30.4

חשבתם שאכתוב גוד מורנינג ויאטנם הא..? 

בהמראה ושוב בנחיתה בהאנוי שמו לנו במטוס, את השיר המתוק והמרגש הזה, שגל כבר מצא את התווים שלו והוא נכנס לרפרטואר המשפחתי, שיר שמדבר על געגוע לארץ המוצא של הזמרת – ויאטנם.  תקשיבו..

להאנוי הגענו מאוחר בלילה, עייפים עד מאוד וקצת חוששים מהשינוי הגדול של הגעה מארץ נקיה, מנומסת ומאוד מסודרת ונוחה כמו יפן לארץ של עולם שלישי, ישר לעיר העתיקה הסואנת והצפופה של האנוי. מצד אחד – ממש ממש רציתי להיות פה.. אבל מצד שני גם הרגשתי שאנחנו באים בזמן לא טוב, ושאולי היה עדיף בכלל לדחות את זה לטיול אחר.. שאנחנו אחרי כל כך הרבה טיולים ועייפים מדי כדי לטייל עוד, שהכיוון הנכון זה להגיע מארץ קשוחה לארץ נוחה ולא הפוך..

הויזה לויאטנם מאז הקורונה, לצערנו ניתנת לחודש בלבד, וזה אולי הרבה למי שמגיע לטייל רק בה אבל למי שמטייל תקופה זה מאלץ אינטנסיביות מאתגרת או ויתורים גדולים. היה לנו ׳מזל׳ כי הגענו לקראת סוף אפריל, אז מזג האויר בדרום מאוד חם ולא נח, וזה ׳אילץ׳ אותנו להשאר ממוקדים יותר בצפון. 

אבל בסופו של דבר – המזל הכי גדול שלנו הוא שויאטנם מהממת.. וכל כך קל להתאהב בה. וגם לטייל בה ממש קל.. ואנחנו ממש שמחים שאנחנו פה.

אז ויאטנם – מהממת, היא לא מפסיקה להפתיע אותי בכמה שהיא יפה ומיוחדת, כמה שהאנשים בה נחמדים וכמה שממש נח לטייל בה..

נחתנו כאמור, מפה לשם כבר לפני שבועיים, בהאנוי הבירה. יצאנו משדהת לעיר, שנראתה בלילה מערבית ומתקדמת, וככל שהתקרבנו ליעדנו בעיר העתיקה נראתה יותר ויותר כמו שציפינו.. רחובות צפופים, מלא טוסטוסים, ומלא אנשים בחוץ אפילו שכבר היה די מאוחר בלילה, יושבים בהמוניהם על דרגשי  פלסטיק נמוכים על המדרכה ואוכלים/שותים. איך שהגענו למלון הקטן שלנו שהומלץ לנו על ידי חברים שכבר היו בו, בעל המלון בחיוך שמח, הציע לנו לבטל את ההזמנה שלנו בבוקינג ולשלם לו ישירות. ככה לנו יהיה יותר זול והוא ירוויח יותר.. אכן, דיל טוב.. שהזכיר לנו שוב שחזרנו לעולם שלישי. ביפן היו מעדיפים לסגור את העסק על להציע הצעה כזו..

לקחנו שני חדרים שהיו בעצם כל הקומה, יש פה המון בניינים מאוד צרים סטייל אמסטרדם, ממש ברוחב של חדר, יצא שהילדים היו בחדר מרווח מאוד עם מרפסת קדמית לרחוב, שהוא אמנם רחוב צדדי קטן, אבל באיזור מאוד עמוס, גם הרחוב הקטן די רועש בלילה. ואנחנו בחדר האחורי, שאפילו חלון לא היה בו. בדרך כלל חדרים כאלה עושים לי תחושת דכדוך קלסטרופובית ואני משתדלת לנפות אותם עוד בשלב הסינון הראשוני, אבל הפעם זה חמק ממני ולכן הוא הוזמן.. מה שהפתיע זה שישנתי בחדר הזה פשוט נפלא.. פלא. 

