7/3/23

כמה עברנו.. וואו.. את הפוסט הקודם סיימתי בחזרה ממלפסקוואה לסבו. הדרך חזור ממאיה פורט לסבו סיטי, היתה באוטובוס הרבה פחות נעים עם כסאות פחות רחבים ופחות שיכוך לקפיצים.. לרובינו היה סביר אבל גל שניסה להכניס את עצמו לתוך כיסא שממש לא מותאם לו בגודל, ממש סבל.. חמש שעות של שכרון חושים..

הגענו כבר בחושך לעיר, לפחות למלון שהכרנו. עוד מהדרך הזמנו אוכל למלון (בפוד פנדה, הוולט של המזרח) ומונית (גראב – האובר של המזרח) שתאסוף אותנו מתחנת האוטובוס אל המלון.. מנפלאות האינטרנט.. האוכל ההודי היה מבאס כמו בפעם הקודמת (אבל אנחנו לא מאבדים תקווה, ננסה אותו שוב כשנחזור לעיר.. אנחנו לא לגמרי טמבלים, אנחנו מנסים מסעדות שונות, אבל אולי אם היה לנו יותר זמן היינו מבינים שההודים בסבו לא מצטיינים בבישול ).

היו לנו שני לילות פה, ומטרה אחת – גל והגדולים רצו לראות פה בקולנוע את הסרט החדש של מארוול. 

מסתבר שבפיליפינים נמצאים הקניונים העצומים בעולם, וכאן בסבו יש את הקניון הרביעי בגודלו. קניון עצום שמתהדר בכל הרשתות הכי מפורסמות וגדולות שאפשר לדמיין.. ניצלנו את היום גם לכל מיני סידורים והשלמות. הלכנו שעות ולא עברנו את כל הקניון. 

כשגל והגדולים היו בסרט, אני ועומרי נהננו מזמן איכות במשחקיה מתוקה ובארקייד מוזר שמבוסס בעיקר על משחקי הימורים לילדים. הכלבים שמבקרים בקניון עם הבעלים שלהם, אגב, לובשים חיתול לכלבים.. מסתבר שיש דבר כזה.

כשחזרנו השארנו את הילדים עם מצרכים להכנת סנדויצים, שיכינו לעצמם ארוחת ערב, והלכנו לקריוקי שליד המלון.. סהכ גם לנו מגיע  קצת לשיר.. 

למחרת נסענו למואלבואל, שלוש שעות נסיעה, שאחרי הדרך המאתגרת לסבו, העדפנו לעשות בואן פרטי. אבל על אף הפינוק היחסי, הדרך היתה מאתגרת לא פחות. עופר הרגיש לא טוב והתחיל להעלות חום. גל הרגיש לא טוב וסבל מבחילה וסחרחורת.. והנהג, נסע במהירות בסיבובים וכשביקשנו ממנו לעצור כי עופר רוצה להקיא הוא הסביר לנו שלילדים שלו הוא לא נותן אוכל שעתיים לפני נסיעה ושאם הוא צריך, שיקיא לשקית, כי יש לו יום ארוך ואם הוא יעצור זה יעייף אותו.. 

