19/3/23

תקציר הפרקים הקודמים… ובכן לטאייואן הגענו 4 ימים אחרי שהחלטנו שאנחנו מגיעים אליה.. עשינו את זה קצת עייפים וקצת חולים ועם רצון לשפר תנאי תברואה מהפיליפינים. ובלי הזדמנות לתכנון מעמיק של מה ואיפה כדאי לעשות.

בתי מלון ותכנון כללי הוזמנו בלחץ יומיים לפני שהגענו (מה שבדרך כלל אומר, שהמקומות הטובים והזולים לחמישה כבר תפוסים ממזמן). וכבר במעמד הזה הצלחנו להבחין שהאנשים במדינה הזו, כנראה יותר נחמדים מהאנשים ברב שאר העולם, כי יצרנו קשר עם כמה מקומיים שיעזרו לנו, וכמות הזמן ותשומת הלב שהושקעה בעזרה הזו היתה מפתיעה ומרגשת.

גם בשדה התעופה במנילה, אליו הגענו יחסית מוקדם כי הגענו מרחוק, עומרי התחיל לשחק עם ילד חביב שברגע שהסתבר שהוא מטאייואן,  ביקשנו מאבא שלו עזרה בתיקשורת עם מלון שרצינו להזמין ולא הבינו אותנו בו.. הוא עזר בשמחה וניהל איתם שיחה ממש ארוכה ולבבית בסינית, ובסוף הוא שמח לענות לי את התשובה שרציתי לשמוע, אבל כמה ימים אחר כך הסתבר שהיא בכלל לא היתה נכונה… מאוד נחמדים אבל המון אתגרי תקשורת…

במונית שלקחנו למלון בטאייפה היו 8 מסכים.. כמה לניווט וכמה עם פרסומות ואלוהים יודע למה עוד.. המלון היקר מאוד שלנו מבחוץ נראה ממש פשוט, אבל החדר מרווח ומקסים ונוצץ שלא לומר יוקרתי.. שני חדרי מקלחת ולכל שירותים קונטרול פאנל משלו, מלא כפתורים שאת חלקם הבנו, חימום אסלה מפנק, ואפשרות לשטוף את התחת.. הכנה ליפן.. 

הילדים היו בעננים וגם אנחנו נפעמנו מההבדל בין החדר הקטן והפשוט והקצת מתפרק שבו התעוררנו בבקר, בכפר שליד הפינאטובו בלוזון – והחדר שבו אנחנו הולכים לישון.. והשקט.. אחרי הקולות של האופנועים והרכבים והתרנגולות והכלבים שהיינו בתוכם כל כך הרבה שבועות.. מחוץ לחלון שלנו יש מחלף מטורף, ולא שומעים אותו!

ואחרי שנרגענו והשכבנו את הילדים לישון, התפנינו לכבס את חול הים הלבן והמלוח שדבק בבגדים והמגבות שלנו באיים המטורפים של פאלאוואן.

ארוחת הבקר בהוסטל, פיוז’ן של מזרח ומערב, חמאת בוטנים ריבה וסלט ירקות טריים לצד באנים במילויים שונים, ואוכל מסריח. אפילו כתוב ליד כל דבר מקומי האם הוא צמחוני או לא! סהכ עובד טוב. 

עשינו בוקר רגוע, הסתכלנו על טאייפה 101 – הבניין שהיה הגבוה בעולם עד 2009 מחלון החדר שלנו וניצלנו קצת זמן ללימודים. יצאנו החוצה ישר לאחד ממליון הסבן אילבן שיש פה בכל מקום. והם מרווחים ואפשר למצוא בהם הכל כמו בתאילנד (ולא כמו בפיליפינים). עופר ישר שמח לנסות גלידת תה ירוק, ואפילו היה לו קצת טעים בהתחלה, לפני שזה נהיה לא טעים. חוץ מזה מצאנו גם איזה גן שעשועים קרוב. 