למחרת הקדשנו את היום להסתגלות.. להבין איפה אנחנו רגע ולעכל את החרדה הקלה שתקפה אותי כשהבנתי שאין לנו מושג בעצם לאן אנחנו ממשיכים מהאנוי.. ומה אנחנו רוצים לעשות.. יש לנו המלצות מחברים שהיו פה כמובן, וגם סיכומי עבר שלי (פעם סיכמתי בלוגים שקראתי של משפחות מטיילות.. יש לי טאב לכל מדינה שרציתי להיות בה.. ויאטנם זו המדינה האחרונה שנשארה לנו בטאבים האלה!!!) אבל כשקוראים עובדות עם שמות של מקומות שעוד לא מתגלגלים על הלשון הכל מבלבל ונשמע אותו דבר, והיה צריך לעבד את המידע הזה.. אז זה מה שעשינו..

בבקר יצאתי חלוצה לחפש מקום לאכול בו ארוחת בקר.. לכאורה משימה סופר פשוטה.. הסתבר לי שזה הרבה פחות פשוט ממה שהייתי מצפה.. ציפיתי למלא באגטים עם גבינה וחביתה וירקות.. ידעתי שהצרפתים אמנם שיחררו את ויאטנם קצת אחרי מלחמת העולם השניה אבל שהם השאירו להם באגטים.. מסתבר שגבינות הם לא השאירו.. לפחות לא בהאנוי..  רב בתי הקפה מוכרים – רק קפה. ותה. אבל לא אוכל. והעיר סואנת בטירוף והמקומות קטנים והומים, לא כאלה שנעים לשבת בהם עם ילדים שאוהבים לזוז.. בסוף קניתי בסופר ממרחים שהילדים אוהבים וחמאה והלכנו לשבת בפוסט קפה. מקום מתוק ממש ליד המלון שלנו. שיש שם פתקים של ״פוסט איט״ על השולחנות והסועדים כותבים את הגיגיהם ומדביקים איפה שהם רואים לנכון.. והם רואים לנכון גם על המנורות ועל הצמחיה מחוץ לחלון. תמיד מוצאים שם עוד אמרה מעניינת או מצחיקה לבהות בה. כמובן שהשארנו גם הגיגיגים משלנו!

הילדים אכלו באגטים עם הממרחים שקנינו, כי, החביתות במקום לא עוברות את סף אנינות הטעם שלהם.. את שלנו הן עוברות 😊. 

אחר כך יצאנו לסיבוב סביב האגם. יש שם שוק ומקדש, והרחובות סגורים לכלי רכב בסוף השבוע אז נוח ללכת בהם והיה חביב לאללה..

אחרי הסיבוב חזרנו לחדר לתכנונים מעמיקים, לטיול פה. אמנם היה לנו מודיעין מוקדם על חג שמתקרב ועומסים מטורפים שצפויים, אבל הוא התקבל בזמן הביקור של אמא של גל ביפן ולא היה לנו פנאי להתייחס לזה.. עכשיו מצאנו שכל העניין הזה התחיל ממש להלחיץ.. דבר ראשון, כדי להרגע הלכנו לעשות מסאג׳ רגליים באחד מ800 מקומות המסאג שיש ברחוב באורך ה100 מטר שלנו. ואחר כך התפננו למיין את המידע שהיה לנו, זיקקנו לפי מה שחשבנו שמתאים למשפחה שלנו, נעזרנו גם בצ׳אט ג׳י פי טי ויצא לנו תכנון סבבה.. הזמנו מקומות לינה לתקופת החג (שבגלל החג המחירים גבוהים יותר, אז בחרנו את אלו במחירים רק די יקרים ולא יקרים בטירוף), קיבלנו החלטה להצטרף למשפחת ספדיה שפגשנו להרף עין ביפן לשלושה ימים של טיול.. הם חיכו לתשובה שלנו כמעט שבוע, אבל לא הצלחנו למצוא זמן לאסוף מידע ולקבל החלטה אם אנחנו רוצים לעשות את המסלול הזה.. ובדיעבד זו היתה החלטה נהדרת!

כשסיימנו עם כל זה יצאנו שמחים ורגועים לסיבוב נוסף בחוץ, ומצאנו שם עוד אלפי אנשים שמחים ומבסוטים חוגגים את סופהשבוע איתנו לגדות האגם. 

