1.2.23
בסופו של יום מעבר ארוך ומעייף מצאנו את עצמינו באותו החדר בווי הייץ איי בסידני, בו נחתנו לפני כ4.5 חודשים, כשרק הגענו ליבשת הרחוקה והמופלאה הזו.. כיף ומשמח לחזור למקום אהוב ומוכר.. אמנם החלל המשותף שופץ ושונה לחלוטין, אבל החדר נשאר זהה וכל אחד חזר בטבעיות למיטה שלו.
אנחנו נהיה פה רק יומיים, יורדת בזריזות למכולת היקרה מתחת לאכסניה לקנות מצרכים בסיסיים הכרחיים לארוחת בקר. ארוחת ערב מאלתרים משאריות ומאוכל חינמי – מצרכים שהשאירו מטיילים שכבר עזבו ולא היה להם צורך או שלא יכלו לקחת אותו איתם. במקום מרכזי כמו סידני שהוא תחנת מעבר גדולה, מוצאים מלא הפתעות משעשעות בשאריות האלה, והם מרוכזות במדפים יעודיים במקרר וגם בחוץ שיהיה נח לאתר אותם לקחת לכל מי שרוצה.
שניה לפני שנכנסנו שוב לאוסטרליה, נזכרתי בחתיכת עץ דריפטווד קטנה שנשארה לי בתיק. לאוסטרליה, כמו לניו זילנד, אסור להכניס לא אוכל ולא דברים מהטבע, ככה גם נפרדנו מהמוני זרעי תורמוסים צבעוניים שאספנו בהרי ניו זילנד וחלמנו לשתול אצלינו בחצר.. כמובן שהצהרתי עליה בחיל ורעדה במקום הנדרש ושם הם חייכו באדיבות והסכימו שאכניס אותה, הם גם הבינו שאם אנחנו אנשים כאלה ישרים שמצהירים על כזה דבר פעוט, אין שום סיבה לבדוק אותנו לעומק והכניסו אותנו בלי לבדוק את יתר החפצים שלנו בכלל..
מאוחר יותר כשעשינו סדר רציני בכל החפצים שלנו, כדי לצמצם שוב את כמות הדברים שאנחנו סוחבים לקראת הטיסה בחברה הפיליפינית, שידוע שמאוד מקפידה על המשקל פר נוסע שלה, מצאנו עוד ועוד זרעים קטנים אבנים וענפים לרב שלא זכרנו בכלל שהצטרפו אלינו ואנחנו גם לא בטוחים מתי.. ממש עבריינים.
הפעם השמש זרחה לנו בסידני.. והעיר היתה צבעונית יפה ושמחה.. גל ואני עשינו סיבובים בתורות כדי להינות ממנה באופן מיטבי, ובאמת נהננו..
ובאוסטרליה – כמו באוסטרליה.. גם בעיר, הטבע חזק.. בין צ׳יקן מסתובבים עם המקור השחור והמעוקל שלהם ברחובות העיר, ודרקוני מים קופצים מבין השיחים..
בבקר עגנה מול האכסניה שלנו ספינת תענוגות עצומה – כזו שחסמה את כל הרציף והסתירה את כל בית האופרה. בהחלט דבר מרשים, אפילו הילדים התלהבו ממנה!
ובערב אחרי שהילדים הלכו לישון, רוני קפצה אלינו לכוס יין על הגג והיה זמן איכותי וכייפי ובאמת באמת שנתגעגע ❤️
ונפרדים באמת מהיבשת הזו, שנכנסה לי ללב.. ובכלל מחצי הכדור הדרומי שהיינו בו מספטמבר, וחוזרים לאסיה האהובה, אבל למדינה שאני עוד לא מכירה בה, מקווה שיהיה לנו טוב, מקוה שהנחיתה בחזרה בעולם שלישי תעבור בקלות.. שנכיר יותר משפחות כמונו כי אנחנו מתגעגעים לחברה.. ושנמשיך לגדול.