ובארבע יצאנו לפגוש את סילביה. סילביה גרה בטאייפה וגל פגש אותה בניו זילנד לפני חמש עשרה שנים. הם טיילו קצת ביחד ונשארו חברים בפייסבוק לתקופה ואז גם זה לא.. אבל לקראת ההגעה שלנו לטאייואן גל חיפש ויצר איתה קשר, והיא הופתעה ושמחה לשמוע ממנו.. הציעה שניפגש בשוק הלילה בשאילין אחר הצהריים. 

יש לה שתי בנות מתוקות שלא מבינות אנגלית, (ובדיוק שאלו אותה השבוע למה צריך ללמוד אנגלית, גם ככה לא משתמשים בזה..) ובעל שנראה גם מאוד חמוד ולא ממש מבין אנגלית.. היא עצמה התנצלה שלא דיברה כבר עשר שנים ושהיא השתמשה בגוגל טרנסליייט כדי להתכתב עם גל, אבל סהכ התקשורת איתה היתה סבבה לגמרי.. 

הם הובילו אותנו בין כל הדוכנים הצמחוניים של האוכל בשוק (הרבה לא צמחוני, אבל הם ידעו לאן לקחת אותנו) סילביה אפילו שיכנעה אותנו לטעום סטינקי טופו, שזה כנראה הדבר הכי מסריח שהרחתי בחיים שלי, ועדיין כשאוכלים אותו הוא לא כזה נורא.. הם קנו לנו פטריות מטובלות מהדוכן עם התור הכי ארוך בשוק.. וחוץ מזה הם גם הכירו לילדים את המשחקים הכי מגניבים בשוק והילדים זכו בפרסים לרב.. אבל הדבר שבאמת הכי כיף במפגשים כאלה הוא האפשרות לדבר ולהכיר, ולשאול את כל השאלות על התרבות והמנהגים והדת המקומית.. 

הילדים לא באמת אכלו כלום בשוק (אבל הם טעמו הרבה מעבר למה שציפינו) אז עצרנו בסבן אילבן לאורז לבן ובננות.. ושם הם גילו שבהרבה סבן אילבן בטאייואן – יש משחק של פוקימון, וזוכים בו בכל מני כרטיסיות.. ובקיצור – עולם חדש מופלא..

חזרנו בערך ב22:00 לחדר, ולא האמנו איך הזמן עף. 

למחרת הילדים רצו ללכת שוב לגן השעשועים שהיו בו, הלכתי איתם ועסקתי בענייני בזמן שהם שיחקו עד ששמעתי זעקות רבות, וראיתי את עופר שותת דם אחרי שנפצע ביד..

היה נוראי בהחלט, אבל גם יצא לנו באמת להכיר את העם הטאייואני וכמה הם אנשים מקסימים.. מישהי שהיתה שם, רצה לסבן אילבן הקרוב לקנות חומרי חבישה (אני התקשרתי לגל שיבוא בזריזות עם ערכת העזרה ראשונה שלנו), מישהי אחרת היתה אחות וחבשה אותו וקיבעה לו את האצבעות, אמא אחת שראתה כמה אני מודאגת, לקחה אותי הצידה והרגיעה אותי שאני אמא טובה והתפללה לשלומו ובריאותו של עופר ואחר כך היא ובעלה הזמינו לנו מונית לבית החולים ונתנו לנו כסף מזומן שלא יחסר לנו, אני עוד הייתי בהלם מהפציעה ולא ממש הצלחתי לקלוט כמה כסף הם נתנו לנו, אבל כשהתאוששתי הבנתי שהם נתנו לנו יותר מ500₪ .. שזה באמת כמה שעלה הטיפול בבית החולים…

נסענו לבית חולים (בשתי מוניות, קודם גל נסע עם עופר – אספה אותם טסלה! ואני והאחרים במונית אחרת), עשו לעופר צילום, וגילו שאין לו שבר.. ואחרי שניקו את כל הדם אפשר היה לראות שרק אצבע אחת מאוד מדממת.. ובקיצור יצאנו בזול.. אולי התפילות עזרו..