למחרת הלכנו לרחוב הרכבת. רחוב צר מלא בבתי קפה ציוריים שבמרכזו פסי רכבת, עליהם עוברות רכבות מספר פעמים ביום. לפחות בסופי שבוע.. באמצע השבוע עוברות הרכבות רק בלילה. בעקבות מקרים טראגיים המשטרה מקפידה לסגור את הרחוב לתיירים. העניין הזה מקשה על בעלי בתי הקפה להתפרנס ולכן הם מצאו שיטה.. הם מגניבים את התיירים בשושו, ואני מניחה שהם גם משלמים איזה דמי חסות לשוטרים שעוברים שם ומקפידים על נראות תקינה..

בפועל – בתי הקפה כולם מלאים עד אפס מקום בתיירים.. וכשמגיעה רכבת בעלי בתי הקפה מקפידים להזהיר את כולם ולשמור על בטחון המבקרים. כך גם כשמגיע שוטר..

ניסינו לקרוא על המקום לפני באינטרנט להבין מתי עוברות רכבות, אבל לא הצלחנו להשיג את המידע הזה, אז החלטנו פשוט ללכת לבדוק.. כשהיינו קרובים על פי גוגל מאפס, מתוך חנות שנראתה לתיקון מוצרי חשמל או מוסך, מישהי לחשה לכיווני, ׳קופי׳? חשבתי על זה שניה, ואז הבנתי.. כן! זה בדיוק מה שאני רוצה..!

דרך החנות היא הבריחה אותנו לרחוב המקביל, הלכנו איתה על פסי הרכבת לכוך בקיר שבתוכו מקום לשולחן אחד וכמה כסאות, והביאה לנו תפריט..

הרחוב יפהפה ומוזר. צר, במרכז עוברים פסי הרכבת, אין כביש או מדרכה בנוסף, ומסביב בתי קפה צבעוניים.. מוכרים מנסים למכור את מרכולתם על הפסים, תיירים מצטלמים בהתלהבות, ומדי פעם מישהו לחוץ צועק על כולם לרדת מהפסים.. לא בגלל שבאה רכבת. בגלל שפוחדים מהמשטרה. 

שתינו כולנו וביררנו מה בדיוק קורה שם, וגילינו שבעוד שעתיים בערך מתוכננת לעבור שם באמת רכבת. 

עשינו את הדבר ההגיוני ויצאנו החוצה להסתובב ולאכול צהריים במחירים פחות תיירותיים.

כשחזרנו כעשרים דק לפני שעת הש׳ ראינו תור של אנשים מול החנות לתיקון מוצרי חשמל ואנשים מקומיים לחוצים אומרים שאין מקום ושכולם צריכים ללכת.. האנשים האחרים יכלו ללכת.. אבל אנחנו נשארנו!!

אחרי כמה דק ראינו את אותה אישה שהגניבה אותנו בפעם הקודמת, וחייכנו אליה יפה.. זה עשה את העבודה והיא הכניסה אותנו!!

כל בעלי בתי הקפה מודיעים בצעקות ברורות כשהרכבת קרובה, ומוודאים שכולם מודעים ישובים ובטוחים. ועדיין כשהרכבת עוברת, היא עוברת ממש קרוב לסועדים, הרבה יותר ממה שנדמה מראש, כי מן הסתם היא רחבה יותר מהפסים שעליה היא נוסעת.. וזה רועש ופסיכי כאחד. היה מגניב לאללה!!

מסתבר שכל הרחובות סביב האגם בעיר העתיקה סגורים רק לכבוד הסופשבוע, ולאורך כל היום יש שם מלא הופעות רחוב ומלא אנשים שמחים. בכלל, הרחובות פה סואנים ממש, אבל נראה שאנשים רגועים ושמחים ומאוד מאוד נחמדים. 

בערב, גל והילדים חזרו מסיבוב בחוץ (אני נשארתי בחדר כדי לכתוב את הפוסט על יפן) ודיווחו שממש כדאי לי לצאת לסיבוב סביב האגם בעצמי, יצאתי אחרי שהילדים הלכו לישון, ונפעמתי לראות כמה העיר חיה, מלאה באנשים, ובהופעות רחוב. קוסמים רקדנים זמרים.. וכמובן מוכרים.. כולם שם.. מקסים!