התחלה רעה. גם כשהגענו ליעדנו, מצבינו לא השתפר, הגסט האוס שהזמנו, נבחר על פי המלצות בלבד, ומבלי שנבדק לעומק, והוא היה מבאס ומגעיל ועם ריח שמנסה להיות טוב אבל הוא לגמרי ההיפך מזה. מקום נוראי להרגיש בו רע. עופר המשיך להעלות חום והדאיג. העיירה נראתה כמו עזה. גל לא הרגיש טוב גם הוא.. היה די מבאס. ולמחרת חוגגים לעומרי יום הולדת. ורצינו שיהיה לנו, ובעיקר לעומרי – כיף..היה לנו מזל ושכל שאת כל הממתקים והבלונים וההפתעות והנרות, קנינו יום קודם בקניון, חשבתי שבעלת הגסט האוז תעזור בהשגת עוגה.. אבל לה גם לא היה מושג איפה אפשר לארגן כזאת..מזל שאלמוג, חברתי הוירטואלית היתה פה כבר לפני שבוע וכשסימסתי לה שיש לעומרי יום הולדת, היא מיד הפנתה אותי למקום בבעלות צרפתית עם עוגות מעולות, וממש הצילה אותי.. דיברתי איתם בטלפון, הסברתי מה אני רוצה ולמחרת זה הגיע אלי על טוסטוס, כי – אין חגיגה בלי עוגה!
בחצות מצאתי את עצמי מנפחת בלונים בחדר המגעיל והרועש שבו ישנתי עם עידו ועומרי (החולים ישנו בחדר ליד), וכל מה שרציתי זה לעוף משם. 
למחרת אחרי לילה נוראי, גם אני כבר הרגשתי לא טוב.. בכוחות על, חגגנו יום הולדת לעומרי, עם שולחן יום הולדת מכובד וילד יום הולדת, שסך הכל הרגיש שקיבל את מה שמגיע לו.

בינתיים הבנו שכדי להבריא, הדבר הכי חשוב שנעשה יהיה לעוף מהמקום הזה.. לפחות למלון יותר מאפשר.. עכשיו במואלבואל שקיבלה את הכינוי מואל גועל ולא בכדי, אין באמת מקומות מפנקים.. הכל די ג׳יפה. וגם ככה קשה למצוא מקום מעכשיו לעכשיו. גל שהרגיש בשלב הזה קצת יותר טוב ממני, יצא חלוץ לבדוק מקום יחסית רחוק מהמרכז, ויחסית יקר, עם חדרים פשוטים ובסיסיים, ומסעדה עם אוכל מגעיל, אבל עם בריכה גדולה ומפנקת ומגלשות מים, לפנק את הבריאים.
עברנו לשם, וזו היתה החלטה טובה (או כמו שגל אומר – החלטה בינונית בתכליתיות). החולים שכבו במיטה, הבריאים היו בבריכה וממש נהנו ממנה, אפילו חזרו לרחצה לילית. יום מנוחה מוחלטת. 

אז נשאלת השאלה – אם מואל גועל כל כך מגעילה, למה בכל זאת כולם מגיעים אליה?? ובכן יש מספר סיבות טובות. אחת מהן היא מפלי הקוואסן, שזה טיול בקניון עם מפלים בצבע טורקיז, שקופצים בהם וזו אמורה להיות חוייה ממש יפהפייה וכייפית. ועוד אחת היא שהרבה נוסעים ממנה לטיול יום לאוסלוב לשנרקל עם כרישי לוויתן. שאמנם מגיעים לשם כי מאכילים אותם וזה ממש לא בסדר שמאכילים חיות בר.. אבל זו אמור להיות ממש מרשים, וממש רציתי על אף נקיפות המצפון, לנסות את זה. יש עוד כמה טיולים שאפשר להגיע אליהם ממנה. מהטקסט – ניתן להבין, שלא עשינו כלום. שכבנו במיטה בעיקר.. למחרת לקחנו טרייסיקל למסעדה של הצרפתי האמור, שמענו מוסיקה צרפתית ואכלנו באגט צרפתי וזה היה נהדר (וחזרנו חלק למיטה וחלק לבריכה). אני מציינת את זה פשוט כי זה היה השיא של היום..

אבל יש עוד סיבה אחת להגיע למואל גועל. ממש מטרים ספורים מהחוף יש להקות עצומות של אלפי אם לא מליוני סרדינים וגם צבי ים שוחים שם.. 

ביום האחרון שלנו במקום לקראת אחר הצהריים המאוחרים, גל שאל אם אני רוצה לצאת מהמיטה וללכת לשנרקל. זה מה שהייתי צריכה כדי לקום. ללבוש בגד ים. להרגיש מסוחררת בתוך עננה בטרייסיקל לחוף. את הילדים איפסנו עם האייפדים שלהם על הגג של הגסט האוז של ליסה (אותו אחד שעזבנו), והלכנו בלעדיהם לשנרקל. פשוט הם לא ממש רצו ולנו לא היו מספיק כוחות כדי לקחת אותם.. 

