8.12.22

כמה שמעתי עליה.. סיפורים ותמונות וחוויות.. ולא היה לי ספק שיגיע יום ואראה הכל גם בעצמי.. אבל חשבתי גם.. שניו זילנד זה בעיקר נופים.. כולם אמנם מספרים גם על האנשים הנחמדים, אבל זה בעיקר הנופים.. ואם יש משהו שעשינו לא מעט בשנה וקצת האחרונות, זה.. אמממ.. ראינו נופים..

וחשבתי לעצמי שייתכן ואחרי מליון מפלים באירופה ובאוסטרליה ויערות גשם וג׳ונגלים.. והרים מושלגים בנפאל… וואו איזה הרים בנפאל.. ונחלים בלי סוף.. כאילו – כמה היא תצליח להפתיע אותי פה.. כמה היא יכולה לרגש? אפילו הרים ירוקים מלאים בכבשים כבר היו לנו באוסטרליה (וגם כאלה שמלאים בפרות היו)..

אז אני יכולה לאמר בהקלה – היא לא מאכזבת.. אנחנו רק באי הצפוני ו- וואו!

טוב, אז האמת היא שעוד כשראינו אותה מהשמיים, התרגשתי..

אבל רגע, לאוקלנד הגענו בלילה, לא היה כזה מאוחר, אבל הרגיש מאוד מאוחר.. את כל האוכל שהיה לנו זרקנו מבעוד מועד, כי לא רצינו להסתבך עם הבדיקות הקפדניות פה בכניסה, הניו זילנדים מאוד מקפידים שלא יכניסו לארצם אוכל מן החי או הצומח, כדי שלא יעברו איתו חיידקים או מזיקים או כל דבר שיפר את איזון האקולוגי העדין פה, גל זוכר שכשהוא ביקר פה בעבר והצהיר מבעוד מועד על פלפל ומלח בערכת קפה, עשו לו בדיקה כל כך קפדנית על כל הציוד שלו, ופירקו כל תא ותא בתיק, אז העדפנו לא להצהיר על כלום ו-ממש, נכנסנו בלי כלום..

זה אומר שכשהגענו למלון בלילה, גל ועידו יצאו מיד לחפש פיצה, כי גם בטיסה שכחו את האוכל הצימחוני שהזמנו ונתנו לנו מנה אחת שנשארה להם במקרה… 

והמלון, הוא היה סהכ סבבה, אבל משהו באנרגיות שלו בכל זאת ביאס.. התחלה בינונית אמנם.. וגם למחרת בבקר, חשבתי לעצמי שאפילו שאוקלנד נחמדה בסה״כ, והמלון שלנו ממוקם במיקום מעולה, אבל למה לעזאזל אנחנו פה בכלל.. למה לא לקחנו רכב ועפנו ישר מהעיר? חשבנו שיהיה לנו נחמד להתחיל בעיר, הזדמנות לרכוש כרטיסי סים מקומיים ובכלל מדי פעם ערים זה נחמד, אבל כרגע באנו מעיר באוסטרליה, והעיר הזו, היא פשוט לא באה לי טוב. לא יודעת מה.. 

אז אני הייתי באנרגיות כאלה משלי, המזג אוויר השתנה מקיץ לחורף ובחזרה לקיץ כל חצי שעה, והסתובבתי ברחובות ובגשם והסתכלתי בזלזול על היונים והדרורים בגנים הציבוריים.. סתם ציפורים רגילות ופשוטות.. בגוונים של חום ושחור.. בזמן הזה גל והבנים נהנו והיו מבסוטים בחנויות מוסיקה וארקייד, טוב, לפחות לא השריתי עליהם מהאנרגיות שלי.. למחרת יצאנו מהעיר ואני יצאתי מהבאסה.