למחרת פתחנו את הבקר כרגיל בפוסט קפה. רצינו לעשות משהו כיף רק לילדים. אז החלטנו ללכת לבאולינג. בדרך אליו נכנסנו לקנות לעופר מכנסיים חדשים במקום אלו שקטנו עליו.. הוא החליט לצאת לסיבוב על קורקינט שהיה שם, התרסק על היד, ושוב מצאנו את עצמינו בדרך למיון. איכשהו זה תמיר עופר.. בסוף הוא התאושש, ואפילו צילום כבר לא עשינו, אבל גם לבאולינג כבר לא הגענו. 

במקום זה חזרנו לחדר, הגדולים נשארו שם, ואני גל ועומרי הלכנו לתאטרון בובות על מים. התאטרון קיים כבר משנות השבעים, וכל יום, 7 ימים בשבוע, יש בו לפחות 4 הופעות, וכל יום אם לשפוט לפי זו שהיינו בה – הן מלאות. מנגנים שם מוזיקה ויאטנמית חיה, ומציגים אגדות עם ויאטנמיות. והכל בויאטנמית.. והבובות קופצות במים צוללות ומשפריצות.. היה חמוד לאללה..!

בערב היה ערב יום הזכרון. ציינו את זה עם הילדים בצפירה מאולתרת לפני שהלכו לישון, ואז אני וגל עשינו לעצמינו זכרון בחדרון, שרנו שירי יום הזכרון עם הגיטרה, ואמנם היינו רחוקים מהארץ אבל הרגשנו מאוד קרובים. 

ולמחרת יצאנו להא ג׳יאנג. נסיעת אוטובוס ראשונה שלנו בויאטנם.. ואמנם שמענו דברים טובים, אבל – וואו.. לכל אחד היתה מיטה מתכווננת לכיסא נח, וילון לפרטיות ומלא מרחב אישי.. בכניסה לאוטובוס כל אחד מקבל שקית לשים בה את הנעליים שלו ומתבקש לעלות יחף (בעצירות חלק מהאוטובוסים מספקים כפכפים לנוסעים), כל אחד נכנס לתא משלו עם המסך שלו ולא שמענו מהם לשלוש שעות בערך..

אני וגל ניצלנו את הזמן לתוכניות לעתיד, שיחות ותיאומים עם סוכני נסיעות ואפילו בחיל ורעדה אציין שבנסיעה הזו רכשנו כרטיסי טיסה לקיץ לחזרה לארץ. 

זה יקרה בעזרת השם ב27 ליולי. שיהיה לנו בהצלחה 🙏🏻

הכסף בויאטנם מבלבל אותי.. 10,000 דונג שווים בערך שקל וחצי, ולא נדיר לשלם מליוני דונגים בעבור שירותים מסויימים, יכולה להגיד שגם ממרומי שלושה שבועות פה לפעמים אני מתבלבלת בהמרות ובשטרות.. 

להא ג’יאנג הגענו בערב, הגסט האוס היה חמוד והיתה בו אווירה נעימה. למחרת על הבקר, בא נהג מטעם ביבי, אחד מהסוכנים שמוציאים מטיילים ל׳לופ׳ והתחבב מאוד על הישראלים (ובצדק), לאסוף אותנו. 

ובכן – ה׳לופ׳ הוא מסלול מעגלי בין הרים וכפרים באזור הא ג׳יאנג.. נוף מטורף.. מיוחד ועוצמתי.. לרב המסלול הזה מתבצע על אופנוע, במשך שלושה ימים ושני לילות. 

אנחנו הזמנו ג׳יפ כדי שיהיה בטוח נח לכולם, ובנוסף ביקשנו שני איזיריידרים – הכינוי שיש בויאטנם לאנשים שמרכיבים אותך על אופנוע. וזה היה מושלם. 

את משפחת ספדיה פגשנו בסוכנות של ביבי בבקר, הם הגיעו להא ג’יאנג באוטובוס בארבע לפנות בקר. אחרי התארגנות קצרה יצאנו לדרך..

נוף של הרים בצורות משוננות ומפתיעות ועמקים ירוקים, נהרות, ואנשי (בעיקר נשות) שבטים בבגדים מסורתיים וצבעוניים לצד הדרך. עובדים בשדות התירס והאורז שלהם. 

ילדים בני עשר מרכיבים את האחים הקטנים שלהם על אופנועים שנוסעים מולינו ועל ידנו, לא נדיר לראות ילדים שנראים לכל היותר בני ארבע הולכים לבד לצידי הדרך בין הכפרים. ברגע שהם בגיל מתאים הם כבר עוזרים בשדות. בתים כפריים פשוטים ודלים בין מליוני טראסות. 

