1.6.23

מתחילים להתכנס… אחרי יותר משנה שבה לא ישנו יותר משבועיים במקום אחד, וגם זה היה חד פעמי.. רצינו מאוד, לקראת החזרה לארץ.. זמן מנוחה.. זמן שקט. לעבד.. אבל שניה לפני שזה מתחיל, שניה לפני השקט.. ככה בשניה האחרונה החלטנו להאחז בעוד טיפה טיול… והוספנו את קמבודיה..

ובכן לא באנו ממש לטייל בקמבודיה.. רק.. לראות את אנגקור ואט… כל כך קרוב.. מה לא נקפוץ?

האמת היא שכבר הייתי בסרט הזה בוריאציה מעט שונה.. לפני כמעט 20 שנים, הייתי בתאילנד וכבר החלטתי לקפוץ לקמבודיה, רק לראות את אנגקור ואט לפני הטיסה שלי חזרה להודו. אבל אז נזכרתי שהדרכון שלי נמצא בשגרירות הודו, אז אני לא באמת יכולה לקפוץ לשום מדינה אחרת, וזה חוזל״ש. הפעם זה הצליח!!

החלטנו לטוס מויאטנם לסיאם ריפ, פשוט כי זה לא הרבה יותר יקר מאוטובוס.. אולי אפילו יותר זול. ויצא שהכי זול, יהיה לטוס דרך בנגקוק… איזו התרגשות כללית היתה לגעת בתאילנד!!  סוואדי קאאאההה. קיבלנו עודף בבאטים והיה לנו כתוב בתאילנדית על הספרייט… שמחה רבה!!

ואז המראנו, בקושי הספקתי למלא את טפסי הויזה ומיד נחתנו.. טיסה קצרה. וברוכים הבאים לקמבודיה.

במבט ראשון סיאם ריפ נראתה לי כמו אחרונת הערים בעולם השלישי. רחובות מאובקים, חנויות דלות.. ממבט שני ושלישי, הופתעתי מעוד ועוד מסעדות טובות ומקומות שנראים מערביים לגמרי, וממש ברור לי שתוך כמה שנים היא מדביקה את הפער ומשתווה לשכנתה תאילנד..

תמיד כשאנחנו מגיעים למדינה חדשה אנחנו פותחים ויקיפדיה ומספרים קצת לכולם לאן הגענו, קצת גאוגרפיה, קצת היסטוריה.. ההסטוריה של קמבודיה עצובה ועקובה מדם, רצח עם התבצע בה עד 1979 שזה בלתי נתפס.. הבנתי שלפני כמה שנים עוד היו יותר עדויות להסטוריה הזו ברחובות, לשמחתי, אנחנו לא חווינו את זה.

שתי ריקשות שהמלון שלח לבקשתי חיכו לנו בשדה התעופה הכפרי שבו נחתנו. הריקשות פה הן מעין כרכרות קטנות שמורכבות מאחורי אופנוע.. מעניין לראות איך בכל מדינה התפתחו כלי רכב שונים ומשונים שמטרתם להרכיב כמה שיותר אנשים על אופנוע. ושבסך הכל זה די הגיוני ונח..

המלון שלקחנו לכל השבוע, הומלץ לנו בחום על ידי משפחה מטיילת אחרת, אז בכלל לא בדקנו חלופות, מלון נעים ופשוט במיקום נעים, לקחנו שני חדרים והם היו מרווחים ונוחים, והפרט הכי שווה – בריכה מעולה מעולה, שהילדים (וגם אנחנו) בילו בה שעות. ממש הרבה שעות. טוב ככה זה כשסביב 35 מעלות בחוץ כל הזמן!

צמודה למלון היתה מסעדה עם טאצ׳ מערבי ביותר וארוחות בקר מעולות, שם פתחנו כל בקר. ובגדול הזמן שלנו בשבוע הזה, היה מורכב מבריכה, עם הפסקות לדברים אחרים.

