21.11.22

אתמול ברגשות מעורבים של התרגשות (לקראת פרק חדש) מהולה בצער (כי מצער..), החזרנו את הקראוון שלנו, שהיה לנו בית לכמעט חודשיים, ועברנו לסלינה במלבורן. יש לנו חדר אחד לכולנו, והוא מרווח יותר מכל הקראוון וחמים לנו ונעים למרות שבחוץ קר מאוד. 

אני מתחילה לכתוב עכשיו אפילו שאני מתכננת מראש שהפוסט הזה ימשיך גם את כל השבוע שנותר לנו פה באוסטרליה, פשוט כי זו נשמעת חלוקה הגיונית, בכל מקרה נראה איך מתקדמים איתו ונקבל החלטות על הדרך:) אולי יהיה עוד פוסט😊

לפני שנעבור לויקטוריה, הסטייט האחרונה שלנו פה באוסטרליה, יש לי חוב אחד קטן לניו סאות׳ וויילס, בה ישנו עוד לילה אחד בין קנברה, שנמצאת כאמור במיני טריטוריה משלה שהיא מובלעת בתוך ניו סאות׳ וויילס, לויקטוריה. 

ישנו במקום מקסים בחווה בקולאק. מקום מוקף גבעות וכבשים.. מלא בציפורים יפהפיות, כן, גם כאלה שאף פעם לא ראינו.. הן לא נגמרות!

אבל חוץ מכל היופי הזה, גם ירד המון גשם, וכשלא התלהבנו מהציפורים או ניסינו לעזור לכבשים תועות למצוא את הדרך חזרה לעדר (מסתבר שכבשים מפוחדות רצות ממש מהר..) היינו בעיקר בקראוון. 

ולמחרת כבר המשכנו לברייט!

גל תכנן לנו ממש מזמן חמישה לילות רצוף בברייט, הזמן הארוך ביותר שהיינו בו במקום אחד עם הקראוון, והזמין כבר אז את המקומות האחרונים בקאמפ, כי בברייט חגגנו יום הולדת 12 לעידו, והיו לנו מחשבות ותקוות שאולי נצליח לפגוש בזמן הארוך הזה משפחות מטיילות אחרות ולחגוג איתן.. אבל לא פגשנו, ובכל זאת – היה נהדר! 

הנסיעה לברייט, היתה לא קצרה, ומלא שטחים מוצפים סביבנו.. הגשמים והקור מאוד לא אופייניים לתקופה הזו, ודי מתסכלים את האוסטרלים שמחכים כבר לקיץ.. 

גשם המשיך לרדת לפרקים, ופתאום הרגשנו שעברנו לארץ דובוני איכפת לי.. בכל כיוון אליו הסתכלנו היו קשתות.. אפילו בשפריץ שעשו המכוניות שחלפו אותנו, היתה קשת.. היה די קסום..

ברייט היא עיירה מתוקה שממוקמת בעמק יפה למרגלות האלפים האוסטרלים, והיא משמשת כבסיס להרבה טיולים באיזור. הקאמפ שגל בחר לנו ממוקם ממש על נהר האובנס, ובגלל הגשמים הוא היה גבוה במטר מהגובה הרגיל שלו והיתה בו זרימה מטורפת.. נראה היה שהוא תכף נשפך..

גל קור היה אמור להגיע לאיזור בימים הקרובים ולהביא איתו טמפרטורות של אפס מעלות בלילה.. מזל שאצלינו בקראוון הממוזג חמים ונעים, ולא רק זאת, גל גם קנה לי אושר בשקית: שקיות חימום קטנות ונהדרות שעושות אותי שמחה.. יש אפילו שקיות שמיועדות ממש לכפות הרגליים – שעל זה נאמר, נו, מה עוד אפשר לבקש.. הרי כשחם ברגליים חם בכל הגוף! אושר 🙂

ביום הראשון בברייט טיילנו במסלול ה׳קניון ווק׳ שיוצא ממש מהקאמפ שלנו, לאורך הנהר. מדי פעם חצובים בסלע חריצים דקים ועמוקים ושלטים במקום מסבירים ששימשו את מחפשי הזהב שבעבר היו פה בשפע, כדי לנקז את ה׳זבל׳ שאינו זהב לנהר. טיילנו עד שירד גשם והיינו רעבים וחזרנו. 