כל הסיפור הזה לקח די הרבה זמן, וגזל הרבה אנרגיות נפשיות מכולנו.. כשחזרנו לחדר אחר הצהריים סילביה חיכתה לנו שם עם מלא פינוקים, הביאה סושי לילדים וכל מה שהיא חשבה שיהיה לנו טעים לאכול.. והבנות שלה שלחו לילדים מדבקות של פוקימון כי הן שמעו שהם אוהבים. וזה חימם את הלב עד מאוד❤️

אז בימים הבאים עדיין היינו צריכים להתאושש, האצבע של עופר עוד דיממה קצת כי עופר לא רצה לתפור אותה, באמת, זה נשמע מצחיק, וואלה, פצע באצבע, מי ישמע.. אבל זה היה קשה. הפצע היה מכוער ותכלס מזל שבכלל נשארה כל האצבע…

אחר הצהריים יצאנו לטייפה 101. לראות את העיר מלמעלה.. עלינו בדיוק בזמן, כי כמה דקות אחר כך נכנסנו לענן.. היה מרשים ועוצמתי.. בתוך המבנה יש גם הרבה פינות מעוצבות בצורה קסומה לצילומים יפים. הבניין עצמו מוגן מרעידות אדמה בעזרת מטוטלת ענקית ומרשימה שתלויה בקצה שלו. 

למחרת הלכנו למקדש סיני גדול ומרכזי, כמה דק הליכה מהמלון, מקום מקסים ומאוד פעיל בכל ארבעת  הקומות שלו (יש עוד 2 קומות אבל אי אפשר היה להכנס אליהן), מלא קטורת וצ׳אנטים וכוונה אמיתית שבתפילות.. לי זה עושה את זה כל כך, שחזרתי לשם לבד בערב. בערב גם היה ברחובות ליד שוק לילה קטן יותר מזה שבשאילין, אבל נחמד. 

תכננו לעשות הרבה יותר בטאייפה מן הסתם, אבל עדיין היינו מופתעים ממה שהספקנו לעשות לאור הנסיבות.. שמחנו על מה שכן היה ונסענו לסאן מון לייק. 

היו לנו חמישה ימים לטייל מחוץ לטאייפה, לא היה לנו חשוב ׳לראות הכל׳, סהכ ראינו כל כך הרבה טבע ונופים בשנה וחצי האחרונות, שאפילו הפומו שלי קצת נרגע.. רצינו לראות תרבות, לחוות אווירה ולהרגיש קצת את טאיוואן שמחוץ לעיר. גיבשנו כיוון כללי ושיפצנו קצת בהמלצתו של ג׳ורג׳, בעל ׳בית השמחה׳ שדיברנו איתו עוד מהפיליפינים וככה הוחלט על המסלול. החלטנו להקל על המעברים ועל ההגעה למקומות בהרים ולשכור רכב (התחבורה הציבורית בטאייואן מאוד נוחה מהירה וזולה.. אבל עדיין לא מגיעה לכל מקום). את הרכב שכרנו בטאיצ׳ן, אליה נסענו ברכבת, כדי לא להסתבך עם רכב בטאייפה, ולחסוך זמן נהיגה, יצא לנו נח מאוד. גם החזרנו אותו בטאינן מאותה הסיבה. (כן, השמות של הערים מבלבלים משהו..) 

