8.1.2022

בפעם הקודמת עצרתי לכתוב בבוקר ה31.12, סיפרתי שאנחנו מתכננים ללכת בערב לבית חב״ד לארוחת ששי, ואח״כ לחגוג בכיכר..

אז לבית חב״ד הצטרפו אלינו כל דיירי אוואנה גסט האוס. רובנו לא ביקרו בבית חב״ד מעולם, חלקינו ביקרו פעמים ספורות. אני עצמי ביקרתי בהחלט, לא המון, אבל מכירה היטב את הקונספט. בימינו לפני שמגיעים לארוחת ששי יש להרשם באתר מראש, ככה קל יותר להערך לכמות האורחים, הגיוני.. כשהגענו בכניסה חיכו נרות שבת, באתי להדליק, אני עושה את זה גם בבית (לא מקפידה אבל אוהבת כשיוצא לי) אבל מיד רצה אלי אישה והודיעה לי ששבת כבר נכנסה ושלא אדליק.. פספסתי.

חדר גדול מואר באור ניאון לבן ובו שולחנות שולחנות ערוכים, נערכו על ידי התאילנדים שעובדים במקום, ובקצהו מופרד בדלתות בית כנסת קטן, בו התפללו הגברים. לא כזה מזמין. הרגשתי קצת זרות. בכל זאת כשהסתיימה התפילה וכולם נסובו לשולחנות, תפס את מקומו רב המקום, יוסי, צעיר עם עיניים מאירות, נחמד ומתעניין בכולם. נותן לכולם תחושה שהם אורחים רצויים ומשמחים, מספר בשמחה סיפורי דת שיעניינו את כולם ומחלק ויסקי בנדיבות :), שינה לגמרי את התחושה וחימם את הלב.

כשחזרנו חזרה המונית שלנו כבר התקשתה להתקרב למלון מרב אנשים שבאו לכיכר לארועי השנה החדשה, שמחנו לרדת קצת לפני ולעשות שם סיבוב קצר עם הילדים, למרות שגם שמחנו מאוד להחזיר אותם לחדר ולתת להם לנוח עם סרט לפני שנגרור אותם שוב החוצה קצת לפני חצות לזיקוקים.

בזמן שהם ראו סרט אנחנו המבוגרים ישבנו על הגג, וראינו זיקוקים מזדמנים מכל מיני כיוונים, ומדי פעם גם עששיות שהפריחו מסביבנו. בערך בעשרים לחצות אספנו את הילדים ויצאנו לכיכר. היו המוני אנשים (יש בדיקות חום בכניסה ובדיקת אישורי חיסונים) שמחים ונרגשים. הכל מואר באורות מנצנצים וזיקוקים מרהיבים באמת! היה מהמם.. אני לא אצליח לתאר את זה.. שאלתי את אחד האנשים שהחזיק עששית בידו מאיפה רכש והסתבר שמוכרים ממש לידנו ברחוב, אז בדרך חזרה קנינו 2 וחזרנו לגג ביחד עם כל ילדי הגסט האוז כדי להפריח אותם. מכל עבר בשמיים עלו עוד ועוד עששיות מסביבנו. זה היה קסום כמו חלום.. וגם העששיות שלנו עשו את דרכם למעלה למעלה.. עד שנעלמו.

לא קל להרדם אחרי ערב כזה, אבל בסביבות אחד בלילה הקטנים הצליחו, עידו נשאר לטורניר פוקר עם חברים על הגג עד שגם אנחנו הלכנו לישון מתישהו בסביבות שתיים וחצי.. נהינו מאוד צעירים פה בצ׳אנג מאי..

מן הסתם לא ציפינו מעצמינו ליותר מדי יום למחרת.. נראה לי שלא עשינו כלום.. את הגסט האוז עזבו אלין וערן בדרכם דרומה חזרה לקו פנגן. ניר ושירה וגם אפרת עזבו לכיוון פאי. אנחנו נשארנו בגסט האוז הרבה יותר שקט עם נעה ורון (הבת שלהם איילה שברה את הרגל בפאי והם ׳תקועים׳ פה עד שתחלים). ונהננו גם קצת מהשקט.

למחרת הגיעו לבקר אותנו יעל ויואב, הם אמנם באו לבקר את רון ונעה, אבל צורפנו בשמחה.. עם יעל אני מדברת כבר תקופה אחרי שהכרתי אותה דרך הפייסבוק, כשחיפשתי אנשים להתייעץ איתם לגבי שאלות שעלו לקראת הנסיעה, ואחר כך גם אחרי שכבר יצאנו כשהיו לי שאלות על הדרך המומלצת צפונה. תוך כדי התכתבות ממשפט קצר שכתבה הסקתי שגם הם ממשפחת חיל האויר ואכן היה כך. והנה עכשיו סוף סוף נפגשנו. קשקשנו כל אחר הצהריים בגסט האוז, כמובן שיואב וגל גילו שהם מכירים, ולא רק זאת יואב אפילו אייש את גל לתפקיד כלשהו לפני כמה וכמה שנים..