הטיסה מרגישה ממש ארוכה, אין בה אינטרנט ולא מסכים, וגם על האוכל צריך לשלם, הילדים ראו כל מיני דברים שהם הורידו לאייפדים שלהם, ואני כתבתי בבלוג ואחכ השתעממתי בזמן שנשאר.
מסתבר שרק ישראלים וברזילאים מקבלים ויזה לחודשיים בכניסה למדינה. שאר הארצות יקבלו ויזה לחודש. זה ממש סבבה לנו כי הטיסה שלנו ליפן היא בעוד חודש וחצי (הפיליפינים ידועה בתור מדינה שצריך להציג כרטיס יציאה ממנה לפני שנכנסים, למרות שלא ביקשו מאיתנו כזה..) אבל היה עניין קטן שהתוקף של הדרכון הישראלי של עופר יפוג בעוד כחודשיים, בארץ לא היו תורים להארכה כשהיינו ואנחנו בגדול מסתמכים על הדרכון האירופאי. וכדי להכנס לפיליפינים צריך דרכון בתוקף לחצי שנה. כמה חשבנו מה לעשות וביקרנו לגבי ויזות ותכננו מה לומר לפקידי ההגירה ואיך… ובסוף איכשהו הכל עבר חלק – נכנסנו כולנו עם ויזה לחודשיים, והכל נפלא.
בעליה לטיסת ההמשך ממנילה לסבו, לא רצו לתת לנו לעלות – כי לא היו לנו מסיכות.. אנחנו חושבים שמסיכות זה לגמרי 2021 ומה זה השטויות האלה.. אבל הפקידה האחראית רצתה להעיף אותנו מהתור עם שלושה ילדים עייפים בטירוף שבשבילהם כבר 1:00 בלילה, ולשלוח אותנו לחפש ולקנות מסיכות.. שניה לפני שזה קרה, שאלתי את האנשים מאחורינו בתור אם למישהו במקרה יש מסיכה ספייר, ותוך שניות קיבלנו 8 מסיכות, וגם לנו כבר היה ספיייר..
עלינו לטיסה של שעה לסבו, ובאמת שהכל קצת בתוך ענן מהרגע הזה כי זה היה אמצע הלילה.. הגענו גיבורים גיבורים למלון שהזמנו מבעוד מועד בשעה שמבחינתנו היתה 3 בבקר. גילינו שאנחנו בהחלט חזרנו לעולם שלישי ומים חמים למקלחת יש רק בשעות מוגדרות שהם לא עכשיו..
שלחנו את הילדים לישון בלי להתקלח (לא היה צורך לשלוח אותם.. הם כבר היו חצי ישנים גם ככה).
התקלחנו במים קרים ונזכרנו שזה ממש סבבה ומרענן, וסיימנו את היום הארוך הזה:)
למחרת התעוררנו לבקר חדש במדינה חדשה.. ולמרות החששות מהחזרה לעולם שלישי, היא דווקא באה לנו ממש בטוב. הילדים סה״כ חוזרים למשהו מוכר שהם כבר התנסו בו, ואני וגל פשוט מרגישים מאוד נעים ובנח במקומות כאלה. וגם ככה תכננו יום רגוע. המלון שלנו סבבה, שני חדרים מרווחים וממוזגים. יצאנו רק לסיבובים לאכול ולסבן אילבן (הילדים עפו על זה שיש סבן אילבן)
בלילה אמרתי לילדים שתכף נתחיל התארגנות לשינה, וכולם הנהנו בהבנה, יצאתי מהחדר שלהם וגיליתי שהשעה 19:00..
ולמחרת יצאנו למלפסקוואה. לא עוד אוטו חדש, מרווח ומפנק כי אם, מונית לתחנת האוטובוס, אוטובוס חמש שעות למיה פורט ומשם סירה.. אנחנו על האוטובוס, בינתיים עובר פצצה..
16.2.23
התאהבתי באי המקסים הזה ממש מהר.. כמה הוא מושלם לנו..
