15.2.22
אתמול הגענו לקו פנגן.. כן שוב. הנה אנחנו פה.. הגענו ברגשות מעורבים. זו לא היתה התוכנית, התוכנית היתה להמשיך למדינות אחרות, אבל המדינות האחרות התמהמהו בלהיפתח ובאלו הפתוחות עוד לא עונה טובה להגיע אליהן ומצאנו יתרונות בלחזור לכאן לעוד איזה חודש, לשלוח את הילדים למסגרות ולחוות את קו פנגן מזוית טיפה אחרת, בזמן שעוד מדינות נפתחות והמצב מתחיל להראות הרבה יותר אופטימי. ונראה לי שזה קורה לנו לגמרי לטובה.. יש פה אנרגיות טובות…
אבל בואו נחזור שניה אחורה.. חזרה לצ׳אנג מאי.
הבנו שאנחנו כבר מלא זמן בעיר כשעומרי הפסיק לשאול את הרוכלים שמנסים למכור לו דברים ׳האו מאץ׳?׳ ועבר להגיד להם ׳נו טנק יו..׳. ובאמת כבר נותרו לנו ימים אחרונים בעיר.. רק דברים ממש אחרונים שעוד רצינו להספיק פה.. ואז פתאום הגיע גשם, ל24 שעות, מחוץ לעונה, שהפתיע וריענן ושימח ושטף את הכל. וכולם שמחו כי הוא גם יעכב את השריפות של השדות באיזור וינקה את האוויר ממה שכבר שרפו. וגם אנחנו שמחנו, כי אנחנו אוהבים גשם.
הילדים נהנו מהמון זמן עם חברים בגסט האוז, ולא ראו שום צורך ללכת לשום מקום. נוצרה חבורה קטנה של עידו ושני יובלים שגם הלכו ביחד לשחק כדורגל ולארקייד בקניון בזמן שהצעירים יותר בילו במקומות אחרים, וגם שיחקו ביחד קלפים על הגג עד אמצע הלילה. באמת שהיה טוב.
בעקבות המלצה חמה של חבר, גל ואחריו אני, הלכנו ל24 שעות למנזר בהרים שמלמד מדיטציה ובודהיזם (גל הלך ל24 שעות ולמחרת חזרתו יצאתי אני.. לא נטשנו את הילדים.. :)). אני אספר על החוויה שלי.. של גל די דומה.
מנזר פה פאה נמצא בערך באמצע הדרך בין צ׳אנג מאי לפאי. בכפר מקסים וקטן בהרים, המנזר עצמו בנוי על הר ועליו בקתות פשוטות לשינה, היכלים שונים למדיטציה, סככת אוכל וספריה. חיים בו כ10 נזירים, שניים מהם מערביים שהחליטו שזו הדרך חיים המתאימה להם, והשאר מקומיים. יש בו בקתות לאורחים שמוזמנים להצטרף למדיטציות ולכלל פעילויות הנזירים, וגם לשיחות לצורך לימוד והסברה. השהייה היא מאוד גמישה ומאפשרת, אפשר לבוא לכמה זמן שרוצים, אפשר לצאת ולחזור, לא חייבים להצטרף לכלום, גם לא מחוייבים לשלם כלום. מומלץ להשאיר תרומה.
הגעתי במיני ואן מצ׳אנג מאי שנוסע לפאי ועצר לי בדרך. מהצומת היתה לי דרך של בערך רבע שעה למנזר וכבר בדרך הרגשתי תחושה נעימה של חופש ושמחה, תחושות שאמורות להגיע עם המדיטציה, אבל שפה כמובן הגיעו בגלל החופש מה״שגרה״ – 24/7 עם הילדים.. הגעתי למנזר ונתבקשתי לבחור לעצמי בגדים לבנים מקופסא מלאה בהם, קיבלתי ביקתה משלי (מיטה ושרפרף בבקתת קש), מקום שהוא רק שלי לעצמי ל24 שעות! ונלקחתי לסיור במקום על ידי לומפי ג׳רמי, נזיר אמריקאי צעיר ונחמד שהסביר לי על חוקי המקום והראה לי איפה אני צריכה להיות למחרת בחמש בבקר.
