי עם חברים בזום. וזה מחמם את הלב.

ולמחרת – שוב חגיגות, נרות בלונים קישוטים ועוגות…

בגלל שלגל כבר לגמרי נמאס לנהוג – החלטנו על יום הולדת עם דברים שאפשר לעשות ברגל..

בבקר אחרי החגיגות עם הילדים, יצאנו בלעדיהם לארוחת בקר. אחר כך אספנו אותם והסתובבנו בעיר, הלכנו לכיכר המרכזית ולארקייד, היה מזג אויר מושלם ונעים, ולמרות שהיה יום ראשון העיר היתה פתוחה לגמרי ושמחה. לקראת הערב החזרנו את הילדים הביתה, הזמנו להם פיצה ויצאנו בינתיים לבאר.

והופ הופ טרללה. גדלנו בשנה.

לפני שעזבנו את דנדין – נסענו לרחוב התלול בעולם. ממש בדנדין מסתבר שנמצא הרחוב התלול בעולם.. כמעט לקחו לו את התואר הזה, אבל באו המומחים מטעם ספר השיאים של גינס למדוד, והתואר נשאר.. מה אגיד – בהחלט תלול!!

המשכנו משם למוארקי בולדרס ביץ. חוף שיש בו בולדרים עגולים ויפים. בטח יש איזה הסבר לתופעה הזו.. רצה הגורל והם היו יותר מכוסים בחול מאשר בתמונות שראינו אבל היה כיף ונחמד והים תמיד מהמם..