בסיאם ריפ יש קרקס מפורסם, שהפרפורמרים שלו הם כפריים מבתים עניים שזיהו בהם כישרון והציעו להם לבוא להצטרף לקרקס. הם מאוד גאים בפעילות שלהם וחלק גדול מההכנסות חוזר לעזרה לכפרים. הקרקס גם נכנס לספר השיאים של גינס עם ההופעת קרקס הארוכה בעולם. 

שמחנו על ההזדמנות ללכת עם הילדים לקרקס.. קצת הופתענו לגלות שסיפור הרקע של ההופעה מספר על זוג שהגיע לבאר, שם הגבר מתחיל עם כל הגברים שהוא רואה עד שמצליח לו עם אחד מהם, אשתו נפגעת ובסוף עוזבת עם אותו הגבר בעצמה, והבעל נותר בודד ועצוב.. סיפור שקצת פחות מתאים לילדים.. אבל היה בסך הכל עדין ובאמת שהאמנים מוכשרים מאוד והיה מצחיק ומאוד נהננו.. 

בשום מקום אחר בעולם לא נתקלתי במידע ודיבור על תיירות בטוחה לילדים. זה בכלל לא היה במודעות שלי, עד שראיתי בשירותים של הקרקס קווים מנחים בסיסיים לתיירות בטוחה לילדים. הכוונה היא איך למנוע מתיירים לנצל ילדים מקומיים שנמכרים להם לספק את צרכיהם. ולעלות מודעות ולדווח אם רואים.. אם כתוב על זה בשירותים זה כנראה דבר נפוץ פה, או לפחות היה דבר נפוץ וזה מזעזע ועצוב. 

למחרת תכננו לטייל אבל עניינים בריאותיים אלצו אותנו להשאר עוד יום בבריכה, וזה מה שעשינו. בערב יצאנו לסיבוב קצר בעיר גם ליד הנהר שעובר בה ומשרה מן שלוה סביבו. משם המשכנו לסבן אילבן היחיד בסביבה. שהוא גדול ומרווח ומלא במוצרים שמזכירים לנו את תאילנד ומרגשים לקראת החזרה. ומשם לפאב סטריט.. הרחוב התיירותי המרכזי של סיאם ריפ. 

והוא כשמו מלא בפאבים, מסעדות, חנויות ודוכנים וכן מלא חנויות למסאג׳ דגים. משהו שעוד ממש חזק פה באופנה..

ישבנו במסאג׳ דגים שכזה ונזכרנו שזה ממש כיף (חוץ מעופר, לו לא היה כיף..) והסכלנו על העוברים ושבים ברחוב.. חיפשנו משפחה ישראלית עם שלושה ילדים שהגיע לסיאם ריפ ויצרה איתנו קשר דרך אחת הקבוצות.. זה היה לגמרי בליינד דייט, אז נוצר המצב שאנחנו יושבים עם הרגליים באקווריום והדגים מנשנשים, וכשעוברת משפחה מולנו, אני קוראת לעברה.. ליאב..? לירן…?? אנחנו במקום די קטן, אז בנסיון השני הצליח לי:)

פגשנו משפחה מאוד נחמדה עם שני בנים ובת, והילדים התחברו ממש מהר. הם יצאו למסע שלהם רק לפני חודש, הגיעו לפני יומיים בנסיעת לילה מתאילנד. המשכנו ביחד לארוחת ערב..

גם למחרת עוד לא הגענו למקדשים, את הבקר העברנו בבריכה ובארקייד שמצאנו ממש בשכנות למלון שלנו, מקום פשוט ומואר והיינו בו בערך לבד. כמו משחקיה נחמדה לילדים גדולים. 