בלילה הראשון ישנו בכפר שנקרא דונג ואן. מסתבר שבכפר הקטן הזה מתגוררים יחדיו אנשים מ17 קבוצות אתניות שונות. הגסט האוז שלנו היה מאוד נעים וגם היו בו 2 גורים חמודים, שהילדים מיהרו לתת להם שמות.. בכלל הילדים הסתדרו נהדר עם החברים שבגילם והיינו מרוצים מאוד מהקבוצה הקטנה שלנו. 

למחרת יצאנו שוב לדרך, זה שלקחנו 2 אופנועים מאפשר לכל אחד להחליט איך הוא רוצה לנסוע בלי צורך לעשות תורות.. בין הכפרים אין בעיה להרכיב 2 על אופנוע, תמיד יש מישהו שמעדיף ברכב, וכשהילדים הרגישו יותר בנח הם כבר עברו בין הרכבים וישבו ביחד.. וכשיושבים על האופנוע לבד.. יש מלא זמן לשמוע את המחשבות של עצמך.. רגעים קטנים של שקט ושלווה.. (אני יודעת שזה נשמע מוזר, אבל במסע כזה אין הרבה רגעים כאלה כמו שאפשר לחשוב.. 24/7 עם הילדים, וכמעט אף פעם לא לבד יכול לפעמים לגרום לך להתגעגע לשבת לפחות שעה ביום בפקקים..). 

וכל כמה דק עוצרים בעוד נקודת תצפית מהממת ביופיה.. מדי פעם ביבי והצוות חילקו לילדים סוכריות על מקל, ושיחקו איתם במשחקים מקומיים.. דברים קטנים שכל כך מרימים לילדים והופכים את הכל לבאמת מושלם. 

בלילה השני עצרנו במלון עם בריכה. חדרים מרווחים ונקיים באמת הרבה מעל הסטנדרטים שציפיתי מטיול כזה.. היה למלון קיאק על הנהר ששכן על ידו, וגל ועידו ישר הלכו לבדוק אותו. עומרי קפץ לבריכה עופר הסתובב עם הכלב המקומי. והיה זמן רגוע וכייפי. 

כשסיימנו לנוח ארגנו לנו ארוחת ערב לתפארת ויאטנם על גג מסעדה קרובה. על כל שולחן היו גם שני בקבוקי פלסטיק פשוטים של חצי ליטר שבתוכם יין אורז – ׳האפי וואטר׳ שאכן משמח!. כל פעם שמרימים שוט זה מלווה בצעקות: ׳הוי בא גא זו! הוי בא גא זו! הוי בא גא אוווווו..׳ וצעקות כאלה נשמעות מכל עבר במסעדה.. ובאמת כולם שמחים!🙃

ביום האחרון לטיול כבר התחיל הסופש שלפני החג שציפינו לו.. זה היה יום השחרור של ויאטנם, היום שבו נכבשה סייגון על ידי צבא הצפון, וויאטנם אוחדה כמדינה קומוניסטית ושמה של סייגון שונה להו צ׳י מין סיטי. דגלי ויאטנם לצד דגלי פטיש וחרמש אדומים עיטרו כל מטר בכל רחוב ראשי ולא רק.. (עדיין יש המון דגלים בכל מקום, והאדום צהוב שלהם משתלב מקסים בנוף הירוק ירוק..)

ילדי הכפרים בסביבה יצאו מבתי הספר לחופשת החג והלכו לבתים שלהם, ברגל. הבתים רחוקים ובגלל זה הם לא חוזרים כל יום.. ראינו אותם מטפסים על השבילים הצרים שעולים על ההרים כמו שביל של נמלים מרחוק.. איזו דרך הם עושים לבד כדי לחזור הביתה.. 

חוץ מילדים, ראינו גם לא מעט חזירים שנרכשו כנראה לארוחת החג מובלים על טוסטוסים אל הבתים שלהם..

אחרי שלושה ימים מדהימים, חזרנו לקראת אחר הצהריים להא ג׳יאנג. משפחת ספדיה המשיכה ישירות ליעד הבא שלה, נפגוש אותם שוב כנראה רק בתאילנד. ואנחנו נשארנו לעוד 2 לילות מנוחה בהא ג׳יאנג. 