ממש מעבר לגשר של הקאמפ שלנו זה מרכז העיירה המתוקה הזו, (שיותר מכל מקום באופן נוסטלגי, הזכירה לי את סטארס הולו מבנות גילמור.. מקום כזה מתוק ושלו, לא חשבתי שבאמת יש מקומות כאלה..) ויש פה לא מעט מסעדות וכמה בארים, אבל כשניסינו לחפש קפה אחר הצהריים, הבנו שזה ממש בלתי אפשרי.. קפה כנראה שותים רק בבקר.. לא היתה ברירה, נאלצנו לשתות בירה.

חוץ מזה בדרך למאונט ביוטי (איזה שמות מתוקים יש למקומות באוסטרליה..) עצרנו בנקודת תצפית על העמק וההרים בסביבה, והבנו שכנראה באמת היו אפס מעלות בלילה כי את ההרים הגבוהים כיסתה שכבה דקה של שלג.. פגשנו שם שני אופנוענים נחמדים ממלבורן, וגלשנו לשיחה ערה, על כל מיני דברים וגם על כמה האווירה באזור מלבורן השתנתה, שהגיעו הרבה מהגרים, והאווירה היא לא כמו פעם.. היום כשאתה נותן למישהו להשתלב בתנועה לפניך, לפעמים אפילו לא מנופפים לך לתודה… איך אפשר לחיות ככה??

המשכנו לעשות מסלול מקסים ליד נהר גועש, היום היה חמים ומקסים ממש כמעט 30 מעלות ביום (ההבדלים בטמפרטורות בין היום ללילה פסיכיים!). כשסיימנו את המסלול לקראת 15:00 גילינו שבשלוש כבר אין איפה לאכול.. כל המסעדות באיזור יחזרו להגיש אוכל רק בחמש.. שינסתי מותניים והכנתי אוכל בעצמי🤷‍♀️

ובין לבין כבר רוקנו את הסופר ממלאי מטורף של ממתקים ובלונים וקישוטים.. והכל כבר היה מוכן לחגיגות..

החלטנו להתחיל אותם כמו יהודים טובים בערב קודם, פשוט היה לנו גם מלאי סטיקלייטים שאי אפשר להשתמש בו ביום אחד.. ועשינו ערב סרט וסטיקלייטים חמים ושמח.. 

סהכ, האמת, מודה, חששנו מהיום הולדת הזו.. כבר יום הולדת שני בחו״ל, לא פגשנו פה ילדים חוץ משלנו.. גיל 12 הוא לא כזה פשוט בשום מקום ובטח לא כשאתה כל יומיים במקום חדש.. אבל היה יום הולדת מקסים.. בלילה אחרי שהילדים נרדמו אני וגל קישטנו במרץ, סיכמנו עם עידו שאחרי שהוא יקום בבקר, ימשיך לעשות כאילו הוא ישן (על הספה באמצע הקראוון, כן?), כדי שנוכל להמשיך לארגן את שאר הקראוון לכבודו בלי שהוא יפריע.. (אין מקום או אפשרות לעשות את זה כשהוא באמת ישן), ואכן היה ממש כיף וטעים והכי חשוב – שמח.

