28.3.23
וווווווואווווו, כמה אני שמחה להיות פה… כמה אני נרגשת ונלהבת.. ומצלמת בלי סוף….
ובכלל לא רציתי להגיע לפה.. כבר הייתי פה.. לא תכננתי לחזור.. סימנתי כבר וי על מה שרציתי… אבל עופר כל כך התלהב ורצה להגיע ליפן… הרי סושי שהוא כל כך אוהב הגיע מפה, וג׳ודו שהוא התאמן ואהב בארץ – מפה.. ובייבלייד ופוקימון.. גם פה.. כל הדברים הטובים הם מיפן!
זה היה חלק מהתנאים שהושגו במו״מ להארכת הטיול בשנה, בכל זאת כבר שנה וחצי שהוא הולך למקומות שאני רוצה.. וגם גל ושאר הילדים רצו יפן.. בקיצור.. זרמתי.
אז – תודה לכל מי שהביאני וזה, כי אני ממש שמחה להיות פה.
ובכן, לפני טיפה יותר משבוע, השכמנו מאוד מוקדם בבקר של טייפי (טייואן), ויצאנו לטיסה למנילה. הטיסה שלנו מיפן יצאה משם והיא היתה דיל כזה טוב שממש השתלם לנו לחזור דרומה לפני שטסים צפונה.
לקחנו מלון של הביוקר.. של פינוק רציני, שני חדרים עם דלת מקשרת, בריכה יפה ומיקום מעולה (שהוא במחיר של אכסניה בניו זילנד, וזול יותר מאכסניה ביפן), ונהננו – קודם כל מהאוכל.. פיצה!! לפעמים גם קצת הוא המון:)
גל הלך למרכז רפואי טוב ומערבי שהיה צמוד למלון, כדי לוודא שהטפיל בבטן סוף סוף מאחוריו, ובכלל זה הרבה יותר נוח לראות רופא ולא לנסות להתכתב עם אחד.. זה היה נהדר והפיג דאגות.
ואני והבנים בינתיים הלכנו לבריכה והתפנקנו.
היו לנו שני לילות במנילה, והיום למחרת נוצל לארוחת הבקר המפנקת במלון (ישבנו שם שעות), ואחכ לבילוי בקניון שמול המלון.. הילדים הלכו שם עם גל למרכז כזה של טרמפולינות, בזמן שאני ניצלתי את הזמן להשלמת פערים בבלוג. וחוץ מזה עשינו קצת השלמות ציוד (מי אמר דקטלון) לקראת המשך הדרך.
אחר הצהריים שיכנענו את הילדים לנוח וירדנו לבאר שבבריכה לבד..
ובערב היה מהפך! גל סיפר את כולנו! (פחות בולט על עופר ועלי אבל מהפך רציני לעידו ועומרי!)
התעוררנו ב4:00 ויצאנו לשדהת – סוף סוף יפן!!
נחתנו בצהריים באוסקה, היה לנו חדר קטנטן עם שלושה פוטונים על הרצפה ועוד שני פוטונים בגלריה מעליהם, חמוד וצפוף כאחד. שירותים קטנטנים אבל עם חימום לתחת. בגסט האוז פצפון ממש, סהכ 5 חדרים ומטבח משותף על הגג. בנמבה – איזור מגניב ומרכזי. העובד במקום דיבר אנגלית מעולה, ומיהרנו להסיק שרמת האנגלית ממש השתפרה פה בשנים האחרונות.. אחכ הבנו שזה היה עניין נקודתי:)
יצאנו לבדוק את השכונה, ומיד הסקנו שנהיה פה פחות רעבים מבטאייוואן (האמת היא שאני לא זוכרת איך הסקנו את זה כבר, אבל בהחלט צדקנו..).
אחרי סיבוב קצר בשכונה עם הילדים, הפקדנו אותם בחדר, ולמרות שהיינו קרועים מעייפות אחרי שהתעוררנו לפנות בקר, יצאנו לסיבוב מבוגרים.. כאמור השכונה מגניבה, מלאה במלא איזאקיות קטנות ומתוקות ומלאות אווירה, ומתפוצצות באנשים, אוכלים ושותים.. (איזאקיה זה בר יפני קטן ושכונתי, שיש בו הרבה קשר בין בעל המקום שמכין את האוכל ומוזג את השתיה והאורחים) התיישבנו באחת כזאת והרמנו כוסית, הגישו לנו גם איזה משהו ירוק ורירי לאכול, אבל הוא היה ירוק ורירי מידי..
הלכנו לישון עייפים ושחוקים אחרי שקמנו בארבע לפנות בקר, וכל הלילה נאבקנו בכאבי הגב והתחת על הפוטון הדק שהונח על רצפת העץ של הגלריה שלנו.
יפן בסך הכל היא די פסיכית.. ניסיתי להבין ולדייק – מה עושה אותה לכזאת פסיכית, והבנתי נראה לי.. הכל פה באקסטרה לארג.. אבל באקסטרה לארג׳ אחר, שונה.. נגיד מנהטן – גם היא באקסטרה לארג, אבל כזה שאנחנו מכירים ומבינים.. כזה שהגיוני. כאן הכל אחר. מלא אנשים. מלא!! והאופנה שלהם שונה – הם מתלבשים אחרת והנימוסים שלהם אחרים. והאוכל שלהם אחר. טעימים להם דברים אחרים.. ומגניבים אותם דברים אחרים והם גם לא מדברים אנגלית. וזה חזק.. חזק לנו, אז בטח שלילדים..