הכבישים בטאייואן לא פחות ממדהימים.. ואת זה אני אומרת כי אפילו אני שמתי לב לזה והתלהבתי בעצמי.. (אומרת את זה בתור בן אדם שכבישים בדרך כלל לא מרגשים אותו) יש מחלפים מטורפים גם בתוך העיר (נסיעה בתוך טייפה עוברת בקלות ובמהירות ללא פקקים.. ממש נח כשנוסעים לבית חולים), יש גשרים ענקיים ואפילו על ההרים המטורפים ממש שעליהם טיפסנו בימים הקרובים, הכבישים באיכות מעולה, עם כל הסיבובים והפיתולים והזוויות הפסיכיות של הכביש על ההר – הכביש עצמו מעולה ובטוח. 

חוץ מכבישים מצויינים, גם תשתיות האינטרנט מצויינות. אם התרגלנו בחודשים האחרונים, באוסטרליה ניו זילנד ובפיליפינים שבדרכים אין אינטרנט כלל – בטאייואן גם בהרים, אין שום בעיה כזו. 

הגענו לסאן מון לייק – אגם השמש והירח, שהוא האגם הגדול בטאייואן, והוא קיבל את שמו בגלל צורתו שבצד אחד יש שיגידו שמזכירה שמש ובצידו האחר – יש שיגידו שמזכירה ירח. עם קצת דמיון אני זורמת עם ההגדרות האלה.. אבל בעיקר חושבת שזה פשוט שם יפה.. האגם עצמו – נו.. אגם. 

ישנו במלון ההוא שמשדה התעופה במנילה ניסינו להבין אם יש בו מספיק מיטות לכולנו, והבחור שהבן שלו שיחק עם עומרי בשדה התעופה דיבר עם בעלי המקום ארוכות (כמה דקות!) ובסוף אמר שיש, ושאם יהיה לנו צפוף נוכל להוסיף מזרון.. בפועל הבנו שהמלון הזה, כמו עוד מקומות שאני מבינה שיש באיזור המזרח העוד יותר מזרחי כמו יפן, מתנהל ללא מגע יד אדם. במעמד ההזמנה נותנים לך את מספר החדר ואת קוד הכניסה אליו והוא מחכה לכם נקי. את הכסף תשאיר על השולחן או עדיף שפשוט תשלם מראש. אין מישהו בקבלה לדבר איתו (אפשר להתכתב בליין שזה סוג של ווטסאפ שיותר חזק בחלק מהמדינות), כל התמונות של המלון הזה באתרים השונים היו קצת רמאיות, והמקום היה הרבה פחות מגניב ונעים ממה שחשבנו שיהיה.. החדר – כאמור היה קטן, שתי מיטות זוגיות קטנות, כאלה שאני משתדלת להמנע ממצב ששלושת הילדים שלי יצטרכו לישון במיטה אחת, אבל זרמנו והיינו גיבורים.. אוכל מערבי גם לא ניצפה בשום מקום. מלא מלא מסעדות, וכולן מגישות את אותו סוג של אוכל מקומי, שלא נראה ולא מריח טעים. לדבר עם המקומיים – קשה עד בלתי אפשרי.. עם כל הכבוד לגוגל טרנסלייט (שבאמת שאי אפשר להסתדר בלעדיו), עדיין להסביר משהו מורכב כמו איך להכין אוכל שנרצה לאכול, בעזרתו זה קשה..

מזל שבכל מקום יש סבן אילבן, או פאמילי מארט או גם וגם.. את הרוב הגדול של הארוחות שלנו בטאייואן אילתרנו בחנויות נוחות.. אורז, אינסטנט נודלס ובננות. די פשוט למצוא עוד ארוחות צמחוניות מוכנות בחנויות האלה, זה מסומן היטב ובכלל מושג הצמחונות מוכר ומובן במדינה (לא ברור מאליו, זה לא כך בכל מקום), אבל אני מצאתי שרב האוכל פה ממש לא טעים לי, ולאורך זמן זה מקשה עלי. (מקשה ומרזה כאחד 🙃)

אז את אחר הצהריים בילינו סביב האגם, מצאנו מטמון (כי חייבים לפחות מטמון אחד למדינה), ובין החנויות הקטנות בשוק המקומי. לא ראינו תיירים מערביים בכלל, וסה״כ היינו בסבבה שלנו. 