הזמנו מלון חמוד חמוד, בצד הכפרי של העיר, היתה לו גינה יפה, עם מלא פרחים ופרפרים, ואפילו גחליליות, ובריכה חמודה, ברווזים וחתולים והכי חשוב – כלבה קטנטונת מתוקה מתוקה, גורה בת חודש בערך, שהילדים כמובן התאהבו בה מיד..

למחרת עשינו לנו יום רגוע ונעים, עם כל אלה. טיילנו קצת בכפר ובשדות בסביבה. לכל בית פה יש בריכת דגים משלו, למאכל, לשימוש עצמי. חוץ מזה יש שדות קטנים של אורז, סלעים בכל מיני צורות וג׳ונגלים עבוטים ברקע. ומלא פרפרים..

בערב ביקשתי להכין לילדים פסטה במטבח של המקום וגיליתי שאחד החדרים בו הוא קיר וששלושת הכיוונים האחרים הם פשוט סלעים.. סוג של מטבח חיצוני פנימי שכזה..

למחרת האוטובוס שלנו לסאפה יצא ב7:00. קמנו בחמש כדי להתארגן ברגוע ולהספיק לאכול ארוחת בקר לפני שיוצאים לדרך.. כיוון שבמלון שלנו לא ערים בשעות האלה, הם נתנו לנו וואצ׳רים לאכול במלון השווה שמעבר לרחוב. שניה לפני שיצאנו לדרך עומרי נפל עם הבגדים והנעליים לבריכה.. לא אידאלי.. הוא הספיק להחליף את מה שחשוב ויצאנו לדרך. 

נסיעה של כ8 שעות. הפעם מיניבוס ספות, זה נחשב פה סטנדרט נמוך יחסית לתאים הפרטיים.. נופים יפים וירוקים.. הגענו לסאפה העמוסה בטירוף בתיירים שהגיעו לכבוד החג. הכל עלה פי 2.. אבל בזכות זה המלון הכי זול שמצאנו, היה מפנק בטירוף, חדר מקסים וארוחת בקר שעפתי עליה.. 

כאמור סאפה מלאה בתיירים, עמדנו בפקק ארוך כדי להגיע למלון שלנו שהוא 10 דק הליכה מהמרכז.. התמקמנו כולנו בחדר אחד, ואני וגל יצאנו לראות את השטח. היה כבר אחר הצהריים המאוחרים והיינו ממש בתוך ענן.. כמה מטרים קדימה אי אפשר היה לראות כלום.. זה היה די פסיכי.. המון אורות צבעוניים צבעו את האוויר הסמיך, והמון רוכלים מהשבטים שבכפרים הסמוכים ניסו למכור את מרכולתם..

אחד החסרונות בלחיות בענן של מליון אחוז לחות, זה שבגדים ונעליים שנפלו בבקר לבריכה, לא יתייבשו בו גם בעוד שנה.. את הנעליים של עומרי מיד שלחנו לייבוש וזה היה חשוב מאוד 

למחרת גם הלכנו עם הילדים להסתובב.. הענן קצת התפזר והנוף שהתגלה היה יפהפה. לא עשינו המון, בעיקר הסתובבנו במרכז העיירה בין החנויות והדוכנים וליד האגם. והצטיידנו באוכל לקראת הטיול של מחר. העיר היתה עמוסה אבל עדיין היה בה חן, 

מהגיגים שעברו לי בראש ביום הזה, חשבתי לעצמי שהחברה פה בויאטנם שחוגגים עכשיו את העצמאות והשחרור שלהם יכולים גם קצת להודות לצרפתים וליפנים ששלטו פה.. שסהכ הם השאירו אחריהם גם לא מעט דברים טובים.. אבל כמובן שקטונתי.. ושהם גם עשו דברים הרבה פחות טובים. 