יש פה כפרים צפים שמאוד רציתי להגיע אליהם, אבל מכל הבירורים שלי אפילו שממש ניסיתי להגיע למסקנות שרציתי שיהיו לי, בסוף הבנתי, שהכפרים לא צפים עכשיו, כי זו ממש סוף העונה היבשה. ושהמקום מאוד מתוייר ועל כן הם מרשים לעצמם לגוות סכומים הזויים רק על כניסה לכפר.. בקיצור – ויתרנו. 

אז חיפשנו לנו טיול נחמד אחר בסביבה לאחר הצהריים וגל מצא לנו חוות לוטוס. בלי ממש להבין מה יש שם, לקחנו רקשה לכיוון, וגילינו מקום מעניין ממש!  הראו לנו איך משתמשים בצמח הקדוש הזה לכל כך הרבה צרכים.. הם טווים ממנו בדים.. מסתבר שבגבעול שלו יש סיבים כמו חוטים ארוכים וחזקים וגמישים, שהראו לנו איך מלפפים אותם לחוט ומכינים מהם בדים ומהם צעיפים ובגדים. מכינים מהשאריות של הצמח חומר דמוי עור – ׳עור טבעוני׳, שמכינים ממנו תיקים את הזרעים אוכלים וגם את הפרי את הפרחים מגישים במנחה במקדשים כמובן, ובסוף גם כיבדו אותנו בתה לוטוס ועוגיות.. היה מעניין מאוד ונעים. 

אחרי הביקור הזדרזנו לחזור למלון כי הזמנו את החברים שלנו לבריכה אצלינו במלון. 

למחרת סוף סוף הגענו למקדשים!! קבעתי עם נהג רקשה שהוא גם מדריך ומדבר אנגלית נהדרת (במבטא בריטי משעשע ולא קשור לכלום), שהומלץ לא מעט בקרב מטיילים ישראלים, והוא לקח אותנו ליום עמוס וגדוש במקדשים מעשר בבקר ועד הערב. 

כמות המקדשים פה היא בלתי נתפסת, המפורסם בינהם הוא כמובן האנגקור ואט, אבל יש אינספור מקדשים נוספים מהם אפשר ללמוד ולהתפעל מההסטוריה המטורפת והעשירה שהיתה פה.. 

רצינו מדריך כדי להיות ממוקדים, ולא לפספס את הדברים שהכי כדאי לראות. וגם כדי לקבל את הרקע והסיפורים שמאחורי מה שרואים שם. להבין טוב יותר. ולהבין גם מה פשוט לא מבינים. ידענו גם שהזמן שלנו קצוב כי כמה זמן כבר הילדים כבר יוכלו להקדיש לזה..

היום התחיל כעוד יום חם בטירוף. המקדשים ממש מחוץ לעיר, עמדת כרטיסי הכניסה לגמרי מכבדת את המקום. גם מבחינת המחיר המכובד וגם מבחינת הקפדה ואכיפה על התשלום שלו. מגיל 12 משלמים מחיר מלא, אין משחקים – נדרשים להציג דרכון. הדרך הקצרה עם השווקים לצידה שמציגים בהם פריטי אומנות מעץ, ציורים וכלים עשויים קש על החול האדום לצידי הדרך זרקו אותי לזכרונות (שלא זכרתי שאני זוכרת) מאפריקה, שזה תמיד נעים וגם קצת מפתיע להזכר בהם. מי יודע, אולי פעם עוד אהיה שם באמת. 

התחלנו להסתובב במקדשים, הזענו עצמינו לדעת, והילדים קיטרו בהתאם. אבל היה באמת מרהיב ומרגש ומעניין.. אז היינו חזקים והצלחנו לגייס גם סבלנות לקיטורים שלהם.. לא כל יום מסתובבים בין מקדשים מיוחדים כל כך שעומדים כבר כמעט אלף שנים.