למחרת אם כך, הצטיידנו במטריות יפניות שקופות מהגסט האוס שלנו שיש בכל מקום, ויצאנו לעיר הגדולה, לא היו לנו תוכניות מיוחדות בעיקר רצינו להתרגל ליפן.. אז לגמרי זרמנו עם עידו, שגילה שיש פוקימון סנטר באוסקה, ולשם נסענו! ובכן, כצפוי.. מקום פסיכי.. חנות מלאה במוצרי פוקימון מכל הסוגים והמינים.. וגם מכונות משחק.. והקונים גם הם מכל הגילאים.. מבוגרים בכייף יקנו לעצמם.. עידו ישר מטרגט ילד יפני כדי לשאול אותו איך לשחק, והילד מייד שולף מיכל מלא בקלפי פלסטיק שהם משחקים איתם ומחלק קצת לילדים שלנו.. אני מסתכלת מרחוק ונפעמת.. נתנו לכל ילד לבחור לעצמו משהו קטן בחנות.. והלכנו לחפש סושי..
זה הסושי הראשון שלנו ביפן! מוכרת נחמדה הסכימה בשמחה להכין סושי שהילדים אוהבים, סירבה בתוקף להכין סושי שאני וגל אוהבים.. לעולם לא נדע למה, פשוט נקבל באהבה שיש דברים שלא נבין.. יש בקניון הענק הזה במרכז אוסקה שהיא עיר ענקית (לשם המחשה אגיד שהמרכז פוקימון הוא בקומה 13), פוד קורט ענק גם הוא – אבל אין בו שום מקומות ישיבה לאכול.. מצופה שתקנה את האוכל ותאכל בבית, או במשרד.. אז אנחנו אכלנו על הרצפה מחוץ לסבן אילבן.. ככה אנחנו כבר רגילים לאכול🙃
משם המשכנו להתרשם מטירת אוסקה.. טירה יפנית יפהפיה ומרשימה.. היא למעשה שיחזור מדוייק של הטירה המקורית שהיתה שם לפני שהיא הופצצה במלחמה. חיפשנו ומצאנו מטמונים, ונהננו פעם ראשונה ביפן מהסאקורה.. סאקורה זה מהמם!
כשחזרנו, שמחנו שוב להפקיד את הילדים בחדר ולהסתובב קצת לבד, ניסינו ללכת למסעדה שהיו בה מנות צמחוניות ונחרדנו מהתור הארוך שמשתרך בכניסה (זה קטע, הם מחכים בתורים ארוכים כל כך למסעדות ואפילו לדוכנים קטנים, שמוכרים חטיפים מיוחדים). במקום זה מצאנו את עצמנו בבר פצפון (4 כסאות על הבר וזהו, אין יותר מקומות ישיבה) עם ברמן מבוגר, מלזי, שמדבר אנגלית וכיבד אותנו במלא אלכוהול, לצד זוג חביב מלונדון (שהיו יהודים ושמחו לספר לנו את זה מיד כשזיהו את העברית שלנו).
למחרת הגענו לקיוטו להוסטל שהוזמן לפני מלא חודשים.. כשתכננו את הביקור פה, חיפשנו תחזיות למתי צפויה שיא פריחת הדובדבן בקיוטו, לקחנו מקדמי בטחון וגם איזה הימור והזמנו בתאריכים שהחלטנו שבהם תהיה שיא הפריחה מלון ל-6 לילות! יצאנו תותחים, כי הגענו בדיוק ביום שבו החלה שיא הפריחה (היפנים מדוחים על זה וכל הזמן מעדכנים את הלוחות שלהם..) פגשנו פה בהוסטל, מישהי קנדית נחמדה (שגם היא יהודיה וזיהתה את העברית שלנו) שסיפרה לנו שהיא לא מצאה שום מיטה (ליחיד!!) לישון בה למחרת בכל בקיוטו.
גם בגסט האוז שלנו יש טבלה עם פירוט של מצב פריחת הדובדבן בכל המקומות המפורסמים בעיר. לפי הטבלה נבחר היעד הראשון שנבקר בו, להיות פארק מרויאמה.
כבר הדרך לשם, היתה יפהפיה.. הלכנו לגדות הנהר. מסביב למרות שמעונן וקריר, הכל כבר פורח… מלא אנשים מסתובבים והאווירה רגועה ונעימה. מלא סוגים של ציפורים ענקיות עפות מעלינו וכלבים קטנטנים ומקושטים מתרוצצים לידינו..
חצינו את רובע גיון העמוס בטירוף, והגענו למקדש יאסאקה וממנו לגנים.. וואו.. איזו פריחה. קסם. אפילו התגובה הראשונית של הילדים היתה – וואו!
הגן מלא בעצים פורחים, אבל באמצע שלו, במקום מכובד ומגודר בהתאם, נח לו עץ מדהים.. מלכותי! בן כ350 שנים.. והוא פורח בורוד יפהפה.. בהינו בו בהערצה, אנחנו ועוד עשרות תיירים אחרים שבאו לחזות בפלא.. לחזות ולצלם כמובן..
