18.12.2021
בקנצ׳נבורי רצינו קודם כל לנוח.. והילדים כל כך היו צריכים את זה שכשאמרנו להם שהולכים לאכול צהריים הם עיקמו את האף ולא הבינו למה לעזאזל האוכל לא בא אליהם.. טוב נו, אפשר להבין אותם, סה״כ הרגלנו אותם לטוב, ולפוד פאנדה.. אבל עדיין.. בסוף באו…
האמת היא שאמרנו לילדים שגם נלמד היום.. בבקר לא הצלחנו למצוא את הכוחות.. אז אמרנו אחר הצהריים.. אבל גם אחר הצהריים לא מצאנו את הכוחות..🤷♀️ יומיים אחר כך עידו הבין שמאיתנו לא תבוא הישועה ופשוט לקח לעצמו את החוברת חשבון והתקדם לבד.
בעל הגסט האוז שלנו סיפר לנו שבדיוק היום מתחיל פה פסטיבל שנתי שבו ממחיזים במופע אור קולי את ארועי מלחמת העולם ליד הגשר המפורסם על נהר הקוואי, הארוע הוא חינמי, אבל צריך להזמין כרטיסים מראש. אז אחרי ארוחת הצהריים סרנו כולנו אל הגשר, להזמין כרטיסים.. גילינו שאי אפשר להזמין אותם עדיין אלא רק יותר מאוחר, אז נהננו קצת על להסתכל על ההכנות ובכלל מאווירת הפסטיבל. וחזרנו להמשיך לנוח לפני שנחזור לפה שוב.. בכל מקרה דבר אחד חשוב למדנו מהסיור המקדים הזה – שלחזור לשם עם המשאית שלנו פחות כדאי..
והאמת היא שזה היה ממש מזל, כי הילדים לא רצו שום מופע אור קולי.. אבל הם מאוד רצו לנסוע במונית אופנוע! אז נסענו לנו עם נהג שסיפר לנו שהבן שלו עובד כבר שנתיים בישראל.. הוא לא זכר איפה.. אז נהננו לחשוב שבטח בבארותיים.
כשהגענו לאזור הפסטיבל הבנו שכרטיסים למופע כבר אין, אבל אפשר לצפות במסכי הענק שמקרינים עליהם. אנחנו בחרנו ללכת למסעדה שצפתה בדיוק על הגשר והזיקוקים, והגענו בדיוק כשהם התחילו. והיה די מלהיב ואחכ גם כבר די משעמם. ושמחנו שאנחנו לא בתוך המופע, כי הוא בתאילנדית ולא היינו מבינים, והילדים לא היו מבינים והיה יותר מביך לצאת משם לפני הסוף. בכל מקרה הילדים למדו קצת היסטוריה, מותאמת לגילם כמובן.
בערב אני וגל שוב יצאנו, מהטוקטוק שלנו הרחוב הקרוב היה נראה מגניב עם בארים מלאים ושמחים.. התאכזבנו לגלות שמקרוב המקומות האלו נראו פחות מגניבים ויותר סליזיים, עם נשים אסייתיות וגברים מערביים מבוגרים.. כיוון שאני לא אסייתית וגל עוד צעיר.. לא התחברנו, אבל מצאנו מקום נחמד עם אווירה אוסטרלית ונשנשנו לחם שום עם בירה.
19.12.2021
בראשון התארגנו בבקר ויצאנו למפלי ארוואן. ידענו שהם יהיו מפוצצים בתיירים, כי יום ראשון וגם כי יש פסטיבל בקנצ׳נבורי הקרובה, אבל זה מה שהסתדר והלכנו על זה. הנסיעה לשם, כשעה הייתה מתישה ומעצבנת והגענו קצת הפוכים.. אבל המקום הזה, כל כך יפה! וגם העומס לא באמת הורגש.. יש 7 מפלים. במקום מאוד יפה ומסודר. המרחקים בינהם לא גדולים, אבל ה6 והשביעי כבר טיפוס יותר ארוך, אז מלכתחילה לא תכננו להגיע אליהם. במים בצבע טורקיז. מליוני פרפרים ודגים מדגדגים שאוהבים לכרסם את העור היבש ברגליים. חזרנו בערב למסעדה האהובה עלינו פה והבטחנו להם שנתראה שוב גם למחרת.