בשש בערב היתה מדיטציה מודרכת לכל מי שהגיע באותו יום (חוץ ממני, צרפתיה אמא ל-2 שגרה בפאי, ואנגלי שהשאיר בתאילנד את האופניים שלו כשפרצה הקורונה וחזר להמשיך את הטיול איתן עכשיו). ׳אולם׳ המדיטציה הוא סככה ביער והזמן הוא השקיעה..
בלילה לא היה אף ענן בשמיים, והיו מליוני כוכבים, והיה קפוא, למזלי לומפי קארל המליץ לי לקחת שק שינה בנוסף לשתי השמיכות שהיו לי בחדר.. בחמש בבקר בחושך מוחלט וקפוא יצאתי לטיפוס על ההר לחפש את אולם המדיטציה המרכזי. (זה שסגור ב4 קירות, ושיש בו אח לחימום אבל יחד עם האש היה בתוכו 8 מעלות.. אני יודעת כי יש בו שעון-טמפרטורה).
כל בקר ב-6:45 אחרי התפילות הנזירים הבודהיסטים הולכים בשיירה מחזיקים כל אחד את קערתו ועוברים בכפר הקטן בו הם נמצאים, והמאמינים נותנים להם תרומות אוכל. סוג של ׳מעשר׳. בעבור התרומה, הנזירים מברכים את התורם. המנהג הזה קיים בכל תאילנד וגם במדינות השכנות. אך לפי מה שהבנתי בעקבות נזירים שסרחו כיום פחות ופחות צעירים יתנו אוכל לנזירים. בכל מקרה אחרי מדיטצית הבקר יצאתי עם הנזירים לאיסוף המזון. וזו היתה אחת החוויות היפות שחוויתי. אנשי הכפר המבוגרים, חולצים נעליים לפני שמתקרבים לנזירים, מניחים את האוכל שהביאו בקערות הנזירים, כורעים ומקבלים ברכה. הנזירים הכתומים על רקע ההרים הירוקים והכפר מברכים בפאלית את כל מי שמביא להם אוכל. כל כך פשוט ויפה.. כמובן שאין לי שום תיעוד שזה קרה.. אז תאמינו.
ארוחת בקר הורכבה בעיקר מהתרומות, שולחן לנזירים ושולחן ל׳ליי פיפל׳ אלו שבאו ללמוד. קודם הנזירים מברכים על האוכל ולוקחים מהשולחן שלהם ורק כשמתיישבים האנשים הרגילים לוקחים גם. חוץ מגינונים שכאלה, הנזירים מאוד נחמדים ונגישים ופנויים לאיזה שאלות שתשאל. והמקום עצמו – אין לי איך לתאר את האנרגיות המרגיעות והמאפשרות שלו.. כל כך בתוך הטבע, עם הסנאים והפרפרים והציפורים והעלים שנושרים מהעצים והבודהות המוזהבות שמתבוננות. היתה חוויה נפלאה.
בחזור תפסתי טרמפ עם שתי בנות אחרות שחזרו לצ׳אנג מאי. תאילנדיות שמדברות אנגלית לא רעה. מאוד נחמדות ונתנו לי להרגיש בנוח לשאול את כל השאלות שהיו לי על בודהיזם ועל תאילנד.
היה עוד משהו אחד שרציתי לעשות בצ׳אנג מאי.. בכל פעם שיצאתי לאיזה סידור או טיול בעיר, הסתכלתי על בניין גבוה, איזה מלון יפה, ממש מחוץ לעיר העתיקה. אני ירשתי מאבא שלי אהבה לטפס על בניינים גבוהים כדי לראות את הנוף שיש מלמעלה, וכל פעם הייתי אומרת שאני צריכה לזכור לעלות לשם בדרך חזרה, אבל אז הייתי שוכחת. ביום האחרון שלנו בעיר, לקחתי את עצמי, נכנסתי למלון ועליתי לקומה האחרונה, שם מצאתי את חדר המדרגות שמוביל לגג ונהניתי מאחלה נוף!
ובזאת סיימנו בהחלט את כל מה שרצינו להספיק לעשות לפני שחוזרים דרומה.. נשאר רק לארוז אריזה מאתגרת, כי זה למטוס, וצריך לשים לב לכמויות ומשקלים של כל תיק.. ולהפרד פרידה מרגשת מאוד מווב, וממשפחת חיות (שלשמחתינו הצטרפה אלינו בקו פנגן יומיים אחרי שהגענו אליה).