למחרת בתשע בבקר יצאנו לטיול למאמא טום. בסאפה מקובל להתלוות לבת משבט מקומי (בדרך כלל שבט המונג השחור) לטיול לבית שלה, בכפר שלה, לישון שם לילה אחד ולחזור למחרת. הנשים מהכפרים מכונות ׳מאמות׳, והן מציעות את שירותי הטרקים אליהן לכל תייר שהן רואות בעיירה. אצל הישראלים, כמו אצל הישראלים, יש כמה שמות מובילים שעוברים מפה לאוזן.. או יותר נכון – מהמקלדת לווטסאפ של כל הישראלים שנמצאים או ימצאו בקרוב בויאטנם, ומאמא טום טום הומלצה לנו בחום על ידי משפחת סילבר המקסימה שפגשנו בפיליפינים. 

היא לא יכלה לאסוף אותנו באותו הבקר כי היו לה התחייבויות קודמות אז היא ביקשה את עזרת אחותה, שהיתה מקסימה גם היא וליוותה אותנו לאורך כעשרה ק״מ בדרך לבית של המאמא. 

הדרך עצמה עוברת בין המוני טראסות אורז בלתי נגמרות שנמצאות על ההרים מתחת סאפה. המאמא המלווה, הסבירה לנו על צמח האינדיגו שבעזרתו השבט שלה צובע בדים (ורוקם עליהם דוגמאות צבעוניות ויפהפיות), נתנה לנו לצבוע בעזרתו את הידיים.. הסבירה על איך מגדלים את האורז, בשלב בו ביקרנו רב האורז גדל בטראסת ׳הגינה הטיפולית׳ שם הנביטו אותו מהזרעים ועכשיו בני הכפרים עובדים במרץ להכין את הטראסות כדי להעביר אליהם ולשתול בהן את השתילים שגדלו. 

בדרך עברנו בין כפרים של שבט הזאו האדום. כל כפר מדבר שפה משלו שהיא לא ויאטנמית, ויש לו מנהגים משלו, ולבוש משלו, והם חיים פה בשלום ובשלווה אחד ליד השני, ומגדלים את האורז שלהם. 

האורז שהם מגדלים הוא לשימוש עצמי. הם לא מוכרים אותו. אם יש להם מזל אז יש להם מספיק לכל תצרוכתם לשנה. אם לא הם צריכים להשלים בקניות. מאמא טום סיפרה לנו שמהצד של המשפחה שלה לא היה להם שדות לתת להם, ומהצד של הורי בעלה היו אבל היה צורך לחלק אותם בין האחים. למשפחה שלהם יש עכשיו 5 טראסות, וזה לא מספיק. הם גם צריכים לקנות.. בשביל זה הם צריכים גם לעבוד כמובן וככה היא פגשה אותנו. מדהים לחשוב על החקלאים הרבים האלה שעובדים כל כך קשה סביב השנה רק בשביל לאכול. לא בשביל כסף. אין פה ספיירים. לא מרוויחים כסף וקונים אוכל. מה שתזרע תאכל. מה שלא לא. 

בדרך ראינו כל מיני נשים עוסקות במלאכותיהן. מי רוקמת, מי מכינה קטורת, מי אורגת וכמובן מי שמוכרות לתיירים.. 

יש אנשים שהסתובבו עם עיגול סגול גדול במרכז המצח. הסבירה לנו שכשלמישהו כואב הראש, הם לוקחים קרן באפלו, מחממים אותה ומצמידים למצח. זה כנראה יוצר אפקט דומה לכוס רוח, וכנראה שזה עוזר..

אחר הצהריים הגענו לבית של מאמא טום. צריף עץ, פשוט פשוט, בנוף מדהים בין טראסות אורז. הבן שלה מיד מציע לילדים כדורגל ואחר כך מראה להם את הפורפרה שאבא שלו גילף לו.. הילדים מתאמנים ולומדים לסובב אותה, גל מנגן בגיטרה, ואני בבליס..

בדרך עופר ראה וניסה קצת לשתול אורז באחת הטראסות, והמאמא הסכימה לקחת אותנו לטראסות שלה ולימדה את עומרי ואותו לשתול, בסבלנות ועידוד ואהבה. לארוחת ערב אכלנו מהאורז שלה.. 

בזמן שהמשפחה הכינה ארוחת ערב (לא הסכימו שנעזור.. הצענו.. כמה פעמים..) את האוכל הויאטנמי הצמחוני הכי טעים שאכלנו בויאטנם, ישבנו בשקט המוחלט בחצר והתסכלנו על גחליליות.. זה כזה קסום. 

