24.6
מכירים את זה שהאדם מתכנן תוכניות ואלוהים צוחק..?
כמה נרגשים הגענו לתאילנד. כמה אושר… כמה נרגשים ומאושרים הגענו לקו פנגן. כל כך שמחים ונרגשים.
והכל קרה והיה מדהים..
הדירה – כל מה שחלמתי, דירה תאילנדית פשוטה מטר וחצי מקו המים בצ׳לוקלאם, אהובתנו.. והשכנים, חברים יקרים עוד מלפני כמעט שנתיים בצ׳אנג מאי, שהביאו אותנו לפה, וגם שאר השכנים נחמדים.. והילדים שמשחקים שעות בחוץ ועוברים מבית אחד לשני, ועידו שמתחיל חוג עם ילדים בוגרים וגם מבלה שעות במשחקיה עם חברים בגילו ומעלה שאוהבים משחקי לוח. שעות על שעות מחוץ לבית.. מדהים..
זה כל כך כיף ומרגש לחזור למקומות מוכרים שאהבנו.. לקוקו לוקו, לדום, לביץ׳ גארדן.. מצד אחד מרגיש כאילו היינו פה אתמול.. ומצד שני זה שונה… אנחנו שונים..
ואני חזרתי ליוגה וכמה זה כיף להרגיש את הגוף מתגמש ומתחזק שוב להרגיש את הכח והגמישות שזה מביא איתו. ושעות של ים. אנחנו גרים על החוף. כל בקר מתחיל בים…
וחברים אהובים שעוד פה, או ששוב פה.. וגם כאלה שפגשנו בדרכים והגיעו לפה גם הם.. וארוחות ששי משותפות אצל עדי ואלעד.
ומתלהבים – השהות הממושכת במקום אחד, זו ממש הכנה לשיגרה! בדיוק מה שאנחנו צריכים לפני החזרה לארץ.. ולא נשקר.. גם קשיים, ולחצים… חששות מלחזור הביתה, הכנות ורשימות של משימות לקראת החזרה…
מה עוד הספקנו? חגגנו יום נישואים, ביום של סופה מטורפת.. כזו שכל האי מדבר עליה אחר כך.. של עצים שנופלים, וגגות שעפים, יצאנו על הטוסטוס למסעדה שהיתה סגורה, כי לא היה חשמל בכפר שלה, בגלל הסופה.. ולעוד אחת אחרת שגם בה לא היה חשמל, עד שהגענו בסוף במקרה למסעדה גאורגית שבכלל לא ידענו שקיימת בטונג סאלה, ה׳עיר הגדולה׳, והיה בדיוק איך שהיה צריך להיות. ומשם המשכנו למעגל שירה מקסים ומיוחד שמעביר צבי, ישראלי, שגר פה ועשה מעגלי שירה מקסימים ושאחכ גל המשיך איתו לשיעורים פרטיים בשירה ונגינה, שהובילו אותו לעמוד על הבמה בסימפל באר ולנגן ולשיר בכיף שלו עם החבר׳ה הכי מוכשרים באי.. מדהים!
והספקנו גם פול מון, שעשינו בנוהל, כשהגענו עוד אחר הצהרים עם הילדים, אבל אחר כך אני החזרתי את הילדים הביתה וגל נשאר לחגוג עד אמצע הלילה (טוב עד חצות בערך). אם בפעם הקודמת פה, כל חודש גדלה המסיבה ו׳החלימה׳ מהקורונה, עכשיו המסיבה היתה מטורפת.. כמו פעם.. כמו שזכרתי אותה מלפני 20 שנים..
והיה גם פאק-אפ נייט, ערב כשלונות מגניב, שארגנה מישהי, ועלו לבמה רק אנשים שרצו לספר בגאווה על הכשלונות המפוארים שלהם. איזה קונספט מגניב.. להיות פשוטים וענווים, ולא לנסות להציג איזה מיצג על כמה מוצלחים אנחנו.. וואללה, כולנו בני אדם, וזה בסדר להכשל, וזה ממש בסדר גם לצחוק על זה אחר כך.. ממש כיף.
ואז עלה לי חום. ויצא קלף גדול של שינוי תוכניות…
בקו פאנגן לא מתים מדנגי.. זה אחד הדברים הראשונים שאמר לי הרופא התאילנדי עם העיניים הטובות ומחייכות שמסר לי את האבחנה.. והאמנתי לו. אבל גם לא היה לי מושג קלוש לאיזה מסע יצאתי.. וכמה טלטלה פיזית ונפשית עוד אעבור עד שאסיים אותו.
החלמה ארוכה ומאתגרת עברה עלי..
זה היה מסע בפני עצמו.. שלי וגם של המשפחה.. מסע להחלים, מסע לקבל את החולשה ואת הקשיים, מסע של גל שהיה צריך להחזיק את הכל, וזה הרבה מאוד להחזיק, גם את הילדים, גם אותי.. המחלה הזו באמת קשה, היא פוגעת בדם ובכבד, והפגיעה בכבד גם גורמת לבלבול וקושי להתרכז בגלל הרעלנים שמגיעים לדם.. עד היום יותר מחודש מאז שחליתי, אני לא 100% (אבל ממש כמעט..) באמת, היה מאוד לא קל.
ותוך כדי – במאמצים להרגיש שאני חיה… בילויים עם המשפחה אצל חברים או באיזה חוף, כשאני שרועה על ספה או כסא או מה שיש.. או הישארות במיטה.. כי הכל מאתגר.. וערבי שלישי בסימפל באר, מנגנים ושרים, וגם אני שרה בישיבה וחוזרת לישון מוקדם..
וערב אחד שלא ישכח, מעגל שירה מקודשת. ארוע קסום עם מלא אנשים כל כל יפים, מכל העולם, ששרים ביחד.. ומאירים את הלבבות של כולם באור גדול והרבה אהבה. יונייטד באבילון. (זה לא קורה רק בקו פנגן.. זה קורה גם בתל אביב).
קצת אחרי ששוחררתי מבית החולים, היינו צריכים לפנות את הדירה, כי הדיירים המקוריים שלה חזרו. היינו צריכים למצוא מקום אחר לגור בו ואני ברבע כח.. גל קיבל החלטה מעולה תחת לחץ, ועברנו (גל והילדים ארזו והעמיסו.. בסוף גם אני הועמסתי..) למלון מתוק וקטנטן במיקום מדהים באמצע צ׳לוקלאם. מלון ברמת גימור בינונית, ובמחיר שמעל התקציב שתכננו, אבל על החוף, ככה שאפשר להינות מהגוונים המהממים של המים ישר מהמיטה, והיות וביליתי בה הרבה, זה היה יתרון עצום.
בבקר שעברנו למנדאלאיי, ישבנו, אני וגל, כמו כמעט בכל בקר בתקופה ההיא, ב׳סוף העולם׳, מסעדה פשוטה ומרכזית, מול המזח של צ׳לוקלאם לארוחת בקר. הילדים הכינו לעצמם אוכל בחדר שלהם..
ואז פגשנו את מיה, לא הכרתי אותה בכלל אבל היא שאלה מה שלומי, הסתבר שגל והילדים פגשו אותה באחד מערבי הששי אצל עדי ואלעד כשהייתי מאושפזת, אז היא שמעה שאני חולה.. מפה לשם, סיפרה על הבית שהם בדיוק עברו אליו. במתחם חמוד פשוט ושקט, גם הוא בכפר, לקחה אותנו לראות אותו, ויצא שעברנו אליו להיות השכנים שלהם לשלושת השבועות האחרונים שלנו באי.
התאהבתי במקום הזה ממש, ולאט לאט גם החלמתי בו. 2 יחידות דיור צמודות, בכל אחת חדר שינה, וסלון מטבח גדול. הכל פשוט. גם קצת מתפרק, אבל באמת שהיה לנו שם בית. וכל המקום יושב לגדות שפך של נחל רחב אל הים. עכשיו עונה יבשה ובשפל בקושי זורמים שם מים. אבל יש שם מליוני סרטנים.. והם כן שרים.. לפחות ככה זה נשמע כשהם פותחים וסוגרים את הצוותות שלהם.. ויש שם גם שובר גלים גדול, שכולו בית קברות לאלמוגים וצדפים, שנראים עתיקים ממש ממש וכל הזמן מוצאים בינהם עוד צדף או אלמוג יפהפה ומסקרן.
והחוף הצמוד יפהפה, וכשבאים אליו מוקדם בבקר יש מלא דגים שקופצים סביבך.. ויש גם מסעדה קטנה שכל יום שתיתי בה את הקוקוס שלי.. (ידעתם כמה קוקוס זה דבר בריא? בכל ארוחה בבית החולים הביאו לי גם קוקוס) מקום מושלם להחלים בו. כל כך הרבה טבע.. ובעל המקום – יוי, עם חיוך גדול וטוב שלא יורד לו מהפרצוף. ובנוסף לזה, גם השכנים מקסימים, והיה לנו איתם חיבור עמוק ונעים, וגם הילדים הסתדרו נהדר.
אז היה לנו זמן לשקט וליצירה ולשירה ולארגונים, ואפילו לראות את הפרק האחרון של סיינפלד, שגל ואני ראינו מההתחלה ועד הסוף בטיול הזה, ראינו שם בבית..
ובערב יום ראשון האחרון שלנו באי, בשוק הלילה של צ׳לוקלאם, שכל האי עובר בו. פגשתי במקרה את הרופא שלי, והודתי לו מקרב ליבי על הטיפול, והוא שמח לראות אותי במצבי.. והיה לנו רגע מרגש.
וכמה ימים אחרונים של פרידות, ודברים שחשוב לנו להספיק לעשות (דייט זוגי מושקע לי, גלשן אי פויל לגל..). פרידה מהים בלילה. פרידה מהים ביום.. וגם האי נפרד מאיתנו. והוריד גשמים שכמעט ולא ירדו כל התקופה שהיינו בו. ואריזות. והודיה גדולה..! 🙏🏻🙏🏻🙏🏻
עם כל החרא של הדאנגי הזה, והחולשה והבלבול והסחרחורות הבלתי נגמרות, יכולה לגמרי לראות גם את הדברים שהרווחתי בזכותו את האהבה שקיבלתי, מגל והילדים וגם מחברים שאספנו בדרך, וגם מכאלה שבקושי הכרתי.. וגם מהחברים והמשפחה שבבית שעזרו ותמכו נפשית מרחוק. המחלה הזו אילצה אותי לשבת בשקט ולנוח ופינתה לי זמן ומקום להתעסק בעניינים שדחיתי את העיסוק בהם. היא אפשרה לי גם לראות את עצמי ולהתמקד בעצמי, לזקק לעצמי מה חשוב לי ומה לא עושה לי טוב ולכן יצא מחיי. לשים אותי במקום הראשון. ואפילו אפשרה לי זמן להבחין בדברים הטובים שהחזרה לארץ מביאה איתה.
יוצאים. לשבוע אחרון. בו הצהרנו על נופש בתאילנד. לא מסע ולא טיול.. זה נופש! בתי מלון מפנקים.. כאלה שיש בהם גם ארוחת בקר.. 3 לילות בקראבי וחמישה בפוקט. המלון האחרון של הטיול שלנו הוא אותו מלון שבו התחלנו לפני כמעט שנתיים. (בתקופת הקורונה.. אז היינו שם אז כמעט לבד והמלון היה אחראי על כך שנעשה את בדיקות קורונה על פי החוקים שהיו נהוגים אז בתאילנד. הפעם כנראה שתהיה לנו חוויה די שונה.. )
הצהרנו על הפסקה גם מכל המטלות שלנו, מה שעוד לא עשינו נעשה כבר מהארץ.. (טוב, גל עוד קונה לנו אוטו בהתכתבות תוך כדי החופשה הזו..).
חופשה אמיתית..
אנחנו בסיכומים ועיבוד כל המסע המטורף שעברנו, בינינו לבין עצמינו וגם עם הילדים.. זה הרבה לעבד, וזה גם מספק ומדהים..
זה רק הסוף.. זה לא נגמר..
שלום..
תמונות ותאורים נהדרים
מחקה ליום חמישי הבא
שבת שלום
אחד הפוסטים המרגשים ביותר.
כל כך שמחה לשמוע שאת מתאוששת ומתחזקת.
חיבוקים ונשיקות ממני ומהבנים 🤗
דידי שישי הבא שמעונה מבשלת . מה להכין לכם ולילדים?
נהדרת שירה.
צלחת את המאמץ הגדול לגעת בנימי הנפש,
לתאר במילה ותמונה מצבים מורכבים וכל כך מיוחדים.
זהו פוסט מעורר השראה.
שתהיה נחיתה קלה בבית
דליה