לקראת הצהריים הלכנו כולנו לחדר בריחה, ואחר הצהריים הבנו שזה היום האחרון שלנו עם הקורקינטים, כי הרי לטייל איתם בלי קראוון אי אפשר, אז עידו מצא לנו מטמון שעושים אותו בשלבים, והוא עובר בהרבה מקומות בעיירה המתוקה הזו, הוא מצא אותו וקרא עליו את ההסברים באנגלית, וניווט והוביל וחישב כל מה שהיה צריך.. והיה ממש כיף 🙂

בערב, לאור הצלחת היום הקודם, עשינו עוד ערב סטיקלייטים וסרט, וזו בעצם היתה גם מסיבת הערב האחרון שלנו בקראוון.. אז כדי להעצים את התחושות של פרקים חדשים ופרידות והחלטות, גל הזמין לנו טיסה לפיליפינים (מניו זילנד).

לפני מליון שנים בערך כשהייתי צעירה ויפה ומגניבה (עדיין צעירה ויפה ומגניבה, ג.ר.), טיילתי לבד במרכז אמריקה, ואז הכרתי את דילו, אוסטרלי חביב שטייל גם הוא לבד. וטיילנו קצת ביחד והיה כיף ואז שמרנו קצת על קשר ואז כבר לא.. אבל מבחינתי הוא נשאר החבר האוסטרלי שלי.. וזה היה נשמע לי ממש לא הגיוני, להיות באוסטרליה ולא לספר לו על זה… אז ממש התאמצתי וכשכמעט ויתרתי קיבלתי רוח גבית מגל ומצאתי אותו (הוא לא בפייסבוק או משהו פשוט כזה..), והוא ישר התלהב והזמין אותנו לבקר ואפילו לישון אצלהם, והנה אחרי כמעט 20 שנים מצאנו את עצמינו, כל המשפחה, נוסעים לבקר אותו בקיינטון, העיירה שבה הוא ומשפחתו גרים בה.

קיינטון היא בערך שעה צפונית למלבורן, הגענו אליה לקראת אחר הצהריים, היה גשום, וקר בחוץ והבית היה חמים ונעים. ובילינו שם עד למחרת לקראת הצהריים. דילו וליסה אירחו אותנו מאוד יפה, עידו הסתדר נהדר עם הבן שלהם וגם עופר ועומרי נהנו מהתחושה הביתית, המשחקים והכלבה.. זרם טוב. וממש שמחנו שהציעו שנישן אצלהם, כי לישון בקראוון בלי חשמל בשביל החימום (אין לנו מתאם שמתאים לחשמל ביתי לקראוון) היה פשוט קר מדי. 

למחרת נפרדנו, (קבענו להפגש בישראל) והמשכנו בדרכינו למלבורן, להחזיר, אחרי כמעט 5000 ק״מ, את הקראוון.. לא פשוט לעבור מבית (אפילו קטן על גלגלים) בחזרה לתיקים.. צברנו ציוד.. ואוכל.. את הקורקינטים ביקשנו מדילו לתרום, מלא דברים פשוט זרקנו, ועדיין מצאנו את עצמינו במונית עם הרבה מדי דברים, מתניידים בחוסר חינניות בדרך להתייעל בחדר המשפחתי של הסלינה, במלבורן.

סלינה זו רשת בינלאומית בבעלות ישראלית, של אכסניות שנחשבות מגניבות, עם מגוון חדרי דורמיטוריס לצד חדרים פרטיים ואפילו חדרי משפחה (טוב חדר משפחה אחד..) יש בה מטבח משותף ופינות ישיבה נעימות לצד פינות עבודה יעודיות, וסה״כ היא מתפרסת יפה בעולם ומאוד מצליחה. 