המדריך הסביר לנו על שלושה סוגים של מקדשים שכל מלך בונה – לאלים, לעוצמתו שלו, ולאבותיו מולידיו. השניים הראשונים יבנו בצורת הר – כמו ההר האגדי מרו שעליו שוכנים האלים ההינדים והשלישי שטוח. הראה לנו איך גירדו את כל הבודהות מהקירות כשהמקדשים הפכו מבודהיסטים להינדים. הסביר על סוגי האבנים שהתשמשו בהם לצורך הבניה וגם איך ככל הנראה סחבו אותם לפה. על ארבעת הפנים של הדמויות במקדשים והמשמעות שלהם. איך כבר אז חפרו בורות לאגירת מים בעונה הרטובה, שיהיה מספיק גם לעונה היבשה. ועוד ועוד..

לקראת אחר הצהריים השמיים השחירו וגשם חזק ומפתיע התחיל.. זה היה נחמד כי מזג האויר התקרר מאוד והיה קשה לדמיין כמה חם היה רק לפני שעה, וגם כי היינו לבד בכל מקום וזה היה קסום..

לדעתי הגשם הזה ממש סימן את תחילתה של העונה הרטובה, כי אחריו כל יום כבר ירד גשם.. זה לפחות מה שסיפרתי לעצמי😊

תכננו לראות את השקיעה מאחד המקדשים אבל בשל הגשם לא היתה שקיעה, ודחינו את האפשרות הזו ליום אחר.. 

חזרנו עייפים ומסופקים ישר לבריכה..

למחרת בילינו עוד יום נחמד ורגוע. הילדים שיחקו עם הילדים של משפחת בורמד ואחר כך הסתובבנו בעיר. הסתובבנו קצת ביחד וקצת לחוד.. ובסוף נפגשנו למסאג דגים משפחתי. 

בערב נפגשנו שוב עם משפחת בורמד במסעדה איטלקית מושקעת וחגגנו ביחד את ערב שבועות, עם מאכלים חלביים – פיצה. חג שמח 😊

ביום האחרון בסיאם ריפ היינו עם החברים שלנו בפארק מים מקומי, חמוד חמוד, רק כמה מגלשות ובריכה גדולה. מדינת עולם שלישי כבר אמרתי נכון? אז בנס הילדים יצאו בפציעות קלות בלבד.. היה כיף וגם אחרי יום שלם היה קשה לגרד משם את הילדים. אבל אני הייתי אופטימית והיתה לי תחושה חזקה שהיום תהיה שקיעה..

לקחנו רקשה לגבעה שבראשה שוכנים עתיקות של מקדש מהמאה ה-9, אחד העתיקים שנשמרו בסביבה. הריקשה יכולה לעצור רק למרגלות הגבעה, והמקדש – איך לא – נמצא בראשה. טיפסנו למעלה, ואמנם לא היתה שקיעה, אבל היתה אווירה מקסימה וקדושה ונוף יפהפה של נהר המקונג שנשפך לאגם מים מתוקים הכי גדול בדרום מזרח אסיה, שמשקה את כל קמבודיה.

בדרך למטה לרקשה שהמתינה לנו כבר ירד גשם חזק. גל נתן לנהג את השכמיה שלו ונכנסנו פנימה, סגרנו את הוילונות שלה כדי לא להרטב ונסענו בכל זאת ישר לאיזור הפאב סטריט, כי החלטנו שעל אף הביקור הקצר, נרצה מפה קצת מזכרות.. הגשם לא פסק לרגע, לא כשאכלנו ארוחת ערב ולא כששוטטנו קצת בחנויות, וגם לא כשחזרנו לחדר. 

אפילו שהביקור הזה היה קצר, ואפילו שלא טיילנו פה המון, הרגשתי שקמבודיה הצליחה לפלס דרכה ללב שלי, ושבזמן אחר הייתי נשארת פה עוד ומגלה עוד מקומות. אבל עכשיו נכון לנו להמשיך. נכון לחזור לתאילנד. נכון להתכנס ונכון לעצור. 

למחרת ארזנו מטלטלינו ויצאנו למעבר הכמעט אחרון שלנו. מתרגשים ברמות על.. לתאילנד.