10.12.2021

תכף נגמרת השנה הזו, זה קצת מפתיע כי אנחנו לא ממש מחוברים לתאריכים או לימים בשבוע.. מופתעים כששוב ושוב מגיע יום ששי מצד אחד, מצד שני כל הדברים שהספקנו מאז היום ששי הקודם, נותנים הרגשה שעבר הרבה יותר.. אולי נשמע שאנחנו בגן עדן, ובאיזהשהו מקום אנחנו באמת פה.. אבל באמת שבהכל משולב המון מהחיים עצמם, מהאתגרים של להיות משפחה ביחד בסיר לחץ, בין רגעים של גן עדן לרגעים של… פחות, נגיד.. לא גן עדן.. אתגרים עם הילדים ואתגרים בזוגיות ואתגרים חיצוניים של ארגונים ותכנונים וקורונה תוך כדי האתגרים שכבר הזכרתי.. אני לא מתלוננת, חלילה.. רק לפעמים ברגעים כאלה אני חושבת לעצמי משהו כמו – לעזאזל.. על זה לא כתבו בכל מליוני הבלוגים שחרשתי לפני שיצאנו לדרך.. אז אני הוגנת.. אני כותבת! (ואולי גם אחרים כתבו, אבל היה ממש קל לשכוח את השורות האלה.. הם פחות התאימו לי לחלומות).

בכל מקרה הנה היום אנחנו בפוקט, חזרנו לפה, כי משפחת רופא פה וגם ובעיקר, כי הילדים ממש רצו.. והאמת היא שבחוויה הזו (כאן רק כמה שעות.. אבל עדיין) זה מדהים לראות כמה הם גדלו והשתנו והתחזקו וצברו בטחון בזמן שחלף מאז שהיינו פה קודם..

אבל כרגיל – הכי טוב לחזור להתחלה.. אז שניה אנחנו עדיין בקראבי.. אחרי כמה ימים די אינטנסיביים, ולמרות שממש התחשק לי לזוז הבנתי שכולם ממש צריכים לנוח. אז היינו כל היום במלון, בים ובבריכה, וחוץ מגיחה קצרה למרכז העיר כדי לקנות כרטיסים למעבורת לקו פיפי, וגלידה לילדים, לא עשינו הרבה. בשורות קשות מהבית הוסיפו קצת לכבדות שלי באותו יום

בעיקבות ההצלחה של הפעם הקודמת, גל ועידו לקחו קיאק. וחתרו איתו הפעם עד לריילי. מאוד נהנו וקצת גרמו לי להוריק מקנאה.. מזל שמכל דבר לומדים קצת..

למחרת בבקר התארגנו בזריזות, או הכי זריז שאנחנו מצליחים (בכל מקום אנחנו משאירים דברים, בכוונה, דברים שאנחנו מרגישים שאנחנו לא באמת משתמשים בהם, ואנחנו יכולים להסתדר בלעדיהם, מקוים ממש להיפטר מהמזוודה הגדולה השבוע, זה יקל עלינו המון..). ואז עלינו על הסעה לקראבי העיר שממנה יוצאת המעבורת לקו פיפי. משפחת רופא הגיע למלון שלנו על הבקר ויצאנו יחד