מלפסקוואה הוא אי קטנטן, אפשר להגיע מהקצה הדרומי לצפוני בחצי שעה הליכה ומערב מזרח זה לכל היותר 10 דק. אז כמובן שאין עליו בכלל מכוניות או כבישים.. יש שבילי בטון, אבל הרב שבילי בוץ. החופים לבנים והים טורקיז מושלם ויפהפה.. והכפר פשוט, פשוט.. עד כדי דל ועני בחלקו. החיים פה לא סובבים סביב התיירים, ורב מי שיחלוף על פניך יברך אותך לשלום בחיוך, ולא יחשוב איך הוא יכול לקבל ממך כסף. יש מלא תרנגולות בחצרות (קשורות בחוט, ולכל אחת יש מקל שהיא יכולה לעמוד עליו) ומלא כלבים (כלבים נחמדים ורגועים), ומלא מלא ילדים שמחים משחקים בכל מקום. הם מסתובבים בשבילים לבד מגיל מאוד צעיר, ממש ילדים בני שלוש כבר יסתובבו בחבורות, כי אין ממה לחשוש.. והם גם מברכים לשלום עם חיוך, לפעמים מנסים לתרגל קצת אנגלית, וגם הם לא חושבים איך לקבל ממך כסף או ממתקים, או שום דבר חוץ מחיוך בחזרה.
עוד כשחיכינו לסירה שהביאה אותנו מסבו לפה התחיל גשם, שטנו לפה בגלים סוערים שהביאו את עופר לשבור את הרצף חוסר ההקאה הארוך שלו, ואיך שנחתנו על החוף (ממש בחוף.. בלי מזח, קפיצה מהסירה ישר לים) הבנו שזה רק הולך להתגבר.
נכנסנו למסעדה הקרובה ביותר אלינו כי גם ככה היה מאוחר והיינו רעבים אחרי יום ארוך, וזה היה נראה כמו דבר הגיוני לעשות עד שיחלוף הגשם.
יצא שנחתנו בדיוק במסעדה הכי טובה שיש פה.. צמחונית וזולה והכל כל כך טעים.. (והמשכנו לבוא אליה כל יום עד שעופר כבר לא יכל לראות אותה והטיל ווטו)
עפנו על הילדים שאחרי יום כל כך ארוך, מונית, אוטובוס 5 שעות, וסירה בים סוער, לא לחוצים להגיע לחדר וזורמים עם לשבת במסעדה.. אין ספק שהם התחשלו..
כשסיימנו לאכול והגשם פסק, הזמנו מישהו מהמלון שלנו לעזור לנו להגיע אליו.. וזה היה רעיון ממש טוב, כי להגיע אליו בפעם הראשונה בחושך בשבילים הצרים והמפותלים פה שאמנם יש קשר בינם לבין מה שמסומן באפליקציה של גוגל, אבל הקשר די מקרי.. וגם המיקום של המלון בגוגל לא באמת מדוייק.. וככה, בסוף היום הארוך הזה, נכנסנו לחצר של הגסט האוז שלנו, וקיבלנו את פנינו מנורות צבעוניות שקישטו את העצים ואת החצר, וצוות נעים וחייכן ומהר מאוד הרגשנו שהגענו למקום הנכון.
יש לנו שני חדרים, קרובים אבל לא קרובים מדי, והם מרווחים ונעימים. ויש לנו חצר נחמדה, וצוות מקסים כבר אמרתי, ויש פה זוג כלבים חמודים שישר הילדים נקשרו אליהם, והשוס, הכלבה המליטה ממש קצת לפני שבאנו, בהתחלה הגורים היו מוחבאים והמליצו לנו לא להתקרב אליהם כי הכלבים עלולים לנשוך, אבל יצרנו אמון עם האמא ועכשיו הילדים מסתובבים כל יום שעות עם הגורים, מטפלים בהם בהמון אהבה ולוקחים אותם גם אליהם לחדר..