הילדים הצליחו למצוא לעצמם פינה שקטה, בין המוני המבקרים, עם סלעים מתחת איזה עץ ושיחקו, וגל הביא לנו יין חם להתחמם בו, ונהננו מכמה רגעים של שקט ובליס..
החדר שלנו באכסניה, קטנטן.. יש בו שלוש מיטות קומותיים די צפופות, והשירותים והמקלחות המשותפות בחוץ. יחד עם זאת בגלל עונת פריחת הדובדבן הוא ממש לא זול 🙂 בכל מקרה החדר המשותף והמטבחון הצמוד אליו מאוד נעימים עם אנרגיות מחברות וכייפיות, וגם אנחנו וגם הילדים מבלים שם שעות, ביחד ולחוד, עם מטיילים משאר העולם, וזה ממש כיף.
כדי להצטייד במצרכים שמהם אפשר יהיה לבשל במטבח המשותף הזה, בבקר הראשון שלנו בקיוטו הלכתי לקניות. מצאתי סופר די שונה ממה שאנחנו רגילים (טוב, לא ממש מפתיע), עם מליון סוגים של טופו, ושל חביתות שהן כבר מוכנות. רק לחמם במיקרו, או יותר הגיוני – לאכול קר.. מלא סוגים של נודלס, טריים וגם אינסטנט, מצד שני לא היה הרבה מבחר של דברים אחרים.. אני חושבת שגם היום, לרב הבתים פה, יש מטבח קטן ומעט מקום אחסון, ובגלל זה הם קונים מעט בכל פעם או פשוט אוכלים בחוץ.. אחר כך הבחנתי שאפילו בסופרים הגדולים והמודרנים ביותר פה – אין עגלות גדולות.. אף אחד לא עושה קניות בכמויות כאלה שמצריכות עגלות.. יש סלסילות ירוקות, לתוכם אוספים את המצרכים ואחרי החשבון הקופאית מעבירה את המצרכים לסלסלות אדומות – ככה יודעים שכבר שילמת והולכים איתן לאיזור האריזה כדי לארוז אותם. והכל מוכרים פה בחבילות קטנות – פסטה לדוגמה נמכרת בשקיות של 150 גר׳.. הכל בקטן – חוץ מאורז כמובן. הצלחתי למצוא בסוף את כל מה שחפשתי (לקח פי 3 זמן ממה שציפיתי), והצטרפתי לגל והילדים שכבר אכלו בסושי קייטן הראשון שלנו ביפן!
סושי קייטן – יעני, סושי על מסילה. יש מלא מסעדות סושי כאלה בכל מקום, פעם היו מכינים מלא סוגים של סושי והסועדים היו לוקחים את מה שנראה להם טעים מהמסילה, בסוף החשבון הוא לפי הצלחות הריקות שעל השולחן. כיום בכל מקום יש אייפד, שאפילו יודע להציג באנגלית, וניתן פשוט לבחור את מה שאתה רוצה.. הוא יגיע אחר כך ישר אליך על המסילה.. זה ממש ממש נח, בעיקר לצמחונים.. כי מה שיוצא על המסילה, בדרך כלל פחות צמחוני.. המקום שגל והילדים ישבו בו, היה במרכז העיר, מקום ענק ממש עם שירות מאוד מהיר. מחירים – סבבה. גילינו שסושי ביפן משמעותית זול מפיצה (שהיא יקרה בטירוף!) והקטע – שלילדים לא נמאס.. מבחינתם יום בלי סושי הוא יום מבוזבז..
כששבענו, לקחנו אוטובוס לדרך הפילוסופים. האוטובוסים בקיוטו זולים מאוד זמינים מאוד, ומגיעים בנוחות לכל מקום. חוץ מזה הם גם צפופים מאוד (מאוד!), בתחנות יש כמובן תור מסודר של ממתינים לאוטובוס, ומחכים בסבלנות, אבל כשהאוטובוס מגיע, ועולים לפי התור, גם היפנית הזקנה ביותר עלולה לדחוף אותך כדי שתיכנס (ולא משנה על מי תדרוך בדרך) וגם לה יהיה מקום לעלות עליו.. (סיפור אמיתי)
דרך הפילוסופים, נקראת כך כי היה איזה פילוסוף שאהב ללכת שם מתחת לעצי הדובדבן, לגדות הנחל הקטן והיפה שזורם שם, ולחשוב.. הפריחה כמובן בשיאה גם שם ומהמם שם. חוץ מזה יש שם אלפי אנשים שגם הם הולכים שם וחושבים..
בקצה המסלול בתוך גן יפני יפהפה, נמצא המקדש הכסוף. הגענו אליו שניה לפני הסגירה. האחראי על הסגירה הלך אחרינו בסבלנות בשביל המסומן היטב, וסגר ברגע שיצאנו..
והילדים סופגים אווירה ומתעניינים. יפן ממש מעניינת אותם..
למחרת היה יום גשום.. כל היום היה אפור וטפטף.. חשבנו איך להעביר את היום הזה כשתמר – שהיא מנהלת קהילת המשפחות הישראליות המטיילות בפייסבוק, וגם נמצאת ברגעים אלו עם שני הבנים שלה בקיוטו, הציעה להפגש במשחקיה במרכז העיר. שמחנו על ההזדמנות לחברה לילדים וגם לנו, ובכלל על ההזדמנות לפגוש את מי שהקימה ומתחזקת קהילה גדולה וחמה שעוזרת כל כך לאלפי ישראלים מטיילים או שחולמים לטייל ומחפשים השראה ואמונה להשתכנע שזה אפשרי..