בארוחת ערב טום סיפרה לנו עוד על החיים שלה. על זה שעד לפני 6 שנים היא לא דיברה אנגלית וגם לא ויאטנמית. אבל שהיא החליטה שהיא רוצה לעבוד בתיירות. היא ביקשה עזרה מחברה שהכירה ושמחה לעזור לה, התלוותה אליה עד שלמדה את השפה, ועכשיו היא מדברת ממש טוב. ומפרנסת את משפחתה בכבוד. וכל חייה חיה בין הכפרים בהם היא גדלה, לפעמים עולה לסאפה עיר המחוז, ואפילו להאנוי שמרוחקת לא יותר מ5 שעות נסיעה היא לא הגיעה. 

למחרת בבקר התעוררנו לענן. מלא קורי עכביש מלאים בטל היו בכל מקום ובקושי ראינו את החקלאים שהיו מטרים ספורים לפנינו בשדות. הילדים שלנו מתאוששים בבקר מול מסך. מצאנו שזה עובד לנו הכי טוב. חצי שעה כל אחד עם עצמו מתאושש ואז מתחיל היום. מסתבר שגם הילדים המקומיים מתאוששים עם מסך. ישבנו בצריף עץ קטן ופשוט פשוט בין הטראסות בהרים, והילדים של כולם היו עם מסכים.. אכן עולם משונה. 

כשכולם התאוששו, חזרנו לשחק בפורפרות, והאבא התנדב להכין גם פורפרה לילדים שלנו. מגזע עץ אפרסק שעמד במטבח שלהם, שאפילו מדפים אין בו אבל מכינים בו אוכל מדהים.. הוא גילף להם פורפרה שמלווה אותנו מאז. 

אחרי ארוחת הבקר יצאנו עם טום והבת שלה לטיול באיזור הכפר, וכפרים סביבו, כיף שיש מקומי דובר אנגלית שיודע לענות על כל השאלות שלנו.. וקטע מדהים זה שהרבה מהשבטים פה נוצרים.. זה הזוי!

בצהריים הגענו למסעדה שאליה הביא האבא את התיק הגדול שלקחנו איתנו, אכלנו צהריים ונפרדנו בחיבוקים לפני שעלינו על מונית שלקחה אותנו חזרה למלון שלנו. 

היתה לנו חוויה מיוחדת ומקסימה ממש!

חזרנו, התקלחנו, ושלחנו הרי כביסה להתכבס.. אני וגל גם התפנקנו במסאג רגליים. 

למחרת בבקר היה לנו אוטובוס להאנוי. הספקנו עוד לבקר במואנה סאפה – או משהו כזה, גן פסלים חביב מיועד לסצנות אינסטהגרם שנמצא חמש דק הליכה מהמלון שלנו.. הצטלמנו כמה תמונות חביבות וחזרנו כדי להספיק לאוטובוס. 

אז על האוטובוסים בויאטנם כבר קצת פירטתי, מה שלא כתבתי שבמסגרת הזקנותנו אני וגל התחלנו לסבול מבחילות בנסיעות.. פחות נח. אבל לא תמיד. נראה לי שזה בעיקר מתכתב עם הצורך הבלתי נשלט לנצל את הזמן לסידורים שכרוכים במסכים (כל הסידורים כרוכים במסך..) ומסכים ונסיעות זה משהו שפחות עובד ביחד.. אני תמיד מנסה לכתוב בבלוג בזמן נסיעה לפעמים זה עובד.. גם עכשיו אני כותבת בנסיעה בעצם..

חסרון נוסף הוא שבדרך כלל אין שירותים באוטובוס (עכשיו דווקא יש) הילדים פתרו לעצמם את הנושא בעזרת בקבוקים..

וחוץ מזה בנסיעה הם אפילו הספיקו לעשות שיעור אנגלית, שהם עושים אונליין עם אפליקציה מיוחדת שמחברת אותם למשימות וגם לפגישות עצמן עם המורים הפיליפינים שלהם… מגניב מאיפה אפשר ללמוד בימינו..

ובכן בערב הגענו שוב להאנוי. לדירה חדישה ומודרנית נקיה וכייפית ממש, ברחוב שקט ליד אגם אחר.. הזדמנות נעימה לחוות עוד צד של העיר. 

על המשך עלילותינו בויאטנם בפרק הבא!