הגסט האוס שלנו לא ממוקם על החוף, אלא ממש באמצע הכפר, אמנם אנחנו לא רואים את הים מהחלון, אבל אנחנו נהנים מיתרונות אחרים כמו לבחור כל בקר לאיזה חוף הולכים היום, וגם להרגיש הרבה יותר את חיי הכפר שאנחנו נמצאים בתוכו. מה שנראה לי שהיה קורה פחות אם היינו מתעוררים ישר על החוף.
במסגרת זה שאנחנו מרגישים מאוד טוב את הכפר שבו אנחנו נמצאים, ביום הראשון שלנו פה, בזמן שאכלנו ארוחת בקר, שמענו מוזיקה חזקה. ולשאלתו בעלי המקום הסבירו לנו שהיום יום חג באי! חוגגים היום את הסינולוג, ולכבוד החג יתקיים היום פלוביאל, דבר שקורה פעמיים בשנה – כל סירות האי יוצאות להקיף אותו במשט חגיגי עם מוסיקה תופים וריקודים.. שאלו אותנו אם נרצה להצטרף, השייט יוצא עוד שעה… ברור שרצינו!
היה מקסים ושמח ומיוחד..
במהלך כל היום החג הורגש בכל האי, מוזיקה נוגנה בווליום עצום מרמקולים שהוצבו בכל הכפר, במגרש הכדורסל הקרוב אלינו היו הופעות של שירים וריקודים כל היום, והיתה תחושה של הרבה אלכוהול באוויר..
כשחזרנו מהפלוביאל הצעתי לילדים שננוח שעה ואז נתחיל ללמוד, אבל הם העדיפו קודם ללמוד.. כנראה שחודשיים בניו זילנד שבהם לא למדנו בכלל עשו את שלהם וסוף סוף הצורך ללמידה מגיע מהילדים.
הגענו לאי הזה בהגדרה, למה שניקרא בעגה התרמילאית, או יותר מדוייק – אצל המשפחות התרמיאלאיות ׳נסטינג׳. יעני – קינון. מקום שמגיעים אליו לא כדי לטייל אלא כדי לשהות. אחרי חודשים ארוכים מאוד של טיול אינטנסיבי ומעברים תכופים, רצינו לשהות.. בגדול הכרזנו על חודש אבל ככל שהתקרב המועד הרצון גם לראות יותר מהפיליפינים דחק קצת וניסגרנו על שבועיים..
במשך השבועיים המלאים שלנו במלפסקוואה פיתחנו שיגרה נהדרת. שהיתה מורכבת מהשלמת פערי לימודים, שעות של משחק בחוף, טבילות בים וגם זמן פנוי לי ולגל, ביחד ולחוד, לקרוא, לנגן לצייר ולרקום.. וגם ללכת לאיבוד בין השבילים בכפר.. הילדים השקיעו גם שעות בהכנה ושיפור של מלא דגמים שונים של מטוסים מנייר.
איך שנחתנו פה עופר נזכר בתירס על האש שהוא אהב לאכול בתאילנד, ובאמת ביום השני על האי הוא איתר לעצמו כזה תירס ב׳פוד קורט׳ באמצע הכפר. רחבת עפר גדולה באמצע הכפר מוקפת עמדות גריל ושולחנות וכיסאות פלסטיק, וכל אחד בוחר לעצמו מה ישימו על האש, רב האנשים הולכים לכיוון של דגים פרות ים ובשר.. אנחנו כאמור בכיוון של תירס.
את כל הארוחות אכלנו במסעדות, ובשעות שחיכינו לאוכל הילדים בדרך כלל שיחקו בחול ואנחנו תכננו את ההמשך של הטיול ושל החיים..
גיוונו, לפעמים הלכנו לחוף הצפוני, שם יש גלים בים, ולפעמים לחוף המזרחי, שלדעתי הוא הכי צלול ויפה, ולפעמים למערבי, ששם הכי הרגשנו בבית..
ואחרי כמה ימים פה גם הילדים הרגישו ממש בבית בין שבילי הבוץ בכפר, והתמצאו בהם היטב. היו כמה רגעי מבוכה וגאווה כאחד באחד הימים כשחזרנו מהחוף המזרחי, פתאום שמנו לב שאיכשהו התברברנו לגמרי ואנחנו בכלל בדרך צפונה, התקשרנו לילדים שהלכו כמה דק לפנינו אבל הם כבר היו מזמן בגסט האוז, שיחקו עם הגורים.
ערב אחד גל חזר מריצה וסיפר שראה באיזה שביל אזור עם הרבה גחליליות, אז למחרת טיילנו לשם בחושך ביחד.
יש פה חוף שאומרים שממש במרחק שחיה קצר ממנו תמיד יש בייבי שארקס שוחים במים.. חיפשתי את הכרישים הקטנים האלה לפחות ארבע פעמים ולא הצלחתי למצוא אותם.. אבל בקלות אפשר לראות המוני כוכבי ים ורודים וכחולים ודגים צבעוניים..
יום אחד גם ממש הגדלנו ועשינו טיול שנירקול סביב האי, אבל המזל לא שיחק לנו עם מזג האוויר, היתה הרבה רוח והים היה גלי מאוד והראות בינונית.
בגדול בשבוע וקצת הראשונים פה המזג אוויר היה מושלם ממש, ובכמה ימים האחרונים המזל פחות האיר לנו פנים, לא היה המון גשם אבל היה מעונן והים היה קצת פחות מזמין..
אפילו מפחונים דלים פה, מהבהבים באורות צבעוניים מכונות קראוקי, זה חזק מאוד בפיליפינים, ומכל פינה בכל שעה אפשר לשמוע אנשים שרים ברגש ובקול מאוד רם.. בהתחלה ממש התלהבתי איך כולם גם שרים יפה, אבל אחרי עוד כמה ימים הבנתי שזה היה רק עניין של מזל, וזה בכלל לא משנה איך הם שרים..
לכבוד ואלנטיין (אם לא היה בדיוק ואלנטיין היינו מוצאים תירוץ אחר..) אני וגל התפנקנו גם במסאג זוגי בספא מקסים שלא ברור איך הוא שייך לפה.. משביל העפר בכפר נכנסים לחצר יפהפיה עם פסל בודהה ענק ואווירה שלא מביישת ספא בארץ… רוגע פסטורלי ושמימי..
ערב לפני שעזבנו, אני וגל עוד הקפנו את כל האי, השתדלנו לפנות בכל שביל שעוד לא הלכנו בו ולהגיע לכל פינה.. היה מקסים.
והיום בבקר נפרדנו בעצב מהגורים. בעלי המקום סיפרו לנו שהם החליטו לאמץ את השמות שהילדים נתנו להם – בר, ווינד, ווייז ו-לונה. סולאג׳ הכלבה האמא, ליוותה אותנו עד הסירה.. ממש הבינה שאנחנו נפרדים.
הילדים נפרדו כמו תותחים, ארזו כמו תותחים ובאמת, אפילו עכשיו כשאני כותבת מהאוטובוס המקומי המקפץ בדרך חזרה לסבו סיטי, אני עוצרת ונפעמת מגאווה על המשפחה המטיילת שלי. זה לא ברור לי מאליו. איך התחלנו ואיך עכשיו. וכמה התאמות עשינו בדרך וכמה שזה לא מתאים לכולם וכמה שזה לא תמיד פוטוגני ופסטורלי, וכמה זה מדהים כשזה כן. חבר׳ה – אני גאה בכם!
השייט בחזרה ממלפסקווה לסבו עבר כמו השייט הלוך – קפיצות בגלים ובגשם, הפעם אף אחד לא הקיא.. 😊
עוד כמה תמונות מהאי המקסים הזה..
נפלא. ממש.
כל כך מןחשי וסוחף כאילו אני מטיילת איתכם.
זה יפה, נעים ומרגש.
שלא יגמר לעולם