המשחקיה התגלתה כארקייד ענק בן כמה קומות שמורכב בעיקר ממשחקי הימורים ודי אכזב את כולם. אבל היה שם גם באולינג, והילדים מאוד נהנו לשחק בו בזמן שאנחנו קצת הצלחנו לדבר.
אחכ הצטרפו אלינו עוד זוג מטיילים מבוגרים (כאלה שמתישהו הנכדים יבואו לבקר אותם) מקסימים לצהריים, וישבנו לשיחה ארוכה על חינוך ועל חיל אויר (הם מהמשפחה), שאחריה המשכנו כולנו לסיבוב בשוק נישיקי המפורסם והסמוך אבל הוא היה כל כך עמוס וצפוף, שחתכנו ממנו די מהר.
הילדים המשיכו עם גל לכוון החדר, ואני יצאתי לסיבוב קסום ויפהפה ברובע גיון לבד..
,גיון, הרובע הכי היסטורי והכי קסום של קיוטו, מלא בבתי תה קטנים ואינטימיים שעדיין אני יכולה לדמיין את הגיישות שאולי משעשעות שם את האורחים בשירים וניגונים וריקודים, ועם כל התהיות המוסריות והפמיניסטיות שלי, זה עדיין מקסים אותי.. וכל הפריחה המטורפת הזו..
היה מהמם. וקפוא!!!
חזרתי לאכסניה בערב לנשק ולחבק את הילדים, וכשהם הלכו לישון הצטרפתי אל גל בחדר המשותף, אליו ואל חבורה של גרמנים, סקוטית, קנדי, פיליפיני וישראלי אחר, שהוא לא אנחנו, לכוסית של לילה.. המילה ׳לחיים׳ נאמרה שם בכל כך הרבה שפות..
למחרת חזרנו שוב למריומה פארק.. עומרי מאוד רצה ואנחנו זרמנו, כי אם זה חשוב לו זה חשוב גם לנו.. העץ הענק כבר היה אחרי השיא, קצת עלים ירוקים כבר החלו לבצבץ עליו, אבל הוא עדיין היה יפה, וחוץ מזה היו שם מלא יפנים שחגגו את ההאנאמי – החג בו היפנים חוגגים את ארעיות היופי של הטבע, בפיקניקים תחת עצי דובדבן פורחים.
בימים האחרונים הבחנו בתופעה מעניינת, הרבה גאייג׳ין – יעני זרים.. שאינם יפנים, מסתובבים להם בקימונואים ברחבי העיר, מצטלמים תחת עצים פורחים.. ואכן למדנו בגסט האוז שלנו – שכיום יש עסקים רבים שמשכירים קימונו-אים לכל מי שחפץ בכך בדיוק למטרה זו.. גאייג׳ינים ומקומיים כאחד מסתובבים ומצטלמים.. בהתחלה הבחנו בהרבה נשים שמחות בקימונו לצד גברים, שלא מבינים מה נפל עליהם בקימונו.. אבל אחר כך הבחנו גם בגברים שמחים בקימונו והבנו שאין למיין על פי מגדר.. זה כל כך לא 2023…!
בערב הזה אחרי שהילדים הלכו לישון ישבנו בחדר המשותף באכסניה עם איש מבוגר שנראה כמו סנטה קלאוס השוודי, עם צמה בזקנו הלבן ועינייו הכחולות הטובות והמחייכות, ודיברנו – איך לא.. על זקנים 🙂 לא ידעתי את זה עד שנים האחרונות, אבל מסתבר שגברים עם זקן, מאוד אוהבים לדבר על הזקנים שלהם..
בבקר למחרת נסענו ליער הבמבוק. לא היינו בו בביקור בקודם פה, ובסך הכל זה לגמרי אחד מהמאסט דו׳ז פה.. בגלל זה מבחינתי זה היה אחד משני הדברים היחידים שחשוב היה לי לעשות ביפן, שכן טרם סימנתי עליהם וי. ממבט ראשון זו היתה אכזבה עצומה. מליוני אנשים ושבילים מגודרים בגדר גבוהה שמאחוריה יער במבוק שבינינו ראינו יפים מאלה וגדולים מאלה בטאייואן. ממבט שני מצאתי בו גם יופי, אבל בעיקר שמחחנו שהגענו לאיזור בגלל שיש לידו פארק אחר, פסטורלי עם נהר ששטות בו סירות וגנים יפים, וסאקורה ועוד סאקורה. יש שם גם טיילת והמון תיירים ומקומיים בקימונו נהנים מהנוף…
כשחזרנו הזמנו פיצה (יקרה בטירוף, לילדים), ויצאנו אנחנו לאכול בקוקו איצ׳יבניה. זו רשת מוכרת ופרוסה היטב בכל יפן של קארי יפני, שיש בה – (תופים….!) תפריט צמחוני!! איזה כיף זה אוכל יפני צמחוני..! ויפן בכללי, נהייתה הרבה יותר נוחה וידידותית לצמחוניים, ממה שחווינו לפני 14 שנים.