איך שנכנסו למים, שחה על ידינו צב ענק, חמישה מטר פנימה חיכו גם להקות הסרדינים.. דגים כחולים זוהרים בין לבין.. היה מרהיב! שנירקלנו אולי עשרים דקות ויצאנו לחוף לנוח. סך הכל היינו חולים.. נשארנו לראות את השקיעה עם קוקטייל כי פתאום הרגשנו קצת יותר טוב.. פגשנו זוג ישראלי מקסים ונהננו משיחת מבוגרים, בכוחות מחוזקים חזרנו לגסט האוס ומצאנו את הילדים משוחחים ומקשקשים ומחליפים חוויות טיולים עם שני מטיילים אחרי צבא שסיפרו להם כמה כיף להם ואיזה מזל יש להם שהם מטיילים, ובקיצור – הכל התחיל להשתפר..

למחרת חזרנו לסבו. למה לא נשארנו עוד זמן כדי בכל זאת להספיק להינות מכל הדברים המקסימים שהיה למואלבואל להציע? כי קבענו עם חברים בפאלאוואן.. ורצינו להספיק לפגוש אותם. 

אז חזרנו לסבו סיטי, אבל היינו במינוס כוחות, והגיע לנו ממש, אבל ממש מ-מ-ש!! להתפנק!!

מצאתי לנו דיל מהמם במלון מטורף ליד שדה התעופה. שני חדרים במלון חמישה כוכבים עם בריכת אינפיניטי על הגג.. כזאת שמשקיפה על האיים הצמודים והים וגם על הפחונים שלמטה.. היה כיף כיף כיף!

אני וגל עשינו מסאג במלון, כי בכל הפינוק הזה זה עדיין רק 60₪ לשעה.. התפנקנו באמת. היה כיף!!

יש משחק קלפים שקנינו באוסטרליה ונקרא בקפקרס – הוא ממש מתאר את חוויית המטיילים בצורה מאוד מייצגת ומעולה.. יש שם גם קלפים אדומים שעוצרים אותך וקלפים ירוקים שמאפשרים לך להמשיך לטייל – וגל הסביר לילדים שעכשיו שלפנו את הקלף הירוק שנקרא ״מאני טאקס״ (יעני הכסף מדבר) כדי לעזור לשחרר את המחלה והבאסה למשהו מפנק ומשחרר יותר. ואכן – הגיע לנו!

למחרת בבקר יצאנו לשדהת והמראנו לפאלאוואן. כל מדינת הפיליפינים מורכבת מאיים. ופאלאוואן הוא אי קצת בצד.. קצת נפרד. קצת שונה.. אבל עדיין מאוד מפורסם. אולי הכי מפורסם. כל סדרות ההשרדות בשנים האחרונות מצולמות בו, ואני תמיד נהניתי בעיקר לראות את צילומי הטבע בתוכניות הנוראיות האלה (טוב, לפחות כשעוד הצלחתי לצפות בהן לפני שהם נהיו ממש נוראיות והפסקנו). 

נחתנו בפוארטו פרינססה, מצאנו את הנהג שעמד וצער בקול רם – שירה!!!! שיירררההה!! שירה רוטהולץ (או משהו דומה)!!!!! כי שלט – זה לחלשים!! ואחרי עצירה קטנה בעיר להצטיידות באוכל ומזומן (קשה לסמוך במקומות קטנים בפיליפינים על זה שיהיה כסף מזומן בכספומט).יצאנו איתו לשלוש שעות נסיעה לפורט ברטון. 

הגענו לשתי ביקתות פשוטות פשוטות, בלי מזגן ועם מעט מאוד מים חמים בזרם מסכן, אבל על החוף, כל היום וכל הלילה שומעים את הגלים.. והחוף יפהפה..