ובכן, כאמור.. במלבורן היה קריר מינוס, כמובן שעשינו את מה שמזמן כבר הרגל, השארנו את הילדים במצב מנוחה בחדר ויצאנו לפאב הקרוב.. היו שם המוני אנשים ואווירה מגניבה, מיד כשהזמנו התחיל איתנו סקוטי חמוד שחי פה כבר כמה שנים עם ארוסתו מטייוואן, וסיפר לנו על חייו פה כמהגר. על זה שהאוסטרלים מאוד חייכנים, אבל קשה להתחבר איתם והם מאוד קרירים כשמנסים, וגם על זה שאפשר להתפרנס פה בכבוד בכל עבודה, אם עובדים בה במשרה מלאה, ובאמת בלט לי לראות שכל איש שעובד פה בנקיון שירותים או בתחזוקת הכביש, מסתובב בכבוד ומסתכל בעיניים עם חיוך כשמדברים איתו, וזה מדהים בעיניי. הוא היה ממש חמוד (בעיקר כי הוא חשב שאנחנו צעירים כמוהו!) וחתכנו רק כשהיינו חייבים לאסוף את הכביסה ולהאכיל את הילדים..

למחרת אחרי שישנתי סוף סוף על משטח ישר והגב שלי אמר לי תודה (בקראוון המזרן מורכב מכריות שבבוקר הופכים לספה, וכמה שמנסים זה רק כמעט ישר..) יצאנו להשלים חוב קטן ליום הולדת של עידו.. יצאנו לארקייד. עידו היה אחראי על הכל לבד – חיפש ומצא אותו וניווט אליו בתחבורה הציבורית, והאמת היא שאולי הביקור הקצר שלי עם עומרי לבד בארקייד בקנברה כשהאחים שלו היו בסרט, שיחרר אצלי משהו, כי בתור אחת שלא אוהבת מקומות רועשים ומהבהבים ועמוסים באפשרויות שצריך להבין מה עושים בהם.. ממש נהניתי:) ממש! אפילו היה לי כרטיס משלי! 🙂

הבחור הסקוטי החמוד מיום קודם, סיפר לנו שכל ערב מלא פינגווינים מגיעים לרציף הסמוך אלינו, וזה ממש ריגש אותי, כי זה ידוע שהם באים לפיליפ איילנד הסמוך, אבל לא הסתדר לנו להגיע אליו כי אנחנו בחרנו לנסוע אינלנד (יעני, דרך היבשה ולא דרך החוף) מסידני למלבורן (ואנחנו מאוד שמחים על הבחירה! היה מקסים!!), אבל לא ידעתי שהם באים גם למקום שהוא רבע שעה הליכה מהאכסניה שלנו.. בכל מקרה אחרי בירור קצר הבנו שהיות והם אכן באים, והרבה באים לראות אותם, עכשיו בונים שם פלטפורמה שתאפשר למבקרים נוחות גדולה יותר וגם לפינגווינים בטיחות ונוחות שזה כמובן הרבה יותר חשוב.. אבל לצערנו המקום בשיפוצים עכשיו ואין לשם גישה בכלל.. (בכל זאת הלכתי עד קצה הרציף לראות אם יש איזה חור הצצה.. רק כששוכנעתי שאין מצב לראות שם שום פינגווין חזרתי לחדר. 

חוץ מזה ניצלנו את השהות במלבורן לקצת עניינים רפואיים שגרתיים שמדי פעם צריך לעשות ויותר מסורבל לעשות אותם תוך כדי טיול. וכאמור מיינו עוד ציוד, זרקנו עוד ותרמנו עוד והגענו למצב סביר לקראת יציאה לדרך, וסיימנו שוב את הערב בבאר הסמוך.  

הפעם ניסינו להשתתף בחידון טריוויה שעשו שם, אבל היינו די גרועים.. 

למחרת בבקר, גל ועידו יצאו לאסוף רכב ששכרנו כדי לצאת לגרייט אושן רואד. האמת היא שלא היינו בטוחים אם לצאת לשם, סהכ נסענו לא מעט לאורך חופים באוסטרליה. חשבנו שיהיה דווקא נהדר פשוט לא לעשות כלום איזה שבוע, אבל כשדילו שמע על זה הוא היה די סגור על זה שממש לא כדאי לנו לוותר, ובגלל שהוא מקומי אז הקשבנו לו. וואלה – צדק. 