בפעם הקודמת שהיינו פה, ב-2009, הסתובבנו עם פתק ביפנית שהצלחנו ליצור בעזרת יפנית שאשכרה דיברה אנגלית באחת האכסניות שהתאכסנו בה.. הפתק פירט את כל מה שאנחנו לא אוכלים.. הצגנו אותו בכניסה למסעדות ובדרך כלל התגובה שקיבלנו היתה מבט מבוהל וסימן של איקס עפ הידיים שאומר – לא!!! אין לנו כלום שיכול להתאים!! בבקשה תלכו מפה, אתם מפחידים אותי..
האמיצים, אחרי התגובה הראשונית הצליחו להבין שבעצם יש משהו שעונה על הדרישות שלנו.. אבל בגדול – זו היתה החוויה.
בימינו אין מה להשוות.. יש תפריטים באנגלית בהרבה מקומות, והמושג צמחוני מוכר ופחות מאיים, ויש אפילו מסעדות טבעוניות.
אחר הצהריים יצאתי שוב לבד לאיזור גיון. הפעם התמקדתי הסמטאות אחרות.. הסתובבתי שוב בין עשרות בתי תה, לכולם אותה כניסה – דלת קטנה נמוכה מעץ כהה, פנס נייר אדום לידה ובד לבן מאתר את הדלת כוילון קטן להסתיר את פני האורחים. אם תנסה להציץ פנימה כנראה שלא תראה דבר. הם מצניעים מאוד ושומרים על פרטיות. הבד הזה שלא נותן לראות את מי שבפנים הוא דוגמא קטנה. גם אם מציצים יהיה מסדרון או פניה או משהו שלא יתן לראות את החלל. אנשים נכנסים בזריזות חולצים נעליים ונעלמים בפנים.
ובינתיים אנחנו גם לוקחים תיק גדול וממלאים אותו בהרבה דברים שחשובים לנו, אבל אנחנו לא באמת צריכים אותם.. בעיקר חשובים לילדים.. הילדים שלנו שכבר שנה וחצי מסתובבים עם כל הרכוש שלהם על הגב, נקשרים לפעמים גם לחפצים שלכאורה נראים חסרי טעם.. צעצועים זולים שאספנו על הדרך.. מצד שני הם כל הזמן נאלצים להפרד מחפצים שלהם, ולהתייעל, וגם דברים פשוטים יכולים להיות עם ערך רגשי גבוה.. ובאמת, יש לכל אחד מהם כבר שיטות. מעוררות הערצה להתמודדות עם פרידות שכאלה.. וגם למדנו שבעיקר חשוב להם לדעת שהחפצים שלהם לא ילכו לפח אלא ימשיכו לילדים אחרים שיהנו מהם.. ולערך הזה אנחנו לגמרי מתחברים.. מלא משחקים שלנו ישארו פה בקיוטו, בחדר המשותף של האכסניה לשימושם של מטיילים אחרים.
והתיק הזה שאספנו עם הדברים שבכל זאת רצינו לשמור – ישלח מפה לניקו, אליה נגיע בעוד כשבועיים עם אמא של גל, שתיקח אותם איתה לארץ. (יש פה משלוחים זולים ונוחים של תיקים וחבילות בין ערים בדיוק למקרים כאלה). ובזכות זה לכולנו הרבה יותר קל ונח לחזור ולהתנייד ברכבות ואוטובוסים.
למחרת התחלנו בפוקושי אינארי, זה הר שעליו יש המון מקדשים ומובילים אליהם המוני עמודי טורי (השערים היפנים הכתומים האלה..) מסתבר שבמקדשים פה הם לאלת התבואה, או האורז או משהו דומה.. ומי שתורם הרבה כסף לאלה יכול לקנות עמוד טורי, ולחרוט עליו את השם שלו ואת השנה. סהכ מקום מאוד יפה, אבל גם פה – המוני המוני אנשים.. אנחנו לא זוכרים כמויות עצומות כאלה של מבקרים מהביקור הקודם פה.. בדיעבד אחרי כמה ימים הבנו שכנראה היתה חופשה ביפן, ובגלל זה כולם טיילו..
משם המשכנו למוזיאון הסמוראים והנינג׳ות. חשבנו שזה יהיה מקום מגניב, ושאלנו את הילדים אם יעניין אותם.. הם ממש התלהבו, ורק אחרי זה ביררנו את המחיר.. מחיר מופקע לחוויה קצרה. אבל הילדים באמת באמת עפו והיה לנו ממש ביקור וחוויה מעולה.. יש סיור מוסבר, שהילדים הקשיבו לו בשקיקה, ואחר כך יש הזדמנות להשליך כוכבי נינג׳ה לעבר מטרות – הילדים עפו!! ואז להתלבש בבגדי סמוראים עם חרבות – גם על זה עפנו..
עקרונית זה ביקור של שעה.. אנחנו היינו שם שעתיים.. הגיע לנו – שילמנו! היה ממש כיף.
אחרי שכל הקבוצה שאיתה סיירנו כבר הלכה מזמן, ואנחנו עוד התמהמהנו בנסיון לעוד קרב חרבות בתלבושות סמוראיות, נוצר איזה רגע אינטימי עם אחד המדריכים במקום, והוא סיפר לנו על זה שלא הרבה יודעים, אבל יש תאוריה שהיפנים – הם חלק מעשרת השבטים האבודים. שהשם גיון בכלל מקורו בציון. ושיש כל מיני מושגים מעולם הסומו שהם ג׳יבריש ביפנית אבל ייתכן שהם במקור מעברית.. מעניין..