כמה דקות אחרי שהגענו נפגשנו סוף סוף עם משפחה יקרה, משפחה מטיילת שניסינו להפגש איתם עוד באוסטרליה, אבל לא הצלחנו בגלל קצב הטיול והמרחקים העצומים.. לאט לאט ממש יצרנו קשרי חברות וירטואליים (אותה חברה וירטואלית שהמליצה לי איפה לקנות עוגה לעומרי), וממש התרגשנו שסוף סוף ניפגש.. ואכן היה מפגש מקסים. החיבור גם בין המבוגרים וגם בין הילדים היה מיידי, ועמוק. איתם היתה כבר עוד משפחה שהם פגשו בשלב מוקדם יותר בטיול שלהם וגם איתם היה חיבור נהדר. היתה לנו קהילה! כמה חיכינו לזה כבר.. כמה כיף זה היה..

העברנו כמה ימים רגועים, נהננו מהים, ומהחברה. בילינו המון זמן במסעדות (כי לאוכל לוקח המון זמן להגיע..) עידו התנסה קצת בגלישה, (והיה תותח!). 

באחד הבקרים היינו חרוצים ורצינו לבקר בחוף השכן, הקוקונאט ביץ׳. אני והבנות הלכנו ברגל, הגברים והבנים לקחו שלושה קיאקים וחתרו. כשהם הגיעו לחוף הם הבינו שקיאק אחד חסר. אחרי כמה דקות של חוסר ודאות ואחרי שגל לקח את הקייאק שלו חזרה למים לחפש אותם התברר שאכן הקייק השלישי פשוט טבע.. מזל שלילדים היו חגורות הצלה ושהאבא היה כזה קול.. כי הם הגיעו לחוף בשחייה של איזו חצי קילומטר.. גיבורים.. עם ילדה בת 4.5. 

כמה ימים אחר כך, החברים המשיכו לאל נידו ואנחנו נשארנו לעוד יומיים בכפר, גל שכר טוסטוס, ונזכרנו כמה זה כיף ומאפשר… 

בוקר אחד עשינו טיול שנירקול מהמם ממש ממש בשוניות שכבר שכחתי שיכולות להיות.. כל כך הרבה סוגים של אלמוגים, ודגים, והכל כל כך חי וצבעוני וזוהר ומרהיב.. אין לי מילים ולצערי גם לא תמונות מתחת למים, כדי להגיד כמה מרהיב היה. היינו בטווין ריף ובפנטסטיק ריף ובסטארפיש איילנד. ובכל מקום כשכבר חשבתי שלא יהיה יותר מדהים – היה!

חוץ מזה גל התחיל שוב להרגיש לא טוב.. הלך לאחות המקומית שהמליצה על המשך בירור באל נידו. גם ככה תכננו לחבור למחרת לחברים באל נידו. 

אל נידו… גן עדן עלי אדמות.. איזור כל כך יפה.. אם צריך לדמיין את האי הטרופי המושלם שמראים בסרטים בטח צילמו אותו שם.. שלמות.. ובאמת.. כבר ראיתי כמה איים טרופיים יפהפיים.. ועדיין – הצליח להמם אותי ביופיו המקום הזה..

אבל יש בעיות קשות בגן עדן.. בעיות עם הביוב.. וממש ידוע בפאלאוואן שבקרוב יסגרו את כל האיזור לתיירים עד שיפתרו הבעיות התברואתיות שם.. כשהבנו את זה היה לנו ברור שאנחנו מגיעים לשם למינימום ההכרחי. להינות מהנופים המשוגעים ולהמשיך הלאה.  

בכל מקרה, אנחנו כבר הגענו עם בעיות המעיים מהבית.. לא יכולים להאשים את המקום.. איך שהגענו גל הלך למרפאה המקומית כדי להבין איזה טיפול הוא צריך, ואני והילדים הלכנו לבריכה המהממת של המלון של החברים שלנו, רחצה שהתמשכה לרחצה לילית וארוחת ערב, בנוף – מטורף. לגל מצאו איזה טפיל בבטן שמסביר את מה שהוא סבל ממנו, ואז יצא למסע מוזר לחפש אנטיביוטיקה בכפר.