נסענו לרגלן. עיר תיירותית ונחמדה, אבל בהחלט לא עיר חובה לביקור בניו זילנד, היא בעיקר היתה בדרך שלנו, אז עברנו בה. רגלן יושבת על מפרץ יפהפה וצורת החוף שלה מיוחדת ולחוף הים שלה חול שחור והמים בצבע טורקיז, וההרים מסביב ירוקים ירוקים ועליהן מהלכות כבשים.. חוץ מזה יש בה מסעדות קטנות וחמודות ובתי קפה וברים.. במרחק 10 דקות נסיעה יש מפלים יפהפיים שכדי ללכת אליהם עוברים ביער גשם משגע, מלא בשרכים גדולים וקטנים בכל כיוון שמסתגכלים עליו. בכלל, שרכים זה אחד הסמלים הלאומיים של ניו זילנד, היא מלאה בהם, והם יפהפיים.. אנחנו מאוד נהנים לבקש מהילדים לא להזהר מנחשים בכל פעם שהם מטיילים בסבך או מטפסים על סלעים.. פשוט כי לא צריך פה:) עברנו מהיבשת עם החיות המסוכנות בעולם לאי שגם אם תינוק הולך לטייל בו ביער לבד, כלום לא יפגע בו.. 

ובכן.. אם זו עיירה נחמדה ולא בולטת בניו זילנד – אז כנראה שניו זילנד אכן מהממת.. ממש. 

אמנם רטנתי בפסקה הקודמת על מגוון הציפורים פה באי.. אבל יש לי רק דברים טובים לומר על העצים פה.. גם בניו זילנד, כמו באוסטרליה, העצים עם כבוד.. מאוד מרשימים בגזעים העבים והעתיקים שלהם.. ובפוטנציאל גם הציפורים פה אמורות להרשים.. אבל יותר קשה למצוא אותן.. עופר היה נחוש ביותר למצוא קיווי, ואם מישהו יכול למצוא אחד, זה בטוח עופר, שמוצא חרקים ומטבעות בכל מקום.. הוא מוצא דברים הרבה יותר קטנים מקיווי.. 

בלילה התעוררנו מסירנה עולה ויורדת. בדיוק כזו ששומעים כשזורקים טילים על ישראל. מבהיל ממש. וזה נמשך כמה דקות, או לפחות ככה זה הרגיש. ודווקא פה אנחנו בדירת אירבנב, ולא באיזו אכסנייה או מקום שיש בו עוד אנשים כדי שנוכל לראות איך הם מגיבים לאזעקה הזו באמצע הלילה. אז לא חשבנו שזורקים עלינו טילים, אבל לא היינו סגורים על זה שלא מגיע צונאמי.. חיבקתי את עומרי חזק בזמן שגל חיפש באינטרנט, וגילה שאנחנו לא התיירים הראשונים שמודאגים באמצע הלילה מהאות שקורא למתנדבי תחנת הכבאות להגיע לתחנה כי יש ארוע. לא משתלם להחזיק כוננים בתחנה 24 שעות, וכנראה שלא מצאו דרך יותר טובה יותר להזניק אותם, כזאת שלא כרוכה בלהעיר את כל העיר.. (עופר ועידו ישנו היטב).

אגב, אם באוסטרליה ראינו הרבה קנגורו-אים ישנים לצד הכביש, הרי שפה רואים פוסומים.. בהמוניהם!

היות ואנחנו לא באמת מאמינים שנצליח לראות קיווי בטבע.. כי סה״כ הם די נדירים, וגם כי הם פעילים רק בחשיכה ובסבך של היערות ואנחנו לא צפויים להסתובב ביערות בלילה (השקיעה אחרי תשע בערב), הלכנו לראות אותם ב׳בית הקיווי׳, מקום שמציג את עצמו כמקום לשימור קיווי, הם מטפלים בהם ומחזירים אותם לטבע. הם מטפלים גם בעוד כמה סוגי ציפורים אופיניות לאוסטרליה, ולטאות מגניבות מסוג טואטורה. (בגדול כנראה שבכלל אין יותר גני חיות בעולם, כולם הפכו למקלטים לחיות בר..) בכל מקרה, מקום חמוד, יש שם כרגע שני קיווים, ויש להם שטח שממש מדמה יער, וסידרו להם תאורה חשוכה ביום ומוארת בלילה, כדי שיהיו פעילים בשעות הביקור של המבקרים, אפילו מחשיכים ומאירים להם את היער המאולתר שלהם בהדרגה, כדי לדמות זריחה ושקיעה. המבקרים צריכים לעמוד בסבלנות בחושך עד שהעיניים מתרגלות ומבחינים בחיות המוזרות האלה.. חוץ מזה כמובן שלמדנו שם כמה דברים מעניינים על קיווים – הידעתם שקיווית מטילה קיווי קטן שהוא עצום יחסית אליה? כאילו היא יולדת ילד בן חמש בהשוואה לבני אדם, ובכלל הן ציפורים די ערסיות.. מאוד תוקפניות. ולמדנו גם על צלופחים.. לפחות צלופחים ניו זילנדים – יכולים להיות עד 48 שעות מחוץ למים! פסיכי…