אני והילדים חזרנו ברגל לאורך נחל שכולו פורח ומהמם בעונה הזו.. גל נשאר לבלות קצת בשקט באיזור המהמם של מרכז קיוטו.
ולמחרת יצאנו להירושימה.. זה בטח נשמע פשוט אבל גל עבד בזה שעות נוספות, להבין מה הדרך הזולה והמשתלמת להגיע ואם בוחרים בה באיזה מהרכבות מותר ובאיזה אסור לנו לנסוע (כרטיס שמתאים לחלק מחברות הרכבות..) בסוף הוא פיצח את זה ויצאנו לדרך (מגל לא ציפינו לפחות..)
ובתחנות הרכבת – מליוני אנשים!!! מליונים כולם הולכים לדרכם, מפוקסים במשימתם.. היה איזה רגע שעומרי פתאום נעלם לנו.. פעם ראשונה שזה באמת קורה לנו במסע הזה, שאחד הילדים נעלם.. אז בדקנו ויצא שמיש – התרגולת שדיברנו עליה אכן עובדת. עומרי עמד במקום (׳כמו בניין׳ לדבריו) ותוך שניות ספורות מצאנו אותו. והוא קיבל מלא מחמאות על ביצוע מושלם.
ברכבות ביפן גוגל מאפס יודע להגיד באיזה קרון כדאי לעלות כדי לרדת ליד השביל שיהיה הכי נח להמשיך בו לרכבת הבאה שאתה צריך, וזה פסיכי, כי זה ממש עובד. על הרציף מסומן בדיוק איזה קרון יעצור באיזו נקודה, וגם מסומן עליו התור לקרון הזה, כדי שכולם ידעו באיזו כיוון לעמוד ואף אחד לא יעקוף.. וזה עובד מדהים.. אין שגיאות..
בדרך להירושימה עצרנו בהימג׳י, כי זה על הדרך וכי יש שם את הטירה העתיקה ביותר שנשתמרה ממש כפי שבנו אותה, בלי שאף אחד היה צריך לשחזר אותה אחרי שהאמריקאים הפציצו אותה, והיא מאוד יפה.. עצרנו שם, הפקדנו את חפצינו בכמה לוקרים שיש בכל תחנת רכבת והלכנו לראות את הטירה. היא באמת מאוד יפה.. יש מולה גן עצום דשא גדול שכולם עושים בו פיקניקים לכבוד הפריחה שמקיפה אותו, התיישבנו שם על הדשא והילדים התחילו לשחק כדורגל עם ילד יפני שהיה לו כדור, וכולם היו שמחים.. אז החלטנו שלא חייבים להכנס לתוך הטירה.. אפשר ממש להינות ממנה גם מבחוץ.. ישבנו בשמש עד שהלכנו לאכול – סושי כמובן.. והמשכנו בדרכנו להירושימה.
הגענו לדירה פצפונת.. ממש סוג של סטודיו, אבל מתוכנננת מעולה. יש בה הכל והכל בשיא הטכנולוגיה.. כאן לדוגמה אין צורך להרים ולהוריד את הקרש המחומם של האסלה.. אפילו אין צורך להוריד את המים.. לכל דבר יש כפתור! כל כך קל להתרגל לזה.. זה באמת נהדר..
בדירה הזו גם לא היה מקום למייבש כביסה – אבל חדר האמבטיה הופך לחדר יבוש כביסה כשצריך.. מופעל בו מן מפזר חום עצום בכל החדר (כמה נפלא!) והופ – הכל מתייבש.
מעבר לכל הטכנולוגיה הזו, אני חושבת שהיפנים באמת אוהבים לישון כולם בחדר אחד.. לא בטוחה שזה אילוץ כמו שהם בוחרים בזה גם כשאפשר אחרת.. אבל זו סתם תאוריה שלי.. המצאתי.. מוזמנים לבדוק את זה.. תאוריה אחרת אם כבר – שפיתחתי אחרי נבירה ארוכה בבוקינג – היא שגם אם יש הרבה חדרים ואפילו 20 מיטות בדירה – מקלחת יש אחת ויחידה.. זה כנראה כי מקובל לעשות אמבטיות – אבל עדיין לא מסביר למה לא עושים כמה אמבטיות..
בבקר הלכנו לראות את הבניין עם הכיפה ששרדה את פצצת האטום.. הרבה שיחות עם הילדים, מהסברים על איך עובדות פצצות אטום, לסיפורים על המלחמה ובכללי על ההסטוריה של יפן והעולם ופוליטיקה.. גן השלום שנבנה ליד הכיפה, נמצא שם כדי להזכיר תמיד למה אסור שזה יקרה שוב. ויש שם ניצולים או ילדים של ניצולים מהפצצה שמספרים את הסיפור שלהם לכל מי שמוכן לשמוע, כדי להדגיש – אסור שזה יקרה שוב.