למחרת בבקר יצאנו ל׳איילנד הופינג׳. טיול בין איים ולגונות בסביבה. הכל פה מאוד מסודר, יש ארבעה טיולים לכל טיול אות משלו. ואם הולכים לטיול a או b או סי.. לא משנה באיזו סוכנות לוקחים אותם הוא יגיע לאותם מקומות.. אנחנו לקחנו את טיול a, כי אומרים שהוא הכי יפה..

היינו 4 משפחות ישראליות. סירה מלאה, 7 מבוגרים ו- 11 ילדים. והיה באמת יום מקסים. היינו במקומות יפהפיים ושנירקלנו בריפים יפהפיים.. מהמם!

חזרנו עייפים, גל שגם ככה לא הרגיש טוב, הרגיש פחות טוב (עכשיו גם על אנטיביוטיקה). עברנו לחדרים חביבים אחרי שישנו לילה קודם בחדר פח מסריח וצפוף (כי הקדמנו את ההגעה שלנו ביום וזה היה החדר היחיד שהיה פנוי) חברים שלנו עברו להיות שכנים שלנו, הזמנו פיצה לילדים ונהננו מסתם זמן איכות..

למחרת תכננו יום רגוע, כל הילדים למדו על הגג, אחר כך הלכנו לארוחת צהריים בחוף קורון קורון היפהפה (שנראה ממש דומה לחוף או נאנג בקראבי). אנחנו בגדול מנסים לאכול פה בעיקר פיצות, כי כולם סובלים מצורות שונות של בעיות בטן. 

חזרנו לעוד ערב בבריכה המהממת עם הנוף המהמם וריחות הביוב של המלון השכן. אחר כך עשינו ערב סרט לכל הילדים בחדר שלהם ונהננו מזמן מבוגרים משלנו. ניפרדנו ממשפחת סילבר שהמשיכה למחרת למנילה בדרך לויאטנם. 

בגלל ש׳הזדרזנו׳ להגיע לפאלאוואן כדי לפגוש חברים, ואז הזדרזנו שוב להמשיך לאל נידו כדי להספיק לבלות איתם עוד, ואז הזדרזנו לעזוב את אל נידו כי התברואה שם במצב רע.. התפנו לנו שבועיים עד הטיסה ליפן. חשבנו לנסוע צפונה, אבל המצב הבריאותי המדשדש כבר תקופה ארוכה מדי של חלקנו וסרחון הביוב באל-נידו וזה שכל החברים שלנו גם חטפו מחלות בטן כאלו או אחרות, ובכלל אווירת העולם השלישי המורגשת בהחלט – כל זה גרם לנו לרצות לשנות אווירה.. חשבנו על זה קצת, בדקנו את האופציות והזמנו טיסה לעוד ארבעה ימים – לטאייואן!

הכי ספונטני שלנו.. הרגשנו מגניבים בטירוף.. חיים על הקצה.. מהרגע להרגע.. איזה מדהים!

במסגרת היעילות הזמנו כבר גם את הטיסה לויאטנם מיפן.. אנחנו על הגל. 

למחרת בבקר הגשמתי עוד חלום.. בשלב שכל הטיול הזה היה עוד רק חלום.. והיתה קורונה. וקראתי וחלמתי בבלוגים של אחרים.. אחת המשפחות פרסמה אומגה בין איים יפים שהילדים שלה עשו. הראיתי את זה לעידו אז, וסיפרתי לו על החלום שלי לעשות כזה טיול, ושהנה, זו משפחה שעשתה את זה.. והוא ראה את האומגה ומיד הכריז – את זה אני אעשה!!

ובכלל לא ידעתי אם זה יצליח ואם נגיע לאיזור ואם זה יסתדר. אבל זו היתה מבחינתי ההירתמות שלו לזרום עם השגעונות והחלומות שלי. ומאוד רציתי שזה יצליח..

ונכון שהוא לא באמת זכר את כל הארוע הזה.. אבל למחרת, כשהוא וגל עשו את האומגה הזו בדיוק, הייתי בעננים. 

לגל ועידו הצטרפו גם נציגים ממשפחת זגורי. והשאר בינתיים בילו בחוף לאס קאבאנאס המהמם ממש ממש, עם המים החמימים חמימים בצבע טורקיז והאיים המזדקרים מכל כיוון ברקע. 