אבל הסיבה האמיתית שהגענו לאזור הזה של האי הצפוני לא היתה בכלל הקיווים, היא היתה התולעים הזוהרות..

הגענו לצימר ששכרנו בוואיטומו, צימר מתוק מבודד על הר, עם נוף מדהים מדהים של הרים ירוקים עד האופק.. הבונוס האמיתי שלו היה שבחצר שלו יש ג׳ונגל קטן ויפהפה, ועמק קטן (יש שם לתופעה הגאולוגית הזו, אבל שכחתי אותו.. משהו יותר גדול מבור אבל הרבה יותר קטן מעמק) ועל הקיר שלו יש הרבה ירוקת ועליה שוכנים להם זחלים זוהרים. ביום בקושי רואים אותם, אבל בלילה הם נראים כמו כוכבים כחולים וקסומים..

הרבה תיירים מגיעים לאיזור הזה כדי לראות את הזחלים האלה זוהרים, ויש הרבה סיורים למערות בסביבה, וגם אנחנו יצאנו למחרת לסיור כזה, ושם רואים כמובן הרבה יותר זחלים וזה מאוד מרשים.. אבל האפשרות לראות אותם לבד בלילה בג׳ונגל. פשוט אנחנו והטבע, היא קסומה, ממש פלא הבריאה.. ממש הג׳ונגל מאוואטר שזוהר בלילה.. אני מאוד התרגשתי, והערכתי את הזכות הזו ממש..

אז אם אנחנו כבר בצימר מבודד על ההר, היו לנו גם בלילה מליון כוכבים יפהפיים.. וזה היה עוד בונוס קטן.

כאמור, למחרת הלכנו לסיור למערה. זו מכונה משומנת היטב, סיורים יוצאים כל רבע שעה, הכל מוזמן מראש כמובן ומתוקתק היטב.. מערת נטיפים מהפחות מרשימות שיצא לנו לראות, אבל אז מגיעים לנחל בו שטים בסירה וכל התקרה של המערה נוצצת בכחול.. וזה יפהפה… כאמור, יותר התרגשתי מאלו שהיו בחצר שלנו. אבל היה יפהפה!

משם המשכנו לניו פליימות׳. עיר יפה על הים למרגלות הר הטאראנקי.

הדרך לניו פלימות׳ היתה יפהפיה.. עצרנו בנקודת תצפית על ׳הפיל ו-3 האחיות׳, על פניו ראינו מראות דומים של צוקים בולטים מן האוקיינוס ממש לא מזמן באוסטרליה, ועדיין היה יפהפה ומאוד שונה. 

אחרי שסיימנו לצפות בהם מרחוק, התקרבנו אליהם. עשינו פיקניק לצהריים בנוף יפהפה, ואז גל והילדים שהרגישו שהם ראו מספיק את הסלעים היפים מהתצפית נשארו לנגן בגיטרה ולשחק בחול (עידו בנה לו איזה מגן יפה מעץ מכל מיני דברים שמצא על הדרך) ואני הלכתי לראות אותם מקרוב.. היה מרשים וגדול ומרגש וצבעוני.. כל השחפים שגרים בראש אחד הצוקים עפו לקראתי, והים היה בצבע טורקיז.. היה עוצמתי..

כשחזרתי הסתכלתי על הטלפון של גל וראיתי שם חול בצורת עיגול מושלם על הכיסוי של הטלפון. מסתבר שהחול פה הוא מגנטי והוא נצמד למגנט שמחבר את הטלפון למטען הנייד.. זה היה מגניב לאללה!!

הר הגעש – טאראנקי, העצום והמושלם צפה עלינו עוד מהדרך, בצורת חרוט מושלם עם קצת שלג בקצה, מושלם ומרשים. 