ליד אלפי עגורים מנייר, שהוכנו על ידי אלפי ילדים יפנים לזכר הילדים שנספו מהפצצה, הילדים שלנו הטיסו מטוסים מנייר.. ואחרי שהרגשנו שהיה לכולם מספיק סיפורים על פצצות ומלחמות – לקחנו את הילדים לראות סרט בחדר…
למחרת יצאנו למיאג׳ימה – אי קטן וקרוב מאוד להירושימה. יש עליו מקדשים יפהפיים, מעוטרים בפריחה יפהפיה של סאקורה, וביניהם מהלכים המוני איילים.. והכי מפורסם הוא עמוד הטורי העצום שמוצב בים לקבל את פני הבאים – או לפחות פעם זה מה שהוא עשה, מי שהגיע לאי בסירה עבר דרך עמוד הטורי שהעביר אותו ממצב של חול לקודש. כיום באים לאי במעבורות.. גדולות. מלא תיירים.. כל 10 דק סירה מלאה.. והתיירים מצלמים את עמוד הטורי..
איך שירדנו מהסירה הילדים התלהבו מהאיילים המתוקים..
לא חשדנו כשאייל מתוק לקח את המפה שהחזקתי ביד ואכל אותה..
אבל כשאייל אחר אכל מטוס שעידו הכין מנייר (הוא לאחרונה מנסה לקפל דגמים שיטוסו הכי הרבה זמן) כבר חשדנו וגם נזהרנו. אבל כשעוד אייל הצליח לאכול עוד מטוס – אפילו שממש הקפדתי להחזיק אותו גבוה (הוא בא ממדרגה, המניאק) הילדים כבר לא סבלו את האיילים החצופים והחליטו שמיצו את העניין פה. אז הם הלכו.. ואני נשארתי להסתובב באי הקסום הזה לבד.. האור היה רך ופריחת הדובדבן היתה משגעת, וכל איזור המקדשים היה כפרי ועתיק.. מהמם..
בערב אני וגל יצאנו לאיזאקיה של גיבורים שהצליחו בזכות הפתק מ-2009 לאלתר לנו 2 מנות צמחוניות עם סאקה.. ממש ליד הדירה שלנו.
ביפן יש הרבה חנויות של ׳הכל ב100 ין׳ שזה בערך הכל ב-3 ש״ח. ומה שמהמם בהן זה שהכל גם איכותי.. לא הפלסטיק המתפרק הזה של חנויות דומות בארץ.. ומוכרים בהם הכל.. הכרנו את הרשת דייסו, שהיא של חנויות כאלה, אבל עצומות, וגילינו שיש לה את אותה תכונה שיש לדקטלון – כשנכנסים אליה עוברים למימד זמן אחר.. והן כל כך עושות חשק לעבור לגור פה ולצייד מטבח.. ממש פחות מגניב הקטע הזה של לעבור בהן באמצע מסע ארוך.. שלא קונים שום דבר. אבל זה מה שיש, וכנראה שלא נצייד את המטבח למרות הכל..
מהירושימה המשכנו לנארה, היינו צריכים להחליף רכבת באוסקה, ויצא שגילינו שצריך להחליף את הרכבת ממש מתחת לפיקימון סנטר באוסקה.. אז לא היתה ברירה, ועלינו לעוד סיבוב.. הפעם היו שם אפילו הרבה יותר אנשים.. תורים ארוכים של אנשים להכנס לחנות לצד תורים אחרים של אנשים שקונים מוצרים של פוקימון לצד אנשים שמתחרים במוקדמות של אליפות פוקימון גו ביפן.. אכן אין ספק שמאוד מעניין פה.
גם בנארה – באופן מפתיע ישנו כולנו בחדר אחד, החדר בעיצוב יפני, עם טאטמי (שטיח קש יפני) על הרצפה, חלונות בציפוי נייר ועץ ובמבוקים לקישוט. פתאום הרגשתי כמה העיצוב הזה משרה שלוה, שאפילו בחדר צפוף וקטן כולנו ביחד – שלווה!
אלתרנו לילדים ארוחת ערב מהקומביני (חנות נוחות) למטה, שהפכה לכמה ימים להיות המטבח שלנו. והלכנו לקריוקי – לשיר.
למחרת הלכנו לפארק נארה. נארה בעבר שימשה כבירת יפן ויש בה כמה מקדשים חשובים מהתקופה הזו, כשהמפורסם בינהם הוא הטודאי ג׳י. שהוא כנראה גם מבנה העץ הגדול בעולם.
בפארק מסתובבים אלפי איילים. לפי האגדה הם הובאו לכאן על ידי אחד האלים ותפקידם להגן על העיר, בעיקר ניכר, שאת האיילים האלה אסור למבקרים להאכיל. ובזכות זה הם לא מנסים לחטוף אוכל או ניירות מבני אדם. כן מותר להאכיל אותם בעוגיות מיוחדות שמוכנות למענן וניתן לרכוש במקום. כך שלפחות הם אוכלים בריא, ומאוזן.. (אבל עדיין הם לא משיגים את המזון שלהם בעצמם, כך שבתקופת הקורונה, בה לא היו מבקרים, לאיילים היתה בעיה) כיום מאוד בולט שיותר משהאיילים רוצים לאכול התיירים רוצים להאכיל.. ולאיילים נמאס לראות את העוגיות שתוקעים להם בפרצוף.. חוץ מזה הם ממש חמודים ואפשר ללטף אותם.. בהחלט חוויה מתקנת לאיילים של מיאג׳ימה.
לקראת אחר הצהריים הלכנו גם לטודאי ג׳י. זכרנו שיש פה עמוד שיש בו חור צר שאם עוברים בו נמחל לך על כל החטאים, והלהבנו את הילדים שרצו לנסות.. אבל כיום בגלל הקורונה יימח שמה וזכרה ומי זוכר אותה באמת.. החור הזה סתום למבקרים.