20.12.2021
והנה הגיע יום שני. היום בו אנחנו צריכים להאריך את הויזה שלנו… תכננו את הדרך ככה שנהיה בקנצ׳נבורי היום, וגם וידאנו שמשרדי ההגירה פה יכולים לתת קוביד אקסטנשן.
בימים כתיקונם מקבלים אוטומטית ויזה אוטומטית ל30 יום בכניסה לתאילנד או 60 יום אם מבקשים ויזה מראש בשגרירות תאילנד בישראל. מטיילים שמעוניינים להשאר יותר היו יוצאים ל׳ויזה ראן׳ בתום התקופה הזו, יוצאים לאחד הגבולות הקרקעיים, חוצים אותם, חוזרים חזרה – והנה עוד 30 יום התקבלו. בימינו הגבולות הקרקעיים סגורים, ורב המדינות השכנות סגורות, ממשלת תאילנד הבינה את הקושי ויצרה אפשרות ל׳הארכת קוביד׳ לויזה. שאותה מקבלים במשרדי ההגירה פה, תמורת סכום סימלי של 1900 באט לאדם (למבוגרים.. מהילדים מעלימים עין). בפעם הראשונה מקבלים ל30 יום ואחכ לעוד 60.. אבל זה משתנה כל הזמן, כמו כל חוקי הקורונה, אז כל תקופה יש לחץ שמא החוק הזה לא יחודש, ואז רגיעה כשמבשרים שהוא חודש. לפני חודש בערך כבר הודיעו שלא יבטלו את החוק הזה עד אמצע ינואר וזה שימח והרגיע, ככה שהיינו לגמרי רגועים.
ולכן הופתענו לגמרי כשפקיד ההגירה הסביר לגל, שקוביד אקסטנשן מקבלים תיירים שהמדינות שלהן סגורות בגלל הקוביד, ואין להם לאן לחזור.. ושלנו יש לאן לחזור.. אחרי עוד קצת זמן כשגל ניסה לעשות כאילו הוא לא מבין, הפקיד אמר שהוא נותן לנו ויזה לעוד שבוע, ואז אנחנו צריכים לחזור למשרד הזה בקנצ׳נבורי כדי לקבל עוד חודש. אבל אנחנו די מיצינו את קנצ׳אנאבורי ותכננו להיות עוד שבוע בצ׳אנג מאי בכלל. אחרי עוד הסברים הבנו שהוא מגיש בקשה בשמנו ואת התשובה אליה מקבלים עוד שבוע לסניף שביקש. משכנו את הבקשה שלנו (ואפילו החזירו לנו את הכסף, באמת היו מאוד נחמדים) והבנו שאנחנו יוצאים עכשיו, כרגע, דוך לצ׳אנג מאי. להגיש את הבקשה שלנו שם, ואולי אם נגיע מהר יוותרו לנו על הקנס של שהייה בתאילנד בלי ויזה בתוקף.
אם סיפרתי קודם כמה היה מבאס לילדים לעזוב את החדר ביום המנוחה שלהם כדי לאכול ארוחת צהריים, דמיינו מה הם ירגישו כשנספר להם שאנחנו עוזבים את החדר ואת קנצנבורי ביום שאמור להיות רגוע, מקסימום טיול קצר למקדש בשקיעה לטובת נסיעה של 6 ורבע שעות צפונה..!
אבל הם הצליחו להפתיע, הבינו את ההפתעה, שהיא גם שלנו.. וגם אנחנו השתפרנו ולמדנו, וגל הציג להם תוכנית נסיעה מפורטת. איפה נעצור בדרך, לכמה זמן ומה נעשה שם. תוכנית של שעה נסיעה חצי שעה הפסקה. וזה עבד. סה״כ הצלחנו לעבור את היום הזה בלי לרצות למות בסופו.. תכננו לנסוע לעיר טאק. באמצע הדרך החלטנו לשנות לסוקותאי, אמנם מאריך קצת את הדרך משם לצ׳אנג מאי, אבל יש אפשרויות לינה נעימות יותר וגם יש מה לעשות שם..