כשהחלטנו לחזור את כל הדרך הזו, החלטנו שנעשה את זה בסטייל.. שיהיה מעניין 🙂 החלטנו שנחזור בכל אמצעי התחבורה שיש! כאלה אנחנו – משוגעים!! אז נסענו לשדה התעופה של צ׳אנג מאי שם נפרדנו מהאוטו שלנו, טסנו לבנגקוק, שאפשרה לנו להתנייד גם בשלל אמצעי תחבורה שונים ומגוונים. משם לקחנו רכבת לילה לסוראטאני, מונית לדונסאק ומעבורת לפנגן. היה מעולה 🙂
חשבנו הרבה אם להגיע לבנגקוק, סה״כ לא במקרה דילגנו עליה בדרך צפונה. ובסוף החלטנו להזמין שני לילות. היה לנו מאוד חשוב שלילדים יהיה מקום מוגן ונעים וביתי בתוך העיר הענקית הזו, ומצאתי דירת אייר-ב-נ-ב מתוקה ומושלמת למטרה הזו. והיתה לנו חוויה מעולה.
הטיסה לבנגקוק עברה לגמרי בנעימים, עד שממש כשכבר נגענו בקרקע, עידו הקיא, ולא לתוך השקית שהוא החזיק למטרה הזו.. נו.. הוא השתדל. למרות הפוטנציאל של הארוע הוא נסגר די בקלות ולקחנו מונית ישר לדירה. כל כך הרבה זמן לא היינו ב׳בית׳ כזה שיש בו חדרי שינה וסלון ומטבח.. מאז שעזבנו את קו פנגן בעצם. וזה היה נעים לכולנו. הילדים גילו שיש נטפליקס בטלויזיה, אז בכלל היא באה להם טוב. הזמנו להם אוכל וירדנו לאכול במסעדה הטבעונית שהיתה בכניסה לקומפלקס דירות שלנו. מסעדה מעולה!
בכלל לא חשבתי שנצא לעיר ביום הזה.. חשבתי שאחרי הטיסה וכל ההתרגשות שקדמה לה רק נהנה מהבית והבריכה הענקית שלו.. אבל עידו מאוד רצה לשחק באיזה משחק שהוא שיחק בו בארקייד שהיה עם החברים בצ׳אנג מאי. והוא ידע איך קוראים למשחק וחיפש בגוגל איפה יש אותו בבנגקוק וכמה זה רחוק מהדירה שלנו והוא היה כזה תותח שמצאנו את עצמינו בדרך לאמ. בי .קיי עוד אחר הצהריים.. כמובן שאם כבר נוסעים לקניון, לפחות נעשה את זה בסקיי טריין.. כי גם זה כלי תחבורה! ולנסוע ברכבת-תחתית באויר זה מגניב 🙂 אז אפילו עופר, שזה הילד שממש לא רצה לצאת מהדירה, אמר כבר בשלב הזה שהוא לא מבין למה הוא לא רצה לבוא כי ממש מגניב לנו. וגם הארקייד עצמו לא איכזב…
חזרנו לדירה בלילה, הילדים עשו אבטיה והיו מבסוטים מהפינוק. ארוחת ערב היתה דאנקן דונאטס.. סהכ מפנק בבנגקוק.
למחרת בבקר הילדים קמו וראו טלויזיה בסלון בזמן שאני וגל המשכנו לישון, והם כל כך נהנו ואמרו שזה מרגיש כמו שבת בבקר בבית. אחר כך נהננו מהבריכה, שסוף סוף לא היתה קפואה כמו אלה שפגשנו בצפון, אלה כמו שבריכה אמורה להיות.. ונהננו מהבית. ואחרי ארוחת צהריים יצאנו לכיוון מגדל מאהאנקון, שהוא מהגבוהים בבנגקוק, גילינו שהגענו קצת מוקדם מדי אז חתכנו לפארק לומפיני הקרוב, זה ה׳סנטרל פארק׳ של בנגקוק. טבע עצים ואגם וגם גן שעשועים מפנק באמצע הכרך. וחזרנו לקראת השקיעה למגדל. התצפית ממש לא מאכזבת, וכיף להראות כזה נוף לילדים בפעם הראשונה. והיות ובאנו לקראת השקיעה, נהננו מהתצפית ביום וגם בלילה. ואגב, אפילו המעלית לשם היתה מגניבה לגמרי..!