הגענו לקאבין קטנטן ומנוצל היטב בפארק קראוונים על חוף הים. הילדים הלכו הישר אל הג׳אמפינג פילו, ונשארו שם בערך בכל רגע פנוי שהיה להם. 

למחרת היו לנו כמה סידורים, גם כל הזמן הזה ההר השקיף עלינו, וכשסיימנו רצינו ללכת להשקיף עליו, או לפחות ממנו.. באמצע הדרך הוא החל להתכסות בעננים, וכשהגענו הפסגה שלו היתה מכוסה לחלוטין.. עדיין היה לנו נוף יפה ממרכז המבקרים, וגם מסלול קצרצר וקסום בג’ונגל שעליו (ממש כמו יער מסיפורי אגדות, מלא בעלווה וטחב ושרכים מכל הסוגים והמינים..) אבל גם קצת התאכזבנו שהלוע מכוסה.. וזהו, הפסגה לא חזרה להתגלות עד שעזבנו למחרת לנשונאל פארק. 

ובכן הדרך לנשיונאל פארק (כן, זה שם של עיירה..) – מקסימה.. וזה מתחיל בשם שלה.. קוראים לה: דרך העולם הנשכח..! איזה שם מהאגדות..

הדרך נופית ויפהפיה.. עוברת במסלולים צרים לצידי הרים. ההרים כמובן מלאים בכבשים שמלחכות את העשב שעליהם, פרחי הבר הם פרחים ארוכים וורודים וגם תורמוסים צהובים (מסתבר שיש כאלה!). איפה שכבשים לא מלחכות עשב צומחים יערות גשם מושלמים וכמובן אין ספור נהרות זורמים שם. בדרך עצרנו ברפובליקה העצמאית וואנגאמומונה, שהכריזה על עצמאותה לאחר שרצו לספח אותה למחוז טאראנאקי במקום למחוז שאליו היתה שייכת.. המאבק שלהם צלח והם משתייכים בסוף למחוז שאליו הם רצו, אבל עדיין ׳הסטוריית׳ המקום מוצגת לראווה בגאווה, והדרכון מוחתם לכל מי שמבקש (ברור שביקשנו) ובעיקר התחושה היא – שהכל מצחיק, לא צריך לקחת כלום ברצינות.. ושכל בעיה כמה מסובכת שלא תהיה ניתן לפתור על כוס (או כמה כוסות) של בירה. 

הגענו לעיירה לקראת שש בערב לאכסנייה חמודה מאוד, היה לנו חדר עם מיטות קומותיים לכולנו והנוף שנשקף מהמטבחון החמים והנעים והמלא במטיילים שמחים (בלי ילדים..) הנוף מהחדר המשותף, היה הר מושלג ומשמאלו הר געש קטן יותר אבל מושלם גם הוא. נוף מקסים. 

ממש רצינו ותכננו לעשות את הטונגרירו קרוסינג. טרק של 19 קמ שעושים ביום אחד. חשבנו וחישבנו מה ניקח ואיך יהיה ומה יהיה אם נאלץ לסחוב את עומרי חלק מהזמן על הכתפיים.. אבל הייקום החליט בשבילנו, ומזג האוויר התאים את עצמו, ולא הוציאו מטיילים להר ביומיים שהיינו שם. היו רוחות חזקות מדי וטמפרטורות נמוכות מדי, והם מסודרים פה בניו זילנד. אין משחקים. 

במקום זה עשינו טרק אחר, קצר בהרבה.. בערך 7 קמ. אבל גם הוא היה יפהפה. וסיפק נופים יפהפיים, ואפילו מזג האוויר פה למרגלות ההרים היה סהכ סבבה.. קצת קריר אבל סבבה. 

אחרי המסלול המשכנו למפל של גולומב.. שם צילמו את גולומב בשר הטבעות, וניו זילנד ככ קיבלה הרבה מהסרט הזה.. די ברור שלא היינו טורחים להגיע לשם (עוד מפל…) אם הם לא היו של גולומב.. בכל מקרה היה שם יפה, אז בסדר. 