למחרת בבקר התעוררנו לקול נגינה עיקש ומונוטוני שסירב להפסק עד שכולנו התעוררנו. משהו כמו אוטו גלידה שנוסע לאט ברחוב אבל זה לא היה הסגנון מוזיקה של אוטו גלידה אז ממש חשבתי שככה הם מעירים את התושבים ושזו המטרה..

גל הלך לבדוק כמה מסעדות שלפי גוגל חשבנו שנצליח למצוא בהם איזו פרוסת לחם עם ריבה וקפה לארוחת בקר (אין דרישות גבוהות.. אנחנו צנועים), אבל דיווח מהשטח שאף אחד מהמקומות לא נראה לו.. חזרנו לחנות הנוחות הקרובה לביתנו, וקנינו קפה ולחם שם.. הצלחנו גם למצוא סנדויץ אחד מלחם לבן רך וללא קשה עם סלט ביצים שאני וגל חלקנו, בעודי מרחמת על עצמי. 

מאוד שמחנו שהגענו לשם, הרגיש לנו מעניין ואותנטי, אבל אצלי נוספה לזה תחושת כבדות וקושי. קושי עם השפה, קושי עם האוכל.. זרות כבדה.. וגל לעומתי בסך הכל נהנה ואפילו עף על זה.. אני שמחה להיות כי מעניין אותי, אבל שמחה גם להתקדם. הילדים.. אני חושבת שהם חווים את זה אחרת.. בסך הכל אנחנו דואגים להם לאוכל ותקשורת.. כן חסר להם אוכל שהם נהנים ממנו אבל זה התקבל סך הכל בהבנה..

אחכ יצאנו לכיוון אלישן, הר – אלי. יום ארוך של נסיעה בהרים. ההרים גבוהים ובצורות מיוחדות מאוד, הם תלולים ממש ומכוסים ביערות במבוק, דקלי וושינגטוניה, מקדשים סיניים ומטעי תה. זורמים בהם נהרות שנראה שנהיים עצומים במונסון, לפי הגשרים הענקיים שמעליהם והאגן הרחב בו הם זורמים. 

עצרנו בעיירה רצינית יותר שגל הצליח להשיג לי בה טוסט עם גבינה צהובה ועגבניה (אני חושבת שהפוסט הזה משדר רעב.. וזה בסדר אם כך, שכן הוא מעביר את תחושותיה של הכותבת.. ) ומצאנו אפילו מקדונלדס לילדים.. 

עצרנו בעוד עיירה במקום מהמם, שמכרו בה המון ג’ינג’ר, וזה היה מדהים כי זה בדיוק מה שחיפשנו לצינון של גל.. כשעברתי שם עם הילדים קניתי שקית גדולה עם איזה 5 או מאה קילו (ככה מכרו וכאמור אני לא במצב לנהל פה שיחות), כשגל עבר שם כמה דק אחרי ורצה גם לקנות, המוכרת הסבירה לו בסינית שוטפת שאשתו והילדים כבר קנו.. גל מבין את הסינית השוטפת שלהם.. לי היא עושה כאב ראש..

לעיירה עצמה בה הזמנו מלון הגענו כבר לקראת הערב. התחיל להחשיך והעיירה על צלע הר. חנינו במקום שהיה אפשר כי המלון היה ללא חניה ובאיזור מרכזי, וטיפסנו עם התיקים שלנו לאיזור המלון. 

כשהגענו התמקמנו בכיכר קטנה בחוץ והנחנו את הילדים והתיקים במקום נח ואני הלכתי לחפש את המלון..