בלילה יצאנו כולנו לשוק הלילה של יום ראשון. הפעם עידו ועופר כבר הסתובבו לבד (יובל, הבן של נעה ורון הצטרף אליהם אחר כך). היה להם טלפון ומאה באט לבזבוזים כל אחד. הם היו ממש מתוקים ואפילו קנו לעומרי ממתקים ולעצמם מזכרות מזכוכית, שכולנו מקווים שעוד יגיעו יום אחד הביתה בשלום 🙂

החדשות הקשות מהארץ על תאונת המסוק תפסו אותנו כל אחד במקום שלו.. הקושי והעצב הברורים מאליהם, מעורבים בפרישה של גל והקושי להיות רחוק ברגעים כאלה. וגם צורך גדול מתמיד שלי להדחיק. עזר קצת שהיו איתנו בדיוק עוד חברים לחיל שעוברים דברים לא בדיוק כמונו אבל דומים באיזה אופן.

למחרת עוד הספקנו לבקר בעוד משחקייה.. יואב ויעל המליצו. זה משהו שגם איילה יכולה להינות ממנו עם הרגל השבורה, אז הלכנו כולנו להעביר כמה שעות. ו-וואו, היה שם מדהים.. הילדים שיחקו שעות על שעות. יש שם מגוון עצום של משחקים, וגם חומרי יצירה (שהילדים שלנו פחות התעניינו בהם..). ערכות לגו שלמות ושוות שאפשר לבחור ולהרכיב ליד שולחנות שמיועדים לכך ומגוון עצום של משחקים אחרים, מכל הסוגים (הרכבות/מכוניות עם מסלולים מטורפים/בנייה ואפילו בלייבלייד) והכל מסודר בצורה כל כך מזמינה. שכשקונים משחקים כאלה זה יקר בטירוף ומשחקים בהם בדרך כלל מעט פעמים עד שמתרגלים אליהם, אבל במקום כזה כשרק באים לבקר אפשר לעוף עליהם לגמרי.. והילדים עפו.. שיחקו שעות.. (המבוגרים רב הזמן ישבו בבית קפה הצמוד). הקונספט הזה גאוני.. לא ראיתי דברים כאלה בארץ. ניסינו לחשוב אם זה יכול לעבוד גם אצלינו, אבל זה באמת מצריך עובדים מסורים שישימו לב שכל משחק מסודר ומוחזר למקום. שחלקים בין משחקים לא יתערבבו ולא יאבדו.. בקיצור צריך עובדים מסורים ומרוכזים.. בארץ התחושה שהכל יהפוך לסלט גדול של חלקי משחק שאי אפשר לעשות איתם כלום. או שזה יצטרך להיות מקום ממש יקר.. בעצם גם פה זה ממש יקר.. טוב. רק לראות כמה הם יכולים להינות שעות ממשחקים שלא כוללים מסך ולבקש עוד כשחייבים ללכת, זה פשוט מהמם.

ערב אחד התעורר צורך להאכיל את הילדים בירקות, כך יצא שבוקר למחרת מצאתי את עצמי בשוק הפירות והירקות הטריים של צ׳אנג מאי. ומה זה נהניתי.. ממש..!

כל יום רצינו ללכת לפארק המים שהמליצו לנו עליו כל כך, וכל יום זה נדחה למחר.. ובסוף.. וואלה לא יצא.. הגיע ה6 לינואר – אספנו את חידוש הויזה שלנו (לקח ממש 10 דק) והתארגנו לתזוזה – לפאי.

עופר לא ממש רצה לנסוע לפאי, התחושה היתה שכל מי שנוסע חוזר עם איזה שבר.. כי גם איילה עם רגל שבורה שנשברה בגן שעשועים בפאי, וגם אפרת שנסעה לפני כמה פסקאות לפאי חזרה עם שבר ברגל ונקע בכתף יומיים אחר כך.. אני וגל קצת צחקנו שאולי לפני שאנחנו יוצאים לדרך עדיף שנעשה סיבוב מחלקות אורטופדיות בעיר כדי שנבחר לאן לחזור.. בכל מקרה, יצאנו לדרך..

שלוש שעות נסיעה מפותלת על הרים קצת חששתי כי שמעתי על בחילות והקאות בדרך.. אבל עבר לנו בסבבה. כל הדרך שמענו פודקאסט של סיפור ילדים מקסים, שגם המבוגרים נהנו ממנו, נקרא ׳המסע של נינה׳ אנחנו שומעים אותו כבר תקופה, בהתחלה ממש נהננו מזה שהילדים שלושתם כל כך מרותקים שאנחנו אשכרה יכולים לדבר בינינו, אבל אחר כך פשוט נשאבנו גם אנחנו לסיפור, והוא הסתיים ממש עשר דקות לפני שהגענו.