למחרת בבקר כבר היינו צריכים לפנות את הדירה המקסימה שלנו ב11. אני וגל הספקנו לאכול במסעדה הטבעונית מתחת לבית בזמן שהילדים אכלו קורנפלקס מול הטלויזיה. הרכבת שלנו לסוראטאני יצאה רק ב20:15. אז לקחנו מונית עם כל חפצינו לבית חב״ד המפורסם של בנגקוק. שם התקבלנו במאור פנים, ואיפסנו את חפצינו. אמנם בית חב״ד עומד לעבור דירה בקרוב, וכמעט הכל ארוז בארגזים, אבל הילדים ישר מצאו בו פינת משחקים והרגישו בנח (הרגישו כל כך בנח שכשמהלך היום הם רצו כבר לחזור לנוח – הם ביקשו לחזור לבית חב״ד, שזה אומר שמאוד הרגיש להם שם בית). הזמנו אוכל לילדים ויצאנו בינתיים לסיבוב בתורות בקוואסן הקרוב. הרחוב נראה נטוש ועצוב. הסתובבתי שם וחשבתי לעצמי שהרחוב מת.. שלא מרגישים בו שמץ מהאנרגיות שאפיינו אותו. וזה היה קצת עצוב.. בעיקר כי הרחובות הסמוכים נראו מאוד דומים לאיך שזכרנו מפעם (אל תהיו עצובים יש טוויסט בהמשך הסיפור)
אחר כך לקחנו טוק טוק לארמון המלך, אפילו הילדים התרשמו מהעושר והפרטים היפהפיים שלו. זה כל כך מילא אותי באנרגיות שלא שמתי לב שדי מהר גל והילדים היו גמורים מהחום וכבר כלום לא מעניין אותם.. אז הם יצאו לאכול גלידה, ואז לשתות שתיה קרה. ואז לקחנו אוטובוס סירה (עוד כלי תחבורה!!) לצד השני של הנהר כדי לראות את וואט ארון. ומשם חזרנו באוטובוס (כן, זה היה ממש רק כדי שנספיק לנסוע גם באוטובוס בטיול שלנו דרומה..) לקראת 17:00 לבית חב״ד. הילדים הלכו לשחק ולנוח, ואני וגל יצאנו לעוד סיבוב בקוואסן.
שמחנו לראות שבערב, הרחוב חוזר לחיים, עוד לא כמו בימי טרום הקורונה, אבל לגמרי חי ושמח. אכלנו פאד תאי ברחוב והרגשנו צעירים ורווקים, ואז חזרנו להאכיל את הילדים (כי אנחנו לא צעירים ורווקים), ברגעים האלה עוד הספיקה ליפול לעומרי שן, והוא ממש שמח שפיית השיניים תבקר אותו ברכבת (ובגלל שאמא שלו תותחית, היא באמת ביקרה!), העמסנו עלינו את כל הציוד ונסענו לתחנת הרכבת.
הרכבת הגיעה בדיוק בזמן. ההתרגשות וההתלהבות של הילדים היו לגמרי שווים את הלילה עם השינה הבינונית. היה לנו מזל גדול, כי עומרי ידע שאם הוא לא יירדם, פיית השיניים לא תוכל להגיע, האחים שלו שיתפו עם זה פעולה בצורה מחממת את הלב, ובזכות זה כולם הצליחו להרגיע את כל ההתרגשות וממש להרדם.
בבקר נהננו עוד להתפנק ביחד בדרגשים שלנו ולהתסכל על הנוף שבחוץ, זה שהשתנה לאט בחזרה לקוקוסים והצוקים שעזבנו לפני כמה חודשים, והגענו ״רק״ בשעה איחור לסוראטאני. הבנו שהסיכוי שלנו להספיק למעבורת שתכננו עליה די קלוש. כשנהג המונית שלנו לפיר בדונסאק עצר לתדלק, זה סגר את הפינה הזו סופית. אבל אז באורח פלא, בשיתוף פעולה של הנהג, גל ועידו חדורי המטרה, הנהג עצר לגל במקום הנכון לקנות כרטיסים, המשיך איתנו ועצר ממש ליד המעבורת ועידו רץ וביקש שיעצרו אותה – ופתחו לנו את השערים שכבר היו סגורים, גל הגיע בריצה עם הכרטיסים והופ – היינו בדרך לקו פנגן. חצי הפלגה – עדיין לא האמנו שהספקנו את המעבורת.