ובכן אחרי שלושה לילות במלבורן יצאנו לדרך, באוטו. אמנם לא אוטו קטן, אבל הרבה יותר קטן מהקראוון.. הקראוון שלא שומעים בו את הילדים מאחורה.. ובקיצור, דרש עוד איזו התרגלות לסוג כזה של דרך.. לפעמים אנחנו מופתעים מכמה מעברים וסוגים שונים של טיולים באים לנו בקלות.. ולפעמים אנחנו מופתעים בדיוק מההפך.. 🙂

היה יום די אפרורי, היו גלים מטורפים שהתנפצו על סלעי בזלת, היה עוצמתי ומדהים ומאוד שמחנו שלא ויתרנו על זה.. היא באמת גרייט, האושן רואד הזו. 

עצרנו במלא נקודות תצפית, וגם בעיירה קטנה שקוראים לה לורן. אבל לצהריים מאוחרים עצרנו ליד נהר קנת. איך שיצאנו מהאוטו מלא תוכים נחתו לנו על הראש.. הם היו יפהפיים, אדומים וירוקים וכחולים לצד הקקדו עם הכתר הצהוב שראינו הרבה.. הם נוחתים ככה על ראשים של אנשים כי הרבה תיירים מאכילים אותם פה. תוך דקות בא אלינו ריינג׳ר שהסביר לנו כמה זה פוגע בהם אם מאכילים אותם, ושהם נהיים חולים וגם לא יודעים להאכיל את עצמם ואז בחורף כשאין תיירים הם סובלים מזה, והרבה סיבות טובות.. אבל אנחנו בכלל לא חשבנו להאכיל אותם, אנחנו מכירים את הדברים האלה והם מאוד מדוברים פה באוסטרליה.. יש פה הרבה כבוד פה לחיות בר.. הריינג׳ר מאוד העריך את ההקשבה שלנו.. היה נראה שהוא לא רגיל שממש מקשיבים לו. 

משם המשכנו בדרך במעלה הגבעה, שידוע שיש באיזור הרבה קוואלות.. ובאמת ראינו איזה 6 קוואלות , אפילו ערות ופעילות וכל כך מתוקות.. 

משם המשכנו עוד חצי שעה לאפולו ביי. עיירה קטנה ומתוקה מלאה במסעדות ובתי קפה לתיירים.. חוף יפהפה שמקיפים אותו הרים יפהפיים וירוקים, והתאורה הרכה באיזור הדרומי הזה של העולם הופכת את הכל לכל כך יפה וקסום..

בילינו שם גם את כל היום למחרת, טיילנו קצת בעיירה ועל החוף, כמובן שכשרצינו לאכול גילינו, שוב, שבאוסטרליה לא נוטים לאכול בשלוש אחרי הצהריים.. בסוף נקלוט את זה.. האמת היא שאנחנו בסוף אז קלטנו.. ממש ביום האחרון קלטנו. 

האכלנו את הילדים בדונאטס (לא נרשמה התנגדות), וחזרנו שוב לאכול צהריים בפאב הדרומי ביותר ביבשת אוסטרליה בחמש. 

למחרת המשכנו בדרך מזרחה. עצרנו במגדלור הפועל הכי ישן ביבשת אוסטרליה (הכל פה חייב להיות הכי משהו.. ) להכנס אליו היה די יקר אז עשינו מסלול חביב ליד החוף והשקפנו עליו מרחוק. 

המשכנו לעוד בית קפה שהחצר שלו מלאה בתוכים יפהפיים, אלה של אתמול ועוד סוג יותר ירוק כחול ובורדו, שהיו בו גם עוגות מעולות.. והמשכנו הלאה. 

ואז הגענו ל12 אפוסטילס, כנראה הנקודה הכי מפורסמת לאורך הדרך הזו, ו-וואו, התמונות לא מצליחות להעביר כמה באמת מדהים פה.. וואוו!! אפילו עופר התלהב, ולא קל להרשים את עופר..