כדי להצדיק את ההשקעה אני רואה עם הגדולים את שר הטבעות, שיבינו על מה המהומה פה:)

כשחזרנו לאכסניה היינו די גמורים מעייפות.. בסתר ליבנו ממש הודינו לעולם שלא הלכנו ל19 קמ אם אחרי הרבה פחות אנחנו ככ עייפים.. אבל הילדים לעומתנו רצו לטפס על הקיר טיפוס שהיה לנו באכסניה.. וכיוון שמישהו היה צריך לאבטח אותם, נרתמנו למשימה.

אחרי זה לכולם היו פנים אדומות ועיניים אדומות, אבל חלק מהילדים עדיין רצו ללכת למיני גולף הצמוד לאכסניה!

ואנחנו כאלה הורים מסורים שהחלטנו לזרום! מזל גדול היה לנו שכשגל ועומרי הגיעו לשם, סגרו להם את המקום בפרצוף.. אז מה שהוא אמור להיות פתוח עד 21:00.. גם בעל המקום היה היום עייף.. הוא ביקש מהם לחזור מחר. 

אם כך החלטנו שאכן נחזור מחר.

אבל למחרת התעוררנו למזג אויר אפרורי וגשום, והבנו שאם בעל המקום סגר אתמול כי הוא היה עייף, אין סיכוי גדול שהוא יפתח היום כשיורד גשם. עידו האלוף מיד מצא מיני גולף חלופי בטאיפו, אליה היו מוכוונות פנינו, ויצאנו לדרך. 

אתמול הגענו לטאופו, ואכן ניסינו ללכת כמה פעמים למיני גולף, אבל בכל פעם שהיינו קרובים בא ענן גדול, והתחזק הגשם.. אז זה עוד לא קרה. 

היום גם הייתי אמורה לקפוץ ממטוס, אבל מאותן הסיבות גם זה עוד לא קרה.. יש לנו סיבות להשאר אופטימים.. הכל קורה בקצב שלו. 

מה שבכל זאת כן קרה היום, זה שהיתה פה תחרות איירון מן. כיף להיות חלק מהחוויה המרגשת הזו. ולעודד את המנצח בקו הסיום. המשתתפים הגיבורים היו צריכים להתמודד עם מזג אויר קשוח בנוסף לאתגרים שהם ציפו להם..

חוץ מזה היום גל והילדים ראו את רבע גמר המונדיאל בחדר המשותף של האכסניה שלנו, עם הולנדים ועוד אנשים מכל מיני מקומות בעולם (הולנד שיחקה אבל הפסידה). הגיל הכה בנו בעוצמה כשגל סיפר להולנדים שבמונדיאל ב2006 הוא מצא את עצמו בעיצומו של טיול אופניים מאמסטרדם לפרנקפורט, לבד בבר מקומי בהולנד לובש בגדים בצבע של הקבוצה היריבה, וכולם שם הסתכלו עליו בשינאה עד שהבינו שהוא איש טוב אבל הוא לובש את החולצה היחידה שיש לו (בכל זאת טיול אופניים).. אז הם פשוט הביאו לו חולצה בצבע המתאים.. ההולנדים החמודים ניסו להזכר מי ניצח במשחק הזה, אבל הסבירו שהם היו בני שלוש כשזה קרה.. אז הם לא זוכרים!

חוץ מזה אכלנו במקדונלדס שזכה בתחרות המקדונלדס הכי מגניב בעולם, יש בו מטוס אמיתי שאפשר לשבת בו, אבל המטוס היה סגור בגלל הגשם.. (שלא יחליקו במדרגות..)

האכסניה שלנו מתוקה ונעימה, יש לנו חדר עם 6 מיטות קומותיים, אבל הוא מעוצב בהמון פרטיות, והתחושה היא שממש יש לכל אחד חדר משלו.. המטבחון פה שוקק חיים ויש בחדר המשותף (מן סלון כזה שצמוד למטבח) אפילו פסנתר.. מאוד כיף לנצל את הגשם לנגן ולשיר וזה מה שבערך עשינו היום. 

11.12.22

ובכן היום קמנו נחושים, החלטנו שאנחנו חזקים ממזג האויר ושאם מתחשק לנו ללכת למיני גולף דבר פעוט כמו גשם לא יחסום אותנו.. ואכן, הוא לא חסם.. אפילו שהוא ממש התחזק מיד כשניכנסנו לאוטו.. 