רייצ׳ל בעלת המועדון צלילה שהפך להיות הבית שלנו לחודש הקרוב חיכתה לנו עם פיקאפ בנמל, והנה חזרנו לצ׳לוקלאם. וכיף לנו פה ממש.. אנחנו גרים בשני בונגלוסים, בשלנו גם יש מטבח. על הנהר. ממש בג׳ונגל. מהמרפסת שלנו אנחנו רואים לטאות כח שוחות במים וגחליליות מעופפות בין העצים. ומלא פרפרים וההרים הירוקים והמקסימים מאחורי הכל. 5 דק מאיתנו – הים. הבריכה של המקום היא בריכה של צוללנים. אז היא בעומק 3 מטר, ויש מקפצה, וזה מאפשר לעשות קפיצות שבדרך כלל אני לא מרשה.
צ׳לוקלאם כמו כל האי, מלאה יותר, יש בה הרבה יותר מסעדות, והיה הרבה יותר קשה למצוא מקום לישון/רכב. אבל היא עדיין כפר הדייגים האהוב שלנו ואנחנו מאוד שמחים להיות פה. כיף לנו מאוד לפגוש חברים שהשארנו פה, וגם חברים טובים ומשמחים שאספנו בדרכים בצ׳אנג מאי ובפאי והתנקזו כולם לפה עכשיו.
כדי לציין את הגעתנו, יום אחרי שבאנו היו יומיים רצופים של גשם וסגריריות.. כאלה שמי שהיה פה בחודשים האחרונים מספר שלא היו בערך מאז שעזבנו.. כדי שנרגיש שבאמת חזרנו לאותו מקום.. אבל מאז חזרה השמש, וים ובריכה וכיף מאוד! לפעמים יש גשם בלילה שזה גם כיף מאוד. בעיקר אצלינו בג׳ונגל..
אנחנו מצפים ומתרגשים לקראת ביקור קרוב של אבא שלי ואחיינית שלי. ומייד אחריהם גם של אמא של גל. כבר הלכנו לבחור להם חדרים במלון מהמם בחוף הקרוב.
עוד הספקנו לבקר בבית ספר שהילדים יתחילו ללמוד בו בשני הקרוב. (בהצלחה להם!!) הבית ספר נראה מקסים. הוא מנוהל על ידי זוג איראני, שהגישה החינוכית שלו נראית לנו מתאימה מאוד לנו. יש בו אופניים וארנבים וכלבים וטרמפולינות (יש גם שיעור טרמפולינות) והילדים יצאו משם בתחושות ממש טובות. מקווים שהם ימשיכו!!
הספקנו גם ללכת לפול מול שהיה שלשום – מסיבה ענקית! כייפית ביותר! מלאה בצעירים! מופעי אש.. קעקועים זוהרים.. אם לפני שלושה חודשים היתה פה טעימה קטנה של פול מול שמתחיל לחזור לחיים, עכשיו זה כבר הרבה יותר הדבר האמיתי.. עדיין נסגר ב23:00, עוד לא בוטלו כל הגבלות הקורונה.. אבל כבר וואו!
עוד בימים האחרונים היינו במשרדי ההגירה והארכנו את ויזה. מקווים שזו הפעם האחרונה ושבזמן שהיא תפוג כבר נהיה בנפאל או ויאטנם. או גם וגם..
אתמול בערב עשינו ארוחת ששי עם עוד כ6 משפחות של חברים בקוקו לוקו. היה ממלא ומשמח וטעים ונעים. היום בילינו עם חברים איזה שש שעות בבריכה ובים בריזורט שלהם, 3 דק מאיתנו. אנחנו מרגישים מוקפים וזה נהדר.
בורכנו!
ולהלן מבחר תמונות ממבחר כלי תחבורה בהם השתמשנו בדרכינו דרומה!