בעל מקרה מבנה מרשים, ובודהה מרשים.
עוד דבר מרשים בנארה, זה שבחמש נסגרים המקדשים, וכל אוטובוסי התיירים נוסעים למקומות מהם הם הגיעו, מי לקיוטו ומי לאוסקה.. והעיירה נשארת שלווה ושקטה.. והגנים נשארים פנויים ומרווחים.. וזה מאוד נעים.
הילדים שלנו ניצלו את הגנים הפנויים לאימונים בהשלכת כוכבי הנינג’ה שקנינו להם.. ונהנו ממש..
למחרת עשינו יום רגוע.. בילינו שעות בלובי של המלון, הילדים התאמנו בכתיבת מילים ביפנית, שמאוד מעניינת אותם, איכשהו זה גם משך אותם להתעניין בשפת הסימנים.. ואפילו לי היתה הזדמנות להתקדם עם הפרפר שלי..
הסתובבנו קצת בשוק וברחובות המגניבים שבסביבה, וזהו:)
איכשהו עוד לא ממש כתבתי על השירותים ביפן.. הזכרתי אותם קצת, אבל אין ספק שמגיעה להם פסקה.. ואולי אפילו תמונות.. – לכל שירותים ביפן, במלון או ציבוריים ברכבת, יש שלטים עם הוראות שימוש, כמובן גם באנגלית, לטובת התיירים.. איך מורידים את המים, לאיזה כיוון להסתכל, איפה לזרוק את הנייר, איך לנקות את האסלה עם אלכוהול שכמובן נמצא שם לצורך העניין ולהמנע מלעמוד עליה, איפה נמצא הכפתור שמשמיע רעשים של מים יורדים כדי שלא ישמעו מבחוץ את הקולות הטבעיים שעלולים להשמע, איפה הכפתור שכשלוחצים עליו זרם מים מושפרץ מתוך האסלה על מנת לשטוף את האיזורים האינטימיים (בכל שירותים ציבוריים) איך לכוון את העוצמה שלו, ומה לעשות על מנת שבטעות לא ירטבו לך גם הבגדים בתהליך.. ברב השירותים הציבוריים יהיה כסא ילדים קטן שאפשר לחגור בו תינוקות שבאים עם ההורים שלהם, על חימום האסלה, כמובן שכבר כתבתי 🙂 והכל מבריק ונקי, גם בתחנת הרכבת הכי עמוסה בשעת השיא.
ואז חזרנו לקיוטו. תמיד כיף לחזור למקומות שהיינו בהם, ואפילו לאותה אסניה שאיכשהו בפוקס הצלחנו שוב למצוא בה מקום (היא תמיד מלאה לגמרי).
חזרנו כדי לחגוג את ליל הסדר.
חגגנו בליל סדר ענק שאירגנו שליחי חב״ד בקיוטו. פעם ראשונה בארבע שנים שחוגגים פה.. אחרי שלוש שנים של קוביד. והיות והשליחים עברו לפה לפני ארבע שנים זו הפעם הראשונה שהם מרימים פה סדר בכללי. הם היו בהלם מכמות הנרשמים, והיות והיו כל כך הרבה, הם נאלצו לפצל את הארוע לשניים. חגגנו באולם גדול במלון מפואר ביחד עם יהודים מכל קצוות תבל ששרו ביחד את אותם שירי חג.. יש בזה קטע מרגש ומעצים.. להבין לאיזה עם אנחנו שייכים.. וכמה שנים זה כבר נמשך – הטקס הזה, אלפי שנים..
מצאנו לנו פינה נעימה לשבת ואפילו היו לידנו עוד כמה ילדים שההורים שלהם מצאו את אותה פינה, אז לילדים היתה חברה. ואפילו שהיה המוני, הרב תיקתק את זה בחן. וברגע שהתחלנו למצות גם חתכנו, אז יצאנו באווירה טובה ונעימה. מסכמים את זה כארוע מוצלח בהחלט.
למחרת בבקר השלמנו פערים והחבאנו לילדים אפיקומן משלנו, בטקס פרטי ואינטימי משלנו.. קינחנו במצות עם נוטלה, והרגשנו שקיבלנו את חווית החג במלואה ❤️
אחר כך ביקרנו בארמון הקיסר, שפעם כשהוא עדיין היה בנו של אלוהים, (בהסכמי הכניעה של יפן במלחמת העולם, כחלק מתנאי הכניעה קיסר יפן נדרש להכריז שהוא בן אנוש) גר פה בקיוטו. פגשנו שם משפחה מטיילת נחמדה שכנראה עוד נפגוש בהמשך.
משם המשכנו ל(עוד) סושי, ולסיבוב נוסף בשוק, הספקנו עוד לצאת לדייט מבוגרים בפאב מתוק מתוק ליד האכסניה שלנו, ועזבנו את קיוטו.
וכמעט שכחתי את פרט המידע הכי חשוב של הפוסט הזה.. עובדת באכסנייה בקיוטו שאלה את גל אם הוא מדבר יפנית, כי הוא כל כך התרשמה מהמבטא המושלם שלו כשהוא אומר – אריגטו גוזיימס (תודה רבה)!
חג אביב שמח לכל מי שקרא!!
שיהיה שלום ושלווה בארץ אמן!!