המשכנו לארוחת צהריים שהיתה תוכנית כבקשתך, משהו שקצת עובד לנו בניו זילנד.. כי איכשהו ליד כל סבווי יש מסעדה הודית, אז לכולם יש אוכל שהם מרוצים ממנו, עושים טייק אווי מהאחת ומתיישבים בשניה (מבקשים אישור.. אנחנו נחמדים) טאופו הגדילה ואירגנה בנוסף גם דומינוס פיצה צמודה , ככה שבאמת כולם היו מבסוטים. 

ואז נסענו לקרייטרס אוף דה מון, או – מכתשי הירח. כל האיזור הזה יושב על מפגש בין שני לוחות טקטוניים שמתחכחים זה בזה ומתחממים והחום מאדה את המים שמחלחלים ונמצאים באדמה (אולי אני לא מדייקת.. אז קחו בערבון) והתופעה שנוצרת היא תמרות אדים חמים שיוצאים מהאדמה, וזה די פסיכי ומדהים לראות את זה וללכת בתוך זה (כמובן שהכל מאוד מסודר, השביל מסומן היטב ומודגש כל כמה מטרים שלרדת ממנו מאוד מסוכן). 

משם נסענו 5 דק׳ למפלי הוקה. אומרים שזה האתר הכי מתוייר בניו זילנד.. מפלים שיוצאים מקניון צר יחסית בזרימה חזקה מאוד של מים צלולים במיוחד, ומה שנוצר זה מפל בצבע תכלת טורקיז משגע וזה יפהפה!

כשחזרנו הפקדנו את הילדים בחדר ויצאנו לפאב ליד האגם, אגם טאופו, שהוא הגדול בניו זילנד. 

15.12.22

ולמחרת היה יום מהמם! השמש זרחה! הראות היתה טובה וסוף סוף ראו את ההר המושלג שמעבר לאגם.. היה מהמם! זה יום מושלם כדי לצנוח!!

אז צנחתי. מגובה 18,500 רגל (כמעט 6 ק״מ). גל קבע ואירגן, אני רק הייתי צריכה להגיע.. בזכות זה גם צנחתי מהכי גבוה שיש.. (אני הרי הייתי מתקמצנת על המחיר הנוסף, וגם וואלה, מספיק מפחיד לצנוח מיותר נמוך.. לא חייבים את הכי גבוה שיש), אבל גל חשב וצדק, שכדי להספיק באמת להבין מה קורה איתי ולהצליח להינות, צריך כמה שיותר זמן באויר.. והיה כל כך מדהים! היה באמת מושלם..

בילינו עוד קצת בטאופו בשמש, ויצאנו לרוטורואה אחר הצהריים. ברוטורואה ישנו בחדר קטנטן וצפוף, שלמשפחה שלנו זה לעיתים קצת קלסטרופובי, אבל הוא היה בפארק קראוונים חמוד לאללה, שיושב על מים חמים טבעיים (כל רוטורואה מפורסמת בפעילות הטרמית שקוראת בה), יש בה סוג של תנור לבישול במים חמים מהאדמה, והיא יושבת על האגם שאם חופרים בחול על החוף שלו, גם שם המים חמים ונעימים כל כך..

בכל מקרה הגענו כל כך עייפים, שרק יצאתי עם הילדים לבריכות החמות, וחזרנו לנוח ולישון.

למחרת הקיץ חלף והחורף חזר, ואנחנו ניצלנו את הגשם לשבת במרחצאות חמים אחרים.. בריכה גדולה מחוממת ועוד 2 קטנות וחמות יותר, זה מתחם משפחות באתר ספא יפה ומפנק.. אנחנו היינו בחלק הזול והפחות מפנק.. אבל נהננו!

כשהגשם סוג של פסק שמחנו לנצל את ההזדמנות ללכת לזורב – כדור גומי ענק ממולא מים, שמתגלגלים בתוכו מהר במורד גבעה.. דבר הגיוני לעשות, בעיקר בניו זילנד.. הילדים שמעו על זה מזמן, ועידו מיד החליט שהוא עושה את זה, וגם היתה לו עוד קלף מתנה מסבא לנצל ליום הולדת שלו, וזו היתה הזדמנות מושלמת.. אז הוא התגלגל. וכולנו קינאנו, אז התגלגלנו גם 🙂 אגב, ברור שאיך שהגענו לשם חזר גם הגשם.. אבל לא נורא..