ופאי – יש בה איזה קסם.. אני מרגישה שאני קצת חוזרת על עצמי בתיאורים שלי.. אבל באמת יש בה.. היא מוארת בפנסי נייר, ומרגישה מאוד הררית וקרירה עם מלא מקומות חמודים, וכל ערב יש שוק שמלא מדורות גחלים רוחשות בו, וכדי חרס גדולים שמוכרים בהם תה.

הגענו לגסט האוס מתוק, לגדות הנהר, כשחוצים את גשר הבמבוק שמעליו, מגיעים מיד למרכז העיירה. לרחוב הראשי שבכל ערב בו מתקיים שוק האוכל (לא רק אוכל.. יש בו גם אבנים שמרתקות את הילדים כל ערב וכבר קנינו לכולנו שרשראות עם אבן).. והוא מלא, מ-ל-א באוכל צמחוני.. טעים ומגוון כל כך.. אז כן.. גם כאן כל יום צריך לחשוב על מה לאכול..

בערב הראשון בשוק פגשנו שוב את ניר ושירה שהזמינו אותנו לגסט האוס שלהם, שיש בו זוג ארנבים ומקום למדורה. אז מאז אנחנו מקפידים כל בקר אחרי ארוחת הבקר שלנו מול הנהר לבקר את הארנבים. הם מתוקים ממש, הילדים מאכילים אותם ומלטפים אותם.. וזה מעסיק אותם שעות..

אחר צהריים אחד, אחרי שעידו קיבל את משלוח הדרכמות שהוא הזמין לעצמו, מתנה מפיית השיניים לכבוד שן הבינה הראשונה שנפלה לו, הוא ועופר פתחו במרפסת שלנו סדנא להברקת מטבעות. שמו להם מוזיקה ועבדו שם שעתיים עד שאני גל ועומרי חזרנו מהמסאג׳ רגליים שלנו. (כן כן עומרי הסכים ואפילו שמח לבוא איתנו, והרגיש שהוא פיצח לגמרי את המערכת כשהתחיל לשעמם לו אחרי חצי שעה ונתנו לו לשחק בטלפון שלנו עד שנסיים.)

באותו ערב הוזמנו לגסט האוס של ניר ושירה למדורה ומרשמלו על האש עם עוד שתי משפחות שהכרנו. היה נחמד. בערבים פה קפוא.. או לפחות קריר ממש, בלילה הראשון ממש פחדתי שהילדים שישנים בחדר השני, כאילו בבונגלו שכן, יקפאו מקור כי הם ישנים בתחתונים.. הסתכלתי עליהם באינטרקום שיש לנו למקרים כאלה והם נראו לפחות מכוסים, והיה לי קר מדי כדי לבדוק את הדופק שלהם, אז ממש שמחתי כשהם הרגישו חמימים ושמחים בבקר. הם ממשיכים לישון בתחתונים אגב.. אבל הסבירו לי שלי יותר קר מלהם וזה בסדר.

אתמול בערב הלכנו לבודהה הגדול שמשקיף על העמק מאחת הגבעות. הנוף בשקיעה היה מקסים.

היום הלכנו לגשר הבמבוק. גשר (מבמבוק!) באורך קילומטר, מעל שדות אורז מחוץ לעיירה. שדות האורז כבר יבשים בעונה הזו ואפילו את חלקם כבר שורפים (אומרים שבפברואר כבר קשה לנשום פה מרב שריפות של השדות היבשים). כך שידענו שלא יהיה יפה כמו שיכל היה להיות שם.. אבל כן, שוב, אשתמש בתאורי הדלים כי אין לי טובים מהם – היה מקסים!! התאורה היתה מהממת והגשר עצמו זהר. ובאפלו אכלו סביבנו. ובסוף ביער במבוק קטן יש מנזר מקסים מאבן שמטפלים בו נזירים נחמדים ופוטוגנים. נהננו ממש.

בשבע בערב הלכנו לערב שירה סביב מדורה שארגנה ישראלית שחיה פה. 4 גיטרות, תופים, דיג׳ וחליל.. חילקו לילדים גם פחיות שמולאו באורז שיצטרפו, חוץ מזה גם חילקו פיצות ותה והילדים הכינו תפוחי אדמה במדורה. היה נעים וכיף וזורם עד שעומרי עשה סימנים שהוא עייף וחזרנו להשכיב אותו לישון.

ועכשיו הגיע הזמן להשכיב גם את עצמנו.. 🙂