(הפעם לפני שעצרנו בכלל בדרך התקשרנו לבדוק אם יגישו אוכל במסעדות בפורט קמפבל ב15:00 – כי כמו שאמרתי, למדנו!)

בפורט קמפבל, שנמצאת כמה דק אחרי ה12 אפוסטילס ישנו בדירה קטנה ומתוקה, היו לנו שני חדרים סלון ומטבח, ואחרי שכבר כמה חודשים מאז שהגענו לאוסטרליה ישנו רק בחדר אחד, הרגשנו שיש לנו מרחבים עצומים וזה שימח את כולם:) (אולי 40 מ״ר). גם זאת עיירה קטנה ומתוקה, מלאה במסעדות וגם בארנבים שמקפצים ומנשנשים עשבים בכל מקום.. אם הקואלות שורדות פה אז גם ארנבים יכולים.. (אמנם הם לא על עצים אבל הם לפחות זזים מהר!).

אני וגל חזרנו לאפוסטילס לראות אותם גם בשקיעה. 

למחרת טיילנו גם ללונדון ברידג׳ ולגרוטו ולביי אוף מרטירס, הכל שמות למבנים יפים של סלעי גיר בתוך האוקיינוס. בלונדון ברידג׳ התחילה סערה עם רוח וגלים מדהימים ואנחנו רצנו בחזרה לאוטו ולדירה החמימה שלנו. 

וזהו, בזאת סיימנו את הטיול באוסטרליה.. קנגורו חמוד קיפץ לידנו כשיצאנו בפורט קמפבל לכיוון גילונג – בא להפרד.. (חייבת לציין את האיזור הזה באוסטרליה, שבו חלפנו ליד כמה קנגורוים חיים לצידי הדרך! זה הרבה יותר נחמד לפגוש אותם חיים).. 

בחרנו בגילונג לשני לילות האחרונים שלנו פה, כי היא עיר והיא קרובה יחסית לשדהת אבל זולה ממלבורן. אנחנו ישנים בבקתה בפארק קראוונים מגניב עם כרית קפיצה ובריכה מחוממת. יש לנו ׳מרחבים׳ נוחים יחסית בדירה, ומרכז קניות קרוב להצטייד קצת בבגדים שצריך לרענן לילדים. 

וזהו מחר ממריאים לניו זילנד.. וזה מרגש ממש!

דברים מיוחדים לאוסטרליה שלא יצא לי להזכיר אבל אני גם לא רוצה לשכוח..

• הזקנים באוסטרליה.. מרשימים מאוד!! הזקן של גל כל כך קצר פה.. 
• כמעט בכל מסעדה ההזמנה היא בדלפק, מזמינים ומשלמים, צריך להגיע לדלפק כשיודעים את מספר השולחן כדי שהאוכל ידע למצוא אתכם אחר כך. 
• כמעט ואין מסעדות שיש בהן שירותים, יש שירותים ציבוריים נגישים ונקיים בכל מקום (עם שילוט ברור כדי למצוא אותם), ובגלל זה אין צורך להחזיק שירותים במקומות אחרים.
• בסופר מרקטים, לא תמיד.. אבל בדרך כלל, לא מוכרים אלכוהול.. 
• העצים באוסטרליה.. יש להם כבוד.. רואים שהם עתיקים,ֶ והגזעים שלהם כל כך עבים ומרשימים
• כמה סוגים של אקליפטוסים יש פה..
• והנה סיכום של חלק מהציפורים שפגשנו באוסטרליה, ואני לא מפסיקה להתלהב מהן..

---

את הערב האחרון באוסטרליה בילינו בכילוי הסטיקלייטים שנשארו לנו מהיום הולדת (היתה חבילה ממש גדולה..) לצד סיכום חוויות והעלאת זיכרונות.. וזהו. ממשיכים.