בילינו שם ביחד עד אחר הצהריים, אז איפסנו את הילדים בחדר ויצאנו לסיבוב קצר לקצת שופינג ואווירה מגניבה בעיירה עצמה. 

בערב משפחת זגורי באה להפרד מאיתנו ולמחרת יצאנו בטיסה ללוזון. 

גל עדיין לא הרגיש טוב. ועופר לא הרגיש טוב, והאנטיביוטיקה שהרופא מהארץ אמר לגל לקחת בהנתן הבדיקות שהוא עשה, ניגמרה בכל בתי המרקחת באל נידו ובינתיים לא היתה ברירה אלא לקחת משהו דומה.. והתחושה היתה שזה עובד פחות טוב.. טסנו בטיסה מאתגרת ומקפצת לאנג׳לס וקיווינו לשיפור. 

בשדה התעופה פגשנו את אלווין, סוכן תיירים מקומי מומלץ בחום על ידי קהילת הטיילים הישראלים, והוא תותח, ישר עזר לנו להוציא עוד אנטיביוטיקה אפילו שלא היה לנו מרשם, בזמן שגם ארגן לנו מרשם מאחותו הרופאה. ושיכן אותנו בגסט האוז עם החצר החמודה שלו והצוות הקצת מוזר שלו.. 

כל אחר הצהריים ישבנו אני וגל ותיכננו את הביקור הספונטני שלנו בטאייואן.. מסלול ומלונות.. כשאין לנו מושג מאיפה להתחיל בכלל.. בכל זאת הצלחנו לאתר שני אנשי קשר שממש יצאו מגדרם לעזור.. ג׳ורג׳, בעל ׳בית שמחה׳ מצ׳יאיי – אלה נוצרים אוהבי ישראל ששמחים לעזור ולארח ישראלים. והרב שלומי מבית חבד בטאייפה. ממש השקיעו מזמנם כדי לעזור וזה חימם את הלב. 

למחרת בבקר יצאנו עם הצוות שאלווין ארגן לנו להר הגעש – פינאטובו. הפינאטובו התפרץ ב1991 בהתפרצות השניה בעוצמתה במאה ה20. למזלם של המקומיים הוא היה מאוד קרוב לבסיס אמריקאי, כך שידעו לחזות את התפרצותו ולפנות את (רוב) הכפרים שבסביבה מבעוד מועד, ועל אף ההרס הקשה שמן הסתם נגרם, מבחינת אבידות בנפש, נמנע אסון הרבה יותר גדול. 

נסיעה קופצנית ביותר של שעה בג׳יפ ומסלול רגלי של כ4 ק״מ לכיוון הביאו אותנו ללוע הר הגעש. פעם היה אפשר לשחות במי האגם הטורקיז שניקוו בו, כיום מי האגם כבר כחולים, ואסור לשחות כי הבינו שזה לא בטיחותי.. הנוף נשאר יפה..

ולמחרת יצאנו לשדה התעופה – בדרך לטאייואן. 

עוד עובדות מעניינות על הפיליפינים:

• כשמקומיים רואים שיש לנו שלושה בנים הם אומרים שזו כבר ממש קבוצת כדורסל. ככה זה במקום שבו הכדורסל הרבה יותר חזק מכדורגל..
• רק באל נידו (עיירה קטנטנה!) יש 20 כנסיות של זרמים שונים.. לא רק אצלינו אשכנזים וספרדים לא מתפללים ביחד.. מסתבר אגב שיש זרם נוצרי שנקרא סבן דייז אדוונטיסט, והיום הקדוש שלהם הוא שבת, ואסור להם לאכול חזיר ודגים בלי קשקשים.. (אגב, באל נידו יש גם מסגד אחד ובית חב״ד).
• הכבישים בלוזון הרבה יותר מרווחים ונעימים ממה שראינו בשאר המדינה. גם חנויות הנוחות בדרך למנילה נראו מפותחות ושונות מבשאר המדינה.