---

ולמחרת הבנו סופית שבניו-זילנד אם יש גשם או אין גשם, זה לא מעניין ואנחנו ממשיכים בתוכניות בלי קשר.. אחרי שחצי גמר המונדיאל הסתיים, יצאנו לטה-פויה. כפר מאורי שלומדים בו גם אומנויות מאוריות, ומסבירים עליהן (עושים דברים כל כך יפים, ממש אהבתי!!) הראו לנו גילוף בעץ, ששימש גם כקישוטים אומנותיים מסורתיים וגם לצורך גילוף כלי נשק, על פיסול בעצמות ואבנים – ששימוש גם ליצור תכשיטים אבל גם ליצור כלי נשק.. ועל טוויה – בעזרתה הכינו קישוטים גם כן, אבל גם מלכודות, רשתות דייג, סלים לאיסוף וגם בגדים.. ויש במתחם שלו את הגייזר הגדול באיזור ובכלל מלא בריכות בוץ רותחות.. כדי להשלים את החוויה, שאפשר יהיה לסמן עוד וי, הוסיפו כאן גם שני קיווים.. באותו אופן.. חשוך ביום מואר בלילה וכו.. בכל מקרה, המקום מאוד מעניין ומיוחד, ולמרות המחיר המרשים ממש שמחתי שהחלטנו ללכת לשם.. 

---

משם המשכנו לפארק חינמי ממש ליד המקום שבו ישנו, שגם בו יש מלא עשן שיוצא מהאדמה, וגם בריכה שמעליה מסך אדים מרשים ונראה קצת מכושף.. אחרי מה שראינו בבקר… וול זה היה נחמד.. אבל היה שם גן שעשועים והילדים כל כך נהנו לשחק בו (לא משנה שהגשם לא פסק לרגע מהבקר), אז הם שיחקו יותר משעה בזמן שאני וגל ישבנו לנו באוטו, עם חימום הישבנים הנהדר שיש בו, ועסקנו בהזמנת חדרים ותכנון ההמשך.. אגב, יש לנו כבר חדר בקיוטו בזמן פריחת הדובדבן 🙂 בסוף קראנו להם והם חזרו סחוטים וחמודים לאוטו.

כשחזרנו לחדר המשכתי לעבוד מהבריכות החמות (איזה מושלם זה לימים כאלה..) עד שהלכתי. לבד. לסרט. אוואטאר – בתלת מימד, ביום שהוא יצא..  קצת יותר מ-3 שעות בעולם אחר.. לבד.. איזה כיף לי!

וזהו, היום (אחרי עוד חצי גמר כמובן, המשחקים פה ב8:00 בבקר), יצאנו לכיוון אוקלנד… חשבנו ללכת להוביטון, הרי כל מי שמבקר בניו זילנד צריך לבקר בפלך ההוביטים, אבל ויתרנו בשל המחיר השערורייתי.. אבא שלי הספיק לנחות היום באוקלנד ולהמשיך לקווינסטאון – ואנחנו מחכים ומתרגשים מאוד לפגוש אותם שם מחר!!!

יש לנו דירה מתוקה מתוקה ומרווחת מחוץ לעיר, בין ההרים הירוקים, מחוץ לחלונות הענקיים שלנו יש פרות רועות על גבעה, וארנבת, מאותה הגבעה יש נוף כל כך יפה לכל הכיוונים.. היום גל הלך עם הגדולים לאוואטאר (אנחנו לא יכולים ללכת ביחד, כי עומרי צעיר מדי כדי לראות את הסרט, וכדי שהילדים לא יתפתו לספר לי מה קרה בו, הוחלט שאני הולכת ראשונה.. גל זה שהולך עם הילדים, כי הוא מצליח לתרגם סימולטנית באופן טוב יותר ממני.. לפעמים ממש משתלם להיות פחות מוכשרת :)).

אז מחר על הבקר טסים לאי הדרומי.. שמחים מתרגשים ומאושרים לפגוש את סבא ❤️