אז אמנם הנסיעה עברה יחסית בנעימים, המון פודקאדטים מסוגים חדשים ומוזיקה מרגיעה כזאת, שתשרה עלינו רוגע.. אבל בכל זאת כשהגענו לקראת עשר בלילה היתה קצת טרפת. הזמנתי מהדרך מלון שנראה לי חמוד. אבל לא היו בו חדרים, אז בעל המקום הציעה לי דירה ליד המלון. והיא אמנם היתה פשוטה מאוד, אבל היו לנו שני חדרים וחלל משותף ומיטה לכל ילד (עופר על מזרן על הרצפה) והילדים היו בעננים, מלאי הוקרת תודה על המקומות המקסימים שאני תמיד מוצאת להם לישון.. אני לא חשבתי שזה כזה מקום מדהים, אבל הוחמאתי ושמחתי בעיקר שהם כל כך שמחים.. כדי להרגיע קצת את ההתרגשות והטרפת, גל פצח עם הילדים במשחק שלפלף, טוב, גם איתי.. לא יכולה להגיד שזה הרגיע שום דבר.. אבל זה היה כיף 🙂
מתחת לדירה שלנו חיות שתי עיזים.. הילדים מאוד התחברו אליהם ואפילו נתנו להם שמות – פרסי וג׳קסון. לרשימת הדברים שצריך שיהיה לנו בבית כשנחזור נוספו עכשיו עיזים.
היות והגענו עד סוקותאי, החלטנו בכל זאת להשאר פה 2 לילות ולספוג את הקנס על האיחור בחידוש הויזה ולראות את העתיקות פה ורק אז להמשיך לצ׳אנג מאי למחרת. אבל עייפות החומר ניכרת בכל, הילדים לא הכי זרמו והכל הלך עם קושי ומועקה. עשינו טיול אופניים קצר בעתיקות, ממש יפה שם, עופר שבדיוק כששאלתי אותו יומיים קודם מה הוא הכי היה רוצה לעשות בטיול – זכה להגשים בדיוק את מה שהוא ביקש ולנסוע עם אבא באופניים של 2. אבל אז עידו נפל עם האופניים שלו, קיבל את הכידון בחזה, עם סימן יפה למזכרת. ואנחנו ויתרנו על המשך הטיול, החזרנו את האופניים והלכנו לאכול צהריים במסעדה מתוקה ממש מחוץ לפארק העתיקות. עידו השתפר במהרה כמו הספורטאי התותח שהוא, והאנרגיות התחדשו.
חזרנו לחדר וראינו כולנו ביחד את הסרט מולאן בגרסה החדשה, שהיה מעולה! הבאנו פיצה לילדים ותכננו את ההמשך שלנו. בגדול הבנו שהנסיעה הזו קשה משחשבנו. שאנחנו עמוסים ועייפים, והילדים עייפים, ושהכי חשוב לנו למצוא בצ׳אנג מאי מקום שיהיה לנו נעים – ולנוח!!! לא רוצים לעשות כלום.
אם עוד בקנצנבורי בבקר קריר אחד הסווטשרטים של כולם נשלפו בהתרגשות מהתיקים.. בסוקותאי כבר ישנו בלי מזגנים, נחמדים השינויים האלה (ועדיין כששומעים על סופת כרמל בארץ קצת קשה לדמיין את החורף הזה).