מצאתי את בעלת המלון, שהסבירה לי בסינית שוטפת (דיייייי!!!!!!!) שהיתה טעות, ושהחדר שלנו תפוס.. עשו לו דאבל בוקינג והוא מתפנה מחר.. היום נוכל לישון במלון אחר, אצל חברה שלה, זה מרחק נסיעה קצר, אז הבן שלה יקפיץ אותנו, וזה יעלה לנו יותר כי זה המחיר שם, אפילו שהחדר והמיקום פחות טובים. 

עזרה לי להבין את הסינית השוטפת פיי, מבית שמחה בטאינן שהתקשרתי אליה להביע את מצוקתי.. והיא תרגמה לי באהבה. 

הייתי מתוסכלת עד מאוד. לא סתם הזמנתי את החדר הזה בבוקינג ולא בטלפון או בדרך שתוזיל לנו עלויות.. רציתי להמנע מכל בלבול שכרוך בתרגום.. רציתי וודאות.. בסוף הגענו לחדר פשוט שלא היו בו מספיק מיטות ועברנו לחדר מגעיל שהיו בו המון מיטות. היה קר ומגעיל ומלוכלך ורק חיכיתי לבקר שיבוא. וכן – שילמתי יותר. גם ככה קשה לדבר איתם. 

יאמר לזכותו של גל ולזכות הילדים שהצליחו לקחת את הכל בקלילות, שמרו על מצב רוח סבבה והלכו ביחד לסבן אילבן.. לחפש בו נודלס אינסטנט לארוחת ערב. 

בבקר גל ואני יצאנו לסיבוב בעיירה, לקנות קפה. היא כל כך מתוקה, יש בה רחוב עם מלא חנויות מיוחדות שמוכרים בהן דברים מוזרים.. כל מיני אוכל עם מלא ואסאבי.. שתיתי מיץ עגבניות עץ (מה שזה לא יהיה) שהיה די טעים, ומצאנו מקום שיכין לגל תה עם הגינג׳ר. להפתעתנו במלון עם החדר המגעיל אפילו הצליחו לארגן לנו ארוחת בקר סבירה, ואחריה עברנו לחדר שהיה אמור להיות לנו והיה נעים ומרווח ועם נוף יפהפה, נהננו מהשמש, ויצאנו לטייל בסביבה. 

הסאקורה בשיאה הכל פורח וורוד, ויש מסלולי טיול שנקראים – מסלולי סאקורה כדי להינות מהם. מטעי התה יפהפיים ומלא תיירים (טאייואנים או קוריאנים או סינים.. נראים ונשמעים לי אותו דבר) מטיילים בהם, היה באמת מקסים ומיוחד. טיילנו רגוע ונהננו מנוף הקסום והאוירה, ובאמת היה מיוחד ויפהפה. 

לקראת אחר הצהריים המאוחרים, ענן כיסה את ההרים ואותנו, וגשם דק החל לרדת ואנחנו חזרנו לחדר. הילדים שמו להם סרט בטלויזה העצומה שהיתה שם, ואנחנו הסתובבנו עוד קצת בחוץ. 

בערב כשרצינו להתקלח, גילינו שאין מים חמים. מהשיחה בסינית הבנתי שיש תקלה, המתורגמנית שהובאה במיוחד הסבירה לי שנוכל להתקלח אצל הבן של בעלת המקום שנמצא כמה דק הליכה משם. ושמישהו מנסה לתקן את התקלה בינתיים.. כאמור השיחות האלה, שמתנהלות בהמון מילים בסינית, אפילו שהמסר אמור להיות קצר, עושות לי כאב ראש. מאחר שכבר הבנו שגל פחות סובל מזה אז הוא קיבל על עצמו את התקשורת עם בעלת המקום. זה כרוך בהרבה תנועות ידיים ובמילים שחוזרות על עצמן כמו בייבי וג׳אפן ג׳אפן.. הבנו שכנראה אנחנו צריכים לחסוך במים כי הכמות מוגבלת ואולי גם לחלוק מגבות כי הכמות מוגבלת.. אבל בסוף התקלחנו מקלחת נעימה בחדר ריק בקומה מעלינו.. (לא בדירה של הבן..) סהכ ארוע פשוט..

לבעלת המלון שלנו יש גם דוכן דונאטס על הרחוב, ובגלל שהיא רוצה לנחם אותנו (ובצדק!!) היא מביאה לנו דונאטס לרב.. דונאט זה באמת די מנחם.. 

למחרת בבקר אחרי ארוחת בקר נעימה בשמש חמימה ונוף משגע במרפסת שמחוץ לחדר שלנו, החלטנו לשאול את גוגל טרנסלייט – מה זה ג׳אפן ג׳אפן.. גוגל טרנסלייט אמר לי שזה – ׳יו אר סו סטיופיד!׳ כן.. סיפור אמיתי. (אני רק אציין שגוגל טרנסלייט לא בהכרח מבין הכל, ושאנחנו לא טפשים!)

אחכ ירדנו מההרים ונסענו לטאינן. בטאינן התארחנו אצל פיי. אישה מבוגרת מקסימה ולבבית, שנתנה לנו תחושה נהדרת של בית וביתיות שאפילו לא ניחשתי כמה חסרה לכולנו. באמת. 

הגענו אליה לקראת חמש, לדירה בקומפלקס דירות יוקרתי, מערבי לגמרי ועם לובי ופקידת קבלה בכניסה. יש לה שלושה חדרי שינה עם שירותים צמודים למרות שהיא גרה שם לבד. היא כבר ביקרה 5 פעמים בישראל, היא נוצריה אחרי שאמא שלה התנצרה בעקבות ארוע טרגי במשפחה שלה, ותמיד שמחה לשמוע וללמוד עוד על המדינה, על היהדות ועל המנהגים שלנו, והמפגש איתה היה מרגש ומחמם את הלב. השיחות איתה היו מרתקות, תרמנו וניתרמנו המון. 

איך שנכנסנו היא פתחה את הארון של האחיינים שלה שיש בו צעצועים, והילדים פשוט עפו על צעצועים.. על לשחק בבית עם צעצועים.

בבית של פיי יש מכשיר שמודד את רמת זיהום האויר כל הזמן. אם הוא מגיע למעל 40 היא סוגרת את החלונות. זיהום האויר פה הוא באמת עניין.. וזה לא ממש הגיוני לי, כי אנחנו על אי קטן אבל מרווח ועם המון שטחים ירוקים. המכוניות חדישות והכבישים טובים, פיי אומרת שהזיהום הוא מהתעשייה אבל גם מהמקדשים והקטורת, והכסף המזוייף שהם שורפים שם בכמויות כדי לרצות את האבות הקדמונים שלהם.. מעניין..

למחרת בבקר פיי לקחה אותנו לביקור במפעל הנודלס המשפחתי שהקימה אמא שלה וכיום מנוהל על ידי כמה מהאחיינים שלה. המקום מפיץ נודלס טריים מחומרים בריאים לכל טאייואן, מפעל נקי ונעים שעובד כל השנה פרט ליומיים (כריסטמס ועוד יום). משלוש בבקר ועד תשע וחצי. אפילו הילדים קפצו מהמיטות כדי להצטרף ונהנו. 

אחר כך קנינו כמה מאפים מקומיים שפיי המליצה עליהם בשוק שהצטרפו לארוחת בקר ביתית וטעימה מהמצרכים שקניתי יום קודם בסופר היפה שיש בו הכל מול הבית של פיי ואכלנו איתה ביחד ארוחת בקר. 

משם יצאנו לטיול בעיר. טאינן היא היסוד בו הוקמה טאיוואן, והיא גם מודרנית וגם מסורתית ומאוד נעימה. ביקרנו בבית עץ, שזה בעצם מבנים שהיו פעם מחסנים של חברה הולנדית שסחרה פה והשתלטו עליהם כמה עצי בניאן. זה מהמם. לדעתי לעצים האלה יש כוחות והם חזקים מאיתנו..

משם המשכנו לרחובות עתיקים עם שווקים חמודים שהסתובבנו בהם. 

כשעצרנו (בסבן אילבן.. כן.. לארוחת צהריים..) שמענו שוב את המנגינה המונוטונית שהעירה אותנו לפני כמה ימים באגם.. עכשיו ראינו שזו המנגינה של האוטו זבל! ושהוא מנגן כדי שכל התושבים יוכלו להוציא אליו את הזבל.. מהמם. כמובן שגם אנחנו הוצאנו אליו את הזבל..

לדירה של פיי חזרנו כי גל הגיבור הבטיח לילדים להכין אזני המן. הרי פורים היה לא מזמן.. ומגיע להם.. אתמול החרוץ הזה בילה איזה שעה בסופר כדי לחפש מצרכים, והכין בצק, והיום הוא לש ועשה צורות והילדים מילאו.. והיה ממש טעים.. וגם ממש מגניב לפיי ולאחיין שלה, שנהנו מהאוכל היהודי האותנטי שהכינו להם.

לפני שאכלנו עוד הספקנו לבקר בעוד שוק לילה.. כי שווקי לילה זה כיף, הפעם פגשנו מישהו נחמד שנתן לילדים לשחק בחינם וללא הגבלה במכונות הפצ׳נקו שלו.. הימורים לילדים.. מאוד מספק:) 

חזרנו לדירה, הילדים אכלו ארוחת ערב ואחר כך הראו לפיי את כל המילים שהם הצליחו ללמוד לכתוב בסינית, ופיי המקסימה התלהבה והסבירה להם – כל הכבוד, זה הר! כל הכבוד – זה איש! וגם הראתה לנו איך כותבים את השמות שלנו.. 

מאוחר יותר הגיעה האחיין שלה עם המשפחה שלו, יש לו שני בנים קטנטנים ומתוקים.. כשבן השנה ראה אותנו הוא כל כך נבהל לראות אנשים מערביים ועוד גבר עם זקן עד שהוא התחיל לבכות ועשה לנו ביי ביי כדי ללכת.. אכלנו איתם אזני המן ושתינו תה בועות שהטאייואנים מאוד גאים בו, ודיברנו על דתות וישראל והיה מעניין, עד שכבר היה באמת ממש מאוחר והקטנצ’יק שלהם עשה לנו שוב ביי ביי, הפעם בשמחה. 

למחרת נפרדנו מפיי, החזרנו את הרכב ונסענו ברכבת לטייפה. הגענו אחר הצהריים לגסט האוז מקסים ממש, עם חדרים פשוטים אבל באיזור מרכזי. הפקדנו את הילדים והלכנו לזמן זוגי. גל בחר לנו מסעדה טאייואנית צמחונית קרובה. אנחנו מאוד אוהבים להתנסות באוכל מקומי צמחוני, אבל במקרה הזה לא הייתי סגורה שזו הבחירה הנכונה בשבילי.. זרמתי וגיליתי שאכן כך.. היה מבחר עצום של אוכל מגוון ומעניין וצמחוני, ולא בשבילי.. אחרי שגל סיים לאכול הלכנו להתנחם בעוגת שוקולד בסטארבקס!

חזרנו לאסוף את הילדים ויצאנו לסיבוב בעוד איזור מגניב שעוד לא היינו בו, מדרחוב עם הרבה חנויות והופעות רחוב, ואווירה שמחה. 

כשחזרנו שלחנו את הילדים לישון וישבנו עם ויסקי באיזור המשותף והמגניב ממש של הגסט האוז. ואז הלכנו לישון. 

כי למחרת בבקר קמנו בחמש – ועזבנו את טאייואן, חזרה למנילה. בדרך ליפן.