10.1.23

כבר לפני יותר משבוע, נפרדנו מאבא שלי ומאסתי בכרייסצ׳רץ, אחרי ביקור כייפי ומלא בזמן איכות באי הדרומי. 

כמה מזל יש לגל ולי שבורכנו בהורים שאוהבים לטייל ושמחים לבקר אותנו, לא משנה איפה אנחנו על הגלובוס ושניהם טסו במיוחד לפגוש אותנו כבר פעמיים במהלך המסע הזה. 

היה כל כך כיף ומרגש להיפגש! נפגשנו בקווינסטאון שבדרום האי הדרומי, אליה טסנו מאוקלנד כדי שנצליח לטייל איתם במקומות שנשמעו לנו הכי אטרקטיביים ושאפשר להינות מהם בשבועיים וקצת שלנו ביחד. הם חיכו לנו במלון דירות מפנק (שהזמנתי לנו לפני שנה עוד מאירופה כדי שיהיו לנו מקומות לינה שעונים על דרישותינו הצנועות בשיא של השיא של עונת התיירות פה. כריסמס עוד שניה וזוהי גם תחילת חופשת הקיץ של התלמידים פה.. והמקומות – מפוצצים!) אחרי שהגיעו אליו יום לפנינו. ככה זה הסתדר עם הטיסות, וחשבנו שזה יתרון כי גם ככה הם בטח יסבלו מהג׳ט לג ויגיעו הפוכים.. בפועל הם היו גיבורים ממש ונראה היה שהג׳ט לג הזה, שלקח לי לפחות שבוע להתרגל לפחות ממנו, חולף על ידם בקלילות..

כל אחר הצהריים ישבנו ביחד בדירה שלהם ורק נהננו מהביחד.. וכמה זה מרגיש בייתי לשבת בסלון אצל סבא.. לא נהיה יותר ביתי מזה..! 

לקראת הערב שלחנו את הילדים לזמן המסכים שלהם, ויצאנו, גל ואני לסיבוב בעיר.. ליד האגם ובהרים שסובבים אותה.. יש בה מלא מסעדות ובארים עם אנרגיות צעירות וכייפיות, חנויות מטיילים וחנויות תיירים כמובן, וגם יער בחצי אי באגם שכשהגענו אליו התחיל גשם וקשת זרחה במרחק נגיעה מאיתנו.. חוץ מזה היו שם רחובות תלולים בטירוף והספקנו לטפס על הר קרוב כדי לראות את הכל מלמעלה ואז לחזור בזמן לקידוש המשפחתי בערב.. 

למחרת החלטנו שנחנו מספיק ואפשר להתחיל לטייל, נכנסנו לאוטו המרווח והמפנק שגל אירגן לנו ויצאנו לגלנורקי. 

הדרך יפהפיה.. מלא תורמוסים שצומחים בכל מיני צבעים סגולים, ורודים, לבנים וצהובים, ההרים סביבנו מושלגים בפסגותיהם, הנהרות שאנחנו חוצים בצבע טורקיז, שלמדנו שיש למים שהמקור שלהם מקרחונים. ובין לבין כיאה לניו זילנד, הכל ירוק ומנוקד בכבשים לבנות שרועות להן בשקט בשדות.

הגענו לקצה של טרק הרוטברן ועשינו בו מסלול קצר ויפה.. כל הסוגים של השרכים והטחב שיש פה על ובין העצים לא מפסיק להפעים ולרגש אותי.. 

היה כיף ללכת עם אבא שלי ואסתי, הם שמחו ורצו ללכת בטיולי יום, אפילו שאסתי באה עם פציעה לא פשוטה מהבית, היא לא ויתרה לעצמה לרגע ולא פספסה שום מסלול.. ובאמת שניו זילנד זו מדינה שהולכים בה לא מעט.. כי מה שמפעים בה זה הטבע.. והוא כל כך טהור… ממש כמו שאלוהים ברא אותו (ובמשפט הזה ניתן לחוש שטיילתי עם אבא שלי שבועיים!! מבחינת אבא שלי כל דבר טבעי ומיוחד הוא הוכחה – שהרי אין הסבר אחר… שיש אלוהים!!). וכדי לראות טבע כזה עוצמתי וטהור – אין דרך אחרת.. צריך ללכת..

כשחזרנו לקווינסטאון, השארנו את הילדים עם פיצה ויצאנו המבוגרים לאכול בחוץ, מצאנו את עצמינו בבאר שבחצר שלו יש ראמפה שמלא חברה עושים עליה פעלולים עם סקוטרים וסקייטבורדים בזמן שהשאר מעודדים.. יכול להיות שהעלינו מעט את ממוצע הגיל, וקצת דאגתי שיהיה רועש מדי ופחות מתאים.. אבל גם פה החברה הוכיחו שהם זורמים ומתאימים את עצמם.. והיה סבבה 🙂

למחרת עזבנו ויצאנו לכיוון טה – אנאו, בירת הפיורד לנדס! היום היה גשום ואפרורי, ולא עשינו בו יותר מדי.. 

אבל בערב חגגנו ביחד נר ראשון של חנוכה 🙂 עם חנוכיה ונרות שהגיעו ישירות מישראל, וכמה שוקולדים מיוחדים לכריסטמס.

בארבע בבקר, המצטיינים שבינינו (גל ועידו) התעוררו וראו (עם אבא שלי כמובן) את גמר המונדיאל. לקראת 6 בזמן הפנדלים העירו גם את עומרי שהצטרף לחגיגה, והרגיש שלגמרי הצליח להינות מהחוויה.

ואז יצאנו למילפורד סאונד.. נסענו לשם באוטובוס מאורגן כשעתיים וחצי לכל לכיוון בדרכים מפותלות, שהוזמן גם הוא, המון זמן מראש, ויצא שהיום היה יום אפור משהו, אבל עודדו אותנו שבזכות הגשם שטיפטף, המפלים יותר מרשימים.. היה מאוד מאוד יפה לשוט בפיורד בין המפלים שנשפכים אליו, אבל האמת ששמעתי על המקום הזה כל כך הרבה, אז ציפיתי לקצת יותר וואו… אבל אני לא מתלוננת חלילה.

בדרך ראינו קיאה, תוכי ירוק וזוהר שמתחת הכנפיים שלו יש עוד צבעים יפהפיים שנחשפים רק כשהוא עף, זה התוכי היחיד שגר באיזורים הררים ומושלגים,  והוא נפוץ רק באי הדרומי של ניו זילנד. התוכי הזה מאוד סקרן ושובב, וכמו שסקרנות הרגה את החתול, התוכי הזה עכשיו בסכנת הכחדה רצינית… באמת ציפור יפהפיה. 

חוץ מזה ראינו גם קצת כלבי ים במהלך השייט עצמו.

בדרך חזרה התחושה היא שהמפלים באמת התעצמו.. מי שהתעורר לפנות בקר מנצל את הנסיעה להשלים קצת שעות שינה.. הגענו לטה אנאו ישר לארוחת ערב, וכמובן – הדלקת נר שני :).

בכל ישוב ניו זילנדי שמכבד את עצמו, אפילו הקטן ביותר, בסיסי שיהיה לפחות מגרש גולף אחד, בדרך כלל מגרש חמוד שמנוהל בהתנדבות על ידי הקהילה המקומית לטובת הגולפאים המקומיים ללא מטרת רווח, מגרש חברתי. אז הלכנו, הילדים שלי חובבי המיני גולף, ואבא שלי – גולפאי מדופלם לנסות את המגרש בטה אנאו.. שכרנו בימבת גולף בשביל המגניבות, ושני סטים של מחבטים, אחד במידת ילדים והשני במידת מבוגרים ואבא שלי לימד את הילדים את כל מה שהוא יודע.. ובכל פעם שהוא חבט כולנו עשינו – וואו… והיה ממש כיף😁 בין לבין נתתי לכל הילדים להסיע את הבימבה בתורות (כי לא שמעתי שביקשו במפורש שלא לעשות את זה..) 

אחר הצהריים אבא שלי ואסתי יצאו בהמלצתינו לסיור לראות תולעים זוהרות במערה בסביבה ואנחנו בילינו בגן השעשועים המגניב שהיה שם.. בכלל שמתי לב שיש מלא גני שעשועים מושקעים וכייפים ממש בארץ הזו.. 

וטפטופי נירות – במיטב מסורת חנוכה המשפחתית, התירוץ שלנו ללשחק באש.. לפחות הם בגילאים שהם עושים את זה (כמעט) עצמאית ולא צריך להיות יותר (כמעט) לחוצים שהם ישרפו את עצמם. 

למחרת עשינו מסלול רגלי יפה באדמות הרטובות של ראקאטו, בדרך שדות איילים ופרות וכבשים..

אמרתי השבוע ברומנטיות – איזה חיים יפים יש פה לחיות.. עופר ענה לי באותו הטון – כן… חיים שלווים ונעימים, עד שאוכלים אותן.. שנון הילד…

כשחזרנו איפסנו את הילדים ויצאנו גל ואני לטיול אופניים מאתגר לאורך הנהר שמחבר בין אגם טה אנאו לאגם אחר. 20 ק״מ של רכיבה בנוף יפהפה עם המון עליות וירידות🤪 עברנו במקלט הציפורים החינמי של העיירה, יש שם טאקא-הא ציפור נדירה שחשבו שנכחדה כבר ואז פתאום מצאו אותה, מעריכים שיש כ300 פריטים מהסוג הזה בטבע. המקלט הזה הוא פשוט איזורים מגודרים באמצע פארק ציבורי ליד האגם, ממש התרשמתי.. כשחזרנו לעיירה מצאנו את אבא שלי ואסתי עושים הליכה לאורך האגם, ה10 ק״מ שהלכנו בבקר לא הספיקו להם.. חזרנו כולנו בזמן להדלקת נר רביעי:)

אחד הדברים המאתגרים במדינה המופלאה היפה והשלווה הזו, זה הבדלי השעות מהארץ, שמאוד מקשים על לשמור על קשר עם חברים.. גל מצליח לדבר בערבים.. אני לא.. אז בבקר הבא זרקתי את עצמי בכח מהמיטה מוקדם כדי להצליח לדבר קצת עם הארץ, ויצאתי להליכה ליד האגם, האגם שקט וצלול לגמרי, והאוירה כל כך שלווה. 

אחרי שראיתי תמונה של הפיורדים מלמעלה, זה עשה לי חשק גדול לראות אותם יותר.. הרגשתי שאנחנו במקום כל כך יפה, אבל מאוד קשה לי לראות ולחוות אותו.. טרקים ארוכים של כמה ימים לא מתאפשר לנו לעשות עכשיו (וגם היה צריך להזמין מקום אליהם לפני חצי שנה לפחות).. אז דרך אחרת לראות אותם היא בטיסה, יש שתי חברות עיקריות שמוציאות טיסות מטה-אנאו, אחת במסוק והשניה במטוס שממריא ישר מהאגם. בטיול הקצר שעשיתי בשעות הבקר המוקדמות, אחרי שסיימתי לדבר עם הארץ, עצרתי בבודקה שליד המטוס שחנה באגם וקבעתי לאבא שלי ולי טיסה בשמי הפיורדלנד.

היתה טיסה מפעימה, והיה כל כך מיוחד לחוות אותה עם אבא שלי.. טסנו לדאוטפול סאונד (מסתבר ש-סאונד זה פיורד..) מעל המסלול של טרק הקפלר, ראינו מקומות כל כך בתוליים ופראיים, ומפלים ואגמים והרים, והפיורדים עצמם, טסנו ממש בין הקירות שלהם, היה באמת – וואו! היה לנו טייס/מדריך חמוד שהסביר לנו הכל (מטוס קטן, רק אני ואבא שלי והטייס טסנו). ובנוסף היה הבונוס המגניב של להמריא ולנחות במים.. משהו שלא חשבתי שיצא לי לחוות..

אחרי הנחיתה יצאנו לכיוון וואנאקה. זו נסיעה די ארוכה, צריך לחזור לקווינסטאון כי זו הדרך היחידה ולהמשיך משם לוואנאקה.. יצא לנו טוב, כי שכחנו בקווינסטאון כמה דברים חשובים.. כמו את הטלפון של עופר.. בגדול יצא שבתקופת הטיול עם אבא שלי שכחנו ואיבדנו יותר דברים ממה שאיבדנו ושכחנו במשך כל השנה ורבע האחרונות.. בהחלט תופעה מעניינת.. 

בהמשך הדרך עצרנו בגשר ממנו התחילו קפיצות הבנג׳י, מקום יפה כל כך.. מעל נחל טורקיז.. אבל הגענו אליו ב16:55 והוא נסגר ב17:00, לא ידענו את זה ויצא שכולם חוץ מגל ועופר הלכו לשירותים ופספסו את הקפיצה האחרונה לאותו יום.. (לא תכננו לקפוץ.. רק לראות..) ואני כמובן התבאסתי על זה עד מאוד..

המשך הדרך יפהפה, טיפסנו על הר, והעמק מתחתיו יפהפה, ומרבדים עצומים של תורמוסים, הם בשיא פריחתם ולא מפסיקים להדהים ביופיים… 

בערב הגענו לוואנאקה.

למחרת תכננו יום רגוע, המלון שלנו היה מלון דירות מרווח וכייפי, עם בריכות מחוממות ונוף משגע להרים המושלגים שמולינו, אבל החסרון שלו שהוא רחוק יחסית ממרכז העיירה. את הבקר בילינו עם סבא בבריכה, ולקראת הצהריים ירדנו לעיר להסתובב ולאכול. מזג האויר היה קייצי ונעים וליד האגם היו מלא ברווזים ואנשים שמחים שהגיעו לחגוג את כריסמטס.

כשחזרנו יצאנו גל ואני לסיבוב באזור המלון. מצאנו שביל שיוצא ישר מהמלון ועולה אל ההרים לכיוון יער אורנים יפהפה, ומלא מלא ארנבות שמקפצות בכל מקום.. היתה שקיעה ונוף של האגם וההרים.. ובקיצור – נהננו 🙂

וכמובן שבכל ערב נפגשנו להדליק נרות חנוכה..

בבקר למחרת יצאנו לפאזלינג וורדלד מתחם מקסים וממש מהנה לכל הגילאים (באמת שכל הקבוצה עם טווח הגילאים המכובד שלנו מאוד נהנו).. יש בו גם מבוך ענק, וגם מתחם עם הרבה אשליות אופטיות חידות ודברים מגניבים.. 

אחר הצהריים אבא שלי ואסתי הלכו לסרט בקולנוע החמוד והביתי של וואנאקה, ואנחנו הסתובבנו לנו בעיירה והזמנו לנו טיול ליום המחרת.

למחרת היה כריסטמס! הכל סגור.. אין כלום! חוץ מהטיול שאנחנו מצאנו.. יצאנו על הבקר בסירה לאי שנימצא בתוך האגם.. באי הזה שנקרא מאו-וואהו, יש אגם! ואנחנו תכננו לבנות באגם הזה אי! בכל זאת, לא בכל יום אפשר להמצא באגם שנמצא באי בתוך אגם שנמצא על אי… כשהגענו הבנו שלבנות שם אי זו משימה קצת מסובכת, אבל הנוף היה מהמם.. וזה דווקא די מבאס שאין לי כרגע מילים יותר ציוריות לתאר את זה.. ובאמת ניו זילנד הזו מלא בהמון נוף והוא מהמם.. אז קטונתי.. מקוה שהתמונות יפצו..

---

---

כשחזרנו ניצלנו את הזמן לעוד ביקור בבריכה, ואחר כך הלכתי עם אבא שלי ואסתי כדי שגם הם יהנו מהארנבות והיער לקראת השקיעה.. ולמחרת עזבנו את וואנאקה לכיוון אגם טקאפו.

וואי ווואייייי… כמה תורמוסים בדרך…. והרים מושלגים מעל ואגמי קרחונים בצבע תכלת… איזה איזור מטורף.

בדרך עצרנו באגם פוקאקי המקסים ממש, עם השם שמאוד שיעשע את הילדים.. יש לנו כמה תאוריות באשר למה שקרה לג׳יימס קוק פה..

גם לפני כמה חודשים כבר לא הצלחתי למצוא מקום לינה באיזור הזה, וכמעט ויתרנו עליו עד שהתפנה מקום באכסניית הנוער של העיירה ומיהרנו לתפוס אותו.. אנחנו כבר רגילים לחיים באכסניית נוער, אבל לאבא שלי ולאסתי זו היתה חוויה חדשה, והאמת היא שהאכסניה מאוד חדשה ומפנקת ובמיקום הכי טוב שיש, ויצאה חווייה מעולה לכולם. 

הגענו לפה כדי לטייל באיזור הר קוק, ההר הגבוה בניו זילנד. העיירה קטנה והמרכז שלה מאוד כפרי ונמצא באופן שונה ומיוחד מכל מקום אחר שהיינו בו עד עכשיו, לגדות האגם, והנופים מרהיבים.. עדיין כמעט הכל סגור בגלל כריסטמס ואנחנו מוצאים את המקום היחיד שפתוח בערך כדי לאכול.. וחוץ מזה מעבירים אחר צהריים רגוע, גל מכין עם הילדים עוגיות במטבח המשותף, ואני בעיקר נהנית מהנוף..

למחרת יצאנו לכיוון הר קוק, לא להר עצמו אבל לשמורה, היה לנו טיול מקסים לקרחון, רואים אותו נמס לתוך האגם ואי אפשר להמלט מהמחשבה העצובה על ההתחממות הגלובלית, כשגל ביקר פה לפני כ14 שנים הקרחון היה משמעותית גדול יותר.

משם המשכנו למסלול מפורסם להוקר ואללי (מה חשבו האנשים שהמציאו את השמות למקומות פה..  כן, גם פה אנחנו מנחשים, מה עשה ג׳יימס קוק כשגילה את העמק הזה..).

טיול מקסים בין הרים עוצמתיים, שאפילו שהיה יום מעונן יחסית, התגלו ממש לכבודנו, מידי פעם שומעים רעש של משהו שנשמע כמו מפולת שלגים קצת מעלינו.. הכל פורח והנחלים בצבע תכלת כמו האגמים שהם ממלאים למטה.. מרהיב. 

כשסיימנו את המסלול עשינו פיקניק בביקתה הקרובה לחניה, עוד משהו שהם מאוד טובים בו פה, זה התשתיות למטיילים.. שירותים יש בכניסה לכל טרק, לא משנה אם הוא ארוך או קצר, מרכזי או בקצה העולם.. אין שום סיבה להשאיר עקבות נייר טואלט בשום מקום, תמיד יהיו שירותים והם יהיו נקיים ויהיה בהם נייר טואלט, ובמקומות כמו זה יש אפילו מטבח, ושולחנות, כדי של טיילים יהיה נח להכין לעצמם אוכל. בדרך כלל אין פחים ומצופה מכולם לקחת את הזבל איתם. כאן דווקא היה..

כשעזבנו, ההרים הבינו שאת שלהם הם עשו להיום, וכמו בסוף ההצגה, התכסו מחדש במסך עננים..

למחרת ירדנו מההרים, לכיוון האוקייאנוס, לעיירה בשם אומארו. בעיירה הזו גרים גם שני מינים של פינגווינים, פינגווינים כחולים קטנים, ופינגווינים צהובי עיניים. בשתי מושבות נפרדות כמובן.. 

לכבוד הפינגווינים הכחולים, שהם הסוג הקטן ביותר של פינגווינים, מגיעים לגובה של כ30 ס״מ ולמשקל של כקילו, הקימו רמפה עם כסאות בשורות, כמו של הופעה, ואנשים שמסבירים על החיות המתוקות האלה. בעבור זה גם גובים מחיר מכובד.. בכל מקרה, בערב לקראת השקיעה, האצטדיון הקטן הזה מתמלא בצופים שמחכים בסבלנות לפינגווינים, שיוצאים קבוצות קבוצות מהאוקיינוס ורצים לקינים שלהם שעל החוף. ככל שנהיה יותר חשוך הם צוברים יותר בטחון ויוצאים בקבוצות גדולות יותר, נאמר לנו שהם מתחילים ללכת לאט יותר ופחות לרוץ ככל שמחשיך.. אבל השקיעה פה כל כך מאוחרת בעונה הזו, ואנחנו עזבנו בסביבות עשר, כי הילדים כבר היו עייפים ונהיה מאתגר.. כשעוד לא היה לגמרי חשוך.. אז לא לגמרי בדקנו את זה.. 

באותו חוף ממש צמוד, יש מזח שעוד באותו אחד הצהריים טיילנו שם וראינו המוני ציפורים כלבי ים ואריות ים.

בבקר רצינו לשחק שוב גולף, עברנו בכמה מגרשים, אבל גם ככה עדיין חג וכולם בחופש, וכאמור מי שמתפעל את המגרשים האלה הם מתנדבים.. לא היה עם מי לדבר.. במקום זה מצאנו את עצמינו בחוף יפהפה ושומם, טיילנו עליו קצת ופגשנו כמה כלבי ים פרוותיים ניו זילנדיים, היה טבעי ומקסים. בסוף הלכנו למיני גולף שמצאנו משהו שהסכים להשכיר לנו ציוד אליו.. היה מסלול מאתגר בטירוף ואני נשברתי באמצע.. אמנם, פעם ראשונה של אבא שלי במיני גולף, אבל גם פה הוא כיכב 🙂

כשחזרנו עשיתי פאדיחה קטנה, כשכל אורחי המלון התפנו מחדריהם אחרי שהפעלתי בטעות את אזעקת השריפה בנסיון להכין פתיתים.. הפתיתים יצאו סבבה סה״כ ותודה לאחותי ששלחה לנו אותם 🙂

בערב הלכנו לחפש את הסוג השני של הפינגווינים. כאן אין טריבונות ואין תשלום.. יש חוף שאליו הם מגיעים לקראת השקיעה, אבל לא בקבוצות, ולא תמיד. יש שביל גבוה מעל החוף ומכסה, וגם הוראות לא להרעיש ולצמצם נוכחות כדי לא להפחיד אותם, ואם יש מזל אז רואים איזה אחד עולה לחוף.. כל ערב מגיעים תייירים כמונו עם משקפות ומצלמות.. היה לנו מזל ממש מיוחד, היו זוג פינגווינים, שהיה נראה כאילו הם משוחחים ומשלימים פערים אחרי שלא נפגשו שנים.. הם עמדו במקום בולט על החוף ולא היה נראה שהם מפחדים מאף אחד.. אבל הם היו כל כך רחוקים.. בעיין חשופה בקושי הצלחתי להבחין שהם שם.. עם ההגדלה הכי גדולה של הטלפון אפשר לראות אותם בקטן. חוץ מזה היה גם עוד אחד שראינו בקטן יוצא מתוך גל והולך בזריזות לסבך, כמו שמצופה ממנו.. אחד ממושמע.

למחרת יצאנו לתחנה האחרונה שלנו – כרייסצ׳רץ׳. עיר גדולה ותוססת, והשניה בגודלה בניו זילנד. חוץ מזה כנראה שלא עשינו הרבה באותו היום 🙂

מכרייסצ׳רץ יוצאות המשלחות המדעיות לאנטרקטיקה (לתיירים יותר קרוב להגיע מדרום אמריקה) ובגלל זה הוקם בה המוזיון האנטרקטי. הגענו אליו בבקר וממש נהננו! היה ממש מעבר לציפיות.. הדברים הכי מגניבים היו נסיעה במזחלת שלג, כולל הדגמה באיזה תנאים היא מסוגלת לתפקד, והדגמת לייב של תנאי סופה – בקפור ורוח שהורידה את הטמפ׳ למינוס 18 מעלות.. היה מרשים! חוץ מזה ומעוד שלל דברים, הרגשנו שלמדנו המון ושהיה מרתק!

אחר כך המשכנו לקניון.. קצת קניות למשפחה לפני שאבא שלי ואסתי יוצאים כיוון חזרה לישראל.. אבא שלי שונא קניות.. (אפילו יותר ממני..) אז במקום זה גל והילדים לקחו אותו לארקייד.. פעם ראשונה שלו בארקייד, זמן איכות!

אז ניפרדנו מהאוטו שלנו, שבאמת היה מדהים נח ומרווח.. החזרנו אותו יומיים לפני שתכננו, כי הבנו שכבר לא נצטרך אותו יותר.. חברת ההשכרה היתה גמישה ונחמדה אלינו והסכימה אפילו לזכות אותנו על הימים שלא היינו צריכים, אבל כאמור עדיין חג, המשרדים סגורים – פשוט השארנו את האוטו על הרחוב מול המשרדים, את המפתחות שלשלנו לתיבה שמיועדת לכך, והתקשרנו למוקד שלהם להגיד שהאוטו הוחזר.. וזהו – זוכינו. אולי אנחנו מאוד ישראלים ובגלל זה מתלהבים מזה? מהאמון? מהקלות? מזה שלא צריך להתווכח עם אף אחד והכל בנעימים ובכיף? זה כל כך נעים..

(אם כבר, נזכרתי בעוד סיפור.. יומיים לפני שיצאנו למילפורד, קיבלתי למייל הודעת פרסום כללית מטעם החברה שממנה הזמנו את הטיול הזה, ובמייל קוד הנחה 20% לסיור שאותו הזמנו וכבר שולם במלואו. דיברתי עם גל ואמרתי לו שאני מתכננת להתקשר אליהם, לבטל את הסיור שהזמנתי – כי בשלב הזה ביטולים הם עדיין בחינם, ולהזמין מחדש עם הקוד הזה, אז הוא אמר לי – למה שלא פשוט תתקשרי אליהם ותבקשי להוסיף את הקוד להזמנה הקיימת.. הייתי בהלם שזה פשוט עבד, ועם חיוך וסבבה ותוך 5 דק׳ הודעת זיכוי על ההפרש במייל.. – הכל בנעימים.. אף אחד לא רוצה לדפוק אף אחד..)

ובערב זה הניו יירס איב. אבא שלי הציע, שאם אנחנו רוצים, הוא ואסתי ישמרו על הילדים ואנחנו נצא.. הוא לא הספיק לסיים את המשפט וכבר הסכמתי 🙂 אמנם לצאת עד חצות היה גדול עלינו.. או שאנחנו קצת גדולים לזה.. (ולמחרת היה לנו סיור שהוזמן מראש ויוצא מאוד מוקדם..) אבל היה כל כך כייף! יצאנו לבר אירי מגניב, המוזיקה היתה ממש לגילנו כשהגענו וככל שהערב התקדם, הקהל נהיה יותר ויותר צעיר, והמוזיקה נהיתה יותר ויותר לגיל שלהם.. בקיצור חתכנו ב23:00, אבל היה כיף! שנה טובה!!!

כשבחצות הזיקוקים העירו אותנו בעיקר רטננו בינינו לבין עצמינו שלא נותנים לנו לישון.. והיינו זקנים לתפארת.. אבא שלי לעומת זאת, היה יותר צעיר ויצא לראות אותם, כדי לדווח שבבארותיים ביום העצמאות היה יותר יפה🤓.

ולפנות בקר.. בערך ב7:00 כבר יצאנו לקאיקורה כדי לחפש לוויאתנים.. הנסיעה מכרייסצ׳רץ׳ לקאיקורה היא כמעט שעתיים וחצי לכיוון.. לא הכי קרוב, אז לפחות לא גל היה צריך לנהוג את זה. נסענו במיניבוס מאורגן, עם נהגת חביבה, שבמקום לחגוג עם המשפחה שלה, הסיעה אותנו. לחופי קאוקורה יש תנועת לוויאתנים לאורך כל השנה, מכל מיני מינים שונים. יש כמה חברות של סירות שיוצאות לראות אותם, וגם הליקופטרים מהאוויר. והן כולן מדווחות אחת לשניה אם מצאו לויאתן ואיפה. כדי לאתר אותם יש להם סונאר והם מקשיבים בתוך המים כדי למצוא את הכיוון שממינו הקולות שלהם מגיעים. הם יודעים לפי הקולות אם הלויאתן במנוחה או בצלילה ואם מאתרים משהו, הסירה מגיעה למהירות של 70 קמ״ש וטסה לכיוון כדי להספיק לראות אותו לפני שהוא צולל חזרה למטה..

אנחנו הצלחנו לראות שלושה ראשתנים. לראות את החיה הענקית הזו, כמו רהיט ענק ואפור שצף במים ומדי פעם פולט אויר מהנחיר בראש זה לגמרי מרשים.. המדריכים יודעים לפי התנועות ואולי גם הקולות, בדיוק מתי הוא יקשית את הגב שלו ויצלול אנכית למטה, אז כולם יכולים להיות מוכנים בקלות עם המצלמות כדי לצלם את הזנב האדיר הזה שפתאום יוצא מהמים.. וזה מרהיב!

לצערי, אפילו שכולנו לקחנו כדורים נגד בחילה, וממש מספיק זמן מראש הפעם, גם הפעם זה לא עזר לעידו.. שהצליח להינות ממש טיפה לפני שהקיא את נשמתו והלך לישון.. בסוף אולי אבין ואפסיק לקחת אותו למקומות שצריך לשוט אליהם.. (מצד שני אנחנו בדרך לפיליפינים..)

בדרך חזרה לכרייסצרץ׳ עצרנו ליד מושבת כלבי ים. ממש לצד הדרך של הכביש הראשי.. היו שם המון גורים ששיחקו במים והיו מתוקים מאוד!

כשחזרנו לעיר, הלכנו המבוגרים לחגוג את הערב האחרון ביחד עם יין ופיצה והיה נעים וטעים וגם קצת עצוב..

למחרת בבקר חגגנו כולנו גם בארוחת בקר משותפת, נהננו פעם אחרונה מהסלט הטעים שאסתי מפנקת אותנו בו כל בקר.. הלכנו כולנו ביחד לגן שעשועים המטורף שהיה שם, אבא שלי הספיק לעשות תשבץ אחרון עם הילדים.. וזהו. חיבוקים ונשיקות, והמון געגועים!!!

אבא, תודה על זמן איכותי ומפנק ביחד!! היה כיף!!

אחרי הפרידה, לקחנו לנו כמה ימים להתגעגע והמשכנו לעוד פרק חדש..