אתמול בבקר גל הכין לנו לוז נסיעה מפורט עד צ׳אנג מאי, בהמשך להצלחה של תכנון הנסיעה הקודמת והודאות והבטחון שהוא נותן לילדים, כך ידענו מתי יוצאים מתי עוצרים ולכמה זמן בכל מקום, במטרה להגיע לפני החושך. ארבע וחצי שעות נסיעה, אפילו הילדים אמרו שזו סהכ נסיעה די קצרה.. בעצירת הצהריים שגל תכנן במקדונלדס הופתענו למצוא את עצמינו בקניון גדול, שנראה לנו עצום ומפואר, והרגשנו בו קצת עכברי כפר שלא רגילים למקומות כאלה.. הילדים נהנו מהארקייד ומהתפאורה כריסטמס ובכללי היתה אחלה עצירה מרעננת. ואז התחלנו לספור אחורה.. עוד 100 ק״מ אחרונים (מתוך 2000) עוד שעה אחרונה.. עוד 10 דק.. (אגב בכל הנסיעות הבנו שה10 דקות האחרונות הן הכי קשות.. הילדים כבר מתרגשים, וכבר מתים להגיע ואז הם מתחילים להציק אחד לשני ולנו נותר לשמור על צ׳יל ולא להתחיל לצרוח כדי להצליח להגיע במצב רוח טוב:)).
תכננו להגיע לעיר העתיקה ולבדוק את האיזור.. לבדוק אולי עוד איזור ולהחליט.. היה חשוב לנו שיהיה מקום שמאפשר לילדים להסתובב בבטחה, עם חצר פנימית נחמדה ואנרגיות טובות. בדרך התקשרתי למקום שהתמונות שלו נראו לי מה שאני מחפשת, ובבוקינג כבר אמרו שאין בו מקום. דיברתי עם בעלת הבית שנשמעה מקסימה ומזמינה והסכימה לשמור לי שני חדרים לשבועיים, ושאם נגיע ולא יהיה לנו טוב, אין בעיה, פשוט נלך.
והגענו בול למקום שקיווינו למצוא.
איך שנכנסנו לחצר הפנימית עידו ציין שמאוד מרגיע פה, ונשבעת שאי אפשר היה להגיד לי משהו יותר מרגש מזה.. הרגשתי שבדיקת כל בתי המלון בעיר העתיקה של צ׳אנג מאי, פעמיים, הוכיחה את עצמה. כשעלינו לקומה השניה לראות את החדרים שלנו פגשנו את נועה וסיפרה שהם שם עם בן 12 ובת 8.5. חזרו למלון כבר פעם שלישית. באנו למקום טוב.
גל הלך להחנות את המשאית במקום הגיוני שבעלת המלון המהממת שלנו המליצה עליו, אמרנו לילדים שהם היו ממש תותחים וממש מגיע להם לנוח מול סרט, ויצאנו לסיבוב בעיר!
מצאנו את עצמינו מהר מאוד בחומוס צ׳אנג מאי.. כן אחרי שלושה חודשים הרגשתי את הקרייבינג המוכר לחומוס והוא בא מעולה (כי הוא אפילו היה טעים!), פגשנו את ערן ואלין וישבנו איתם, מסתבר שהם חברים טובים של נועה ורון.. הם השאירו את הבנות שלהם במלון שלנו לבקר את איילה ששברה את הרגל ובאו לזמן זוגי בדיוק כמונו. הם עברו את הדרך לפה באוטו וסבלו ונהנו וחשבו לעצמם שהם בטח משוגעים שהם יצאו לדרך הזו בכלל בדיוק כמונו. הם שמחו להפטר מהילדים בו סוף לשעה וחצי בדיוק כמונו. הם הופתעו מכמה הטיול אינטנסיבי בדיוק כמונו. הם מטיילים כמונו.. היה כל כך כיף לפגוש אנשים כמונו!!
בערב ישבנו כל המבוגרים לבירה בחצר במלון שלנו. הילדים קצת שיחקו עם חברים חדשים וקצת עם עצמם וקצת בבריכה (לא בתוך הבריכה כי קפוא.. מסביב) וקצת מול האייפד.
את הפוסט הזה אמנם התחלתי לכתוב אתמול בחדר הנעים שלנו, בזמן שהילדים ישנו בחדר שלהם, אבל אני ממשיכה אותו ממשרד האימיגריישן שבו גל כבר קיבל הבקר הארכה בשבועיים והבטיחו לו 45 יום נוספים בתום השבועיים. עכשיו תורי😊
שירה, שוב תודה על השיתוף באמצעות כתיבה מרתקת. התמונות מרהיבות וממחישות בצורה נפלאה .את המציאות שלכם. כל הכבוד .
עוד לא ראינו תמונה של המשאית