מנסה להזכר מה היה שלשום וזה מרגיש לפני שנה.. וזה לא כי אנחנו עושים כ״כ הרבה, באמת שלא.. אנחנו בחופש 🙂 אבל עדיין זה מרגיש מזמן..

אז שלשום הזמנו מונית ויצאנו לג׳ונגל! היה יום יפה (ובכלל יש ימים מאוד יפים בזמן האחרון, לא חם מדי ועדיין השמש זורחת וממש מושלם), תכננו לצאת למפל, מסלולון קצרצר ומוסדר, יש שביל והוא אפילו מבטון, אבל שורשים עוטפים אותו ומרגישים שאתה ממש בתוך ג׳ונגל. עידו – שזה היה החלום שלו, לטייל בגונגלים, קלט שג׳ונגל בא עם מלא חרקים לא מוכרים וקצת מפחידים וקולות, ופתאום איזה עכביש ענק עובר לידנו, שורש קוצני משתרבב מעלינו ו-וואלה, קצת מלחיץ פה.. אז זה לא היה בדיוק כמו שפינטזנו, אבל זה חלק מהנעיין – התמודד והתגבר והגענו למפל, שהיה אפילו די מרשים, ונכנסנו טיפה למים לשכשך.

השוס האמיתי של הטיול הזה היה המפגש הראשוני של הילדים שלי עם צמח ה׳אל תיגע בי׳. הראיתי להם אותו מיד כשירדנו מהמונית, עוד בחניה (יש לי רדאר לצמחים כאלה..) והם כ״כ התרגשו מאיך שהוא נסגר כשנוגעים בו.. וזה כל כך ריגש אותי, להכיר להם את הצמח הזה ששיחקתי בו המון בילדותי (באפריקה), זה היה יותר מהכל.. בכלל מוצאת את עצמי מספרת להם הרבה על הילדות באפריקה, עכשיו כשאנחנו באקלים כל כך דומה.. חוץ מזה גם היו שם פרפרים ענקיים ויפים שגם אותם התרגשתי להראות לילדים, וממש – מלאת רגשי הכרת תודה על ההזדמנות להראות ולחוות איתם את זה.

אחרי זה המשכנו למסעדה מאוד מפורסמת פה.. לא יודעת אם היא מפורסמת בכללי או שפשוט משפחת רוזנטל שכותבת בלוג מאוד מפורסם שיש לו מלא עוקבים בפייסבוק ומספרים על החיים שלהם בקו פנגן, ביקרו בה והמליצו עליה, אז אולי היא מפורסמת לישראלים.. בכל מקרה מה שמיוחד בה זה שיש שם מקווה מים מכוסה כולו בעלי לוטוס ממש גדולים. זן ענק. ובגדול מרגישים בה בתוך תמונה… אז אכלנו שם בסטייל, נהנים מהנוף ואפילו פינקו אותנו בלתת לנו להצטלם על אחת הסירות שם במים. (אפשר גם תמורת תשלום לעמוד על עלי הלוטוס אבל זה דורש הערכות שלהם ועושים את זה רק בסופי שבוע).

אחרי שחזרנו משם הקטנים נכנסו לבריכה ועידו הלך קצת לחדר לקרוא בזמן שגל דאג לנו לכביסה בחדר הכביסה של המלון – זה אומר לייבש במייבש שהדלת שלו נסגרת רק עם מניחים עליה כיסא.. ואז התחילה שקיעה מטורפת, שסוף סוף התאפשרה כי לא היו עננים, או שהיה מעט עננים.. היה קסום לגמרי.. הילדים שיחקו להם בים ובחול והשמיים היו פשוט הצגה מהממת ובלתי נגמרת.. כל רגע שחושבים שזה נגמר ומעכשיו מחשיך, הצבעים רק משתנים ופשוט לא מפסיקים להפתיע.. וואו! היתה לנו איזו מחשבה לצאת לאכול אחר כך, אבל הגענו למסקנה שהיה מספיק ליום אחד.. אז הזמנו פיצות לחדר, ואכלנו במרפסת.

אחרי כמה ימים שהרגשנו שהיו יותר אינסטנסיביים.. הכרזנו אתמול על יום רגוע.. לקחתי את הילדים ללמוד בזמן שגל בירר על שכירת רכב. לנסוע במונית זה מאוד יקר, וגם מגביל כי צריך לתאם ולתכנן הכל, ואין פה ממש תחבורה ציבורית (וגם אם יש משהו שפספסנו, לפחות עד שנסיים את בדיקות הקורונה שלנו פה, לא חושבת בכיוון אפילו) בקיצור לשכור רכב עולה כמו להשכיר מונית ונותן הרבה יותר חופש..

אחרי הלימודים רצינו לעשות טיול רגוע להוציא כסף מהבנק, אבל הילדים לא ממש היו במצב רוח מתאים, אז הלכתי לבד.. והיה לי כיף!! :)נכנסתי לשוק מקומי וקניתי לי ג׳ינס קצר שאמנם קצת (הרבה?) גדול עלי.. אבל אני אוהבת אותו מאוד, כי הוא ממש דומה למכנסיים שהיו לי והתפוררו קצת לפני שעזבנו את הבית 🙂 בזמן הזה גל והילדים הזמינו אוכל ממקדונלדס ונהנו קצת מחופש מאמא!

אחר כך יצאנו שוב לראות עוד שקיעה מהממת, עם הילדים בחוף, והיה כל כך מדהים שאפילו עידו התרגש ממנה..

סיימנו את היום במסעדה יוקרתית ומאוד קרובה אלינו.. חגגנו שם שבוע למסע שלנו, ואכלתי את הקארי הכי חריף שאכלתי בחיי.. אפילו לי.. חריף מדי..!

בימים האחרונים עומרי מתלונן על כאב אזניים, שמנו לו טיפות והוא עדיין מתעורר בכאבים בלילות.. אז היום החלטנו לבדוק את שירותי הרפואה התאילנדים וגם את שירותי הביטוח הרפואי שלנו.. ויצאנו ברכב השכור שלנו שהגיע אלינו למלון הבוקר, לבנקוק הוספיטל (בפוקט, שם מבלבל) לפגוש רופאת ילדים שהפנתה לרופאת אזניים.. בגדול היתה חוויה לגמרי טובה. המקום מקסים ונעים ושירותי מאוד. הרופאות נחמדות מאוד וסבלניות מאוד. בכל פעם שהיינו צריכים ללכת מהקבלה לרופאה או מרופאה המשפחה לרופאת האזניים היתה מישהי נחמדה שהובילה אותנו לשם.. בסוף יש עמדת תשלום וקבלת תרופות. כל אחד מקבל מספר וניגש לעמדה כשמקריאים במספר שלו. אפילו שם – את המספר שלנו ידעו להקריא באנגלית (בין כל שאר המספרים בתאלינדית) היה מרשים!

אחר כך המשכנו לרחוב סירה 🙂 (אני משתדלת לא לעבור לאנגלית כי הוורדפרס לא אוכל את זה ממש..) רחוב עם הרבה חנויות ומסעדות, עשינו סיבוב קצר ונחמד, הגענו לדוכן פירות וקנינו פירות טרופיים מגניבים וגם שתינו קוקוס.. (רציתי להכיר לילדים מנגוסטן.. לא זרמו..) בסוף התיישבנו במסעדת סושי קטנה. היה טעים והילדים מאוד אוהבים סושי, אבל הגענו למסקנה שעם הילדים שלנו אין שום סיבה להכנס למסעדות סגורות.. עדיף מסעדות על החוף, הרבה יותר נעים.

אי לכך המשכנו לחוף, לשתות שייקים אצל החבר הבורמזי ששתינו אצלו ביום הראשון פה, שכל כך כל כך שמח לראות אותנו.. שיחק כדורגל עם הילדים על החוף והיה כיף!

עכשיו פינקנו את הילדים בסרט ופופקורן מול הטלויזיה בזמן שאני וגל סוגרים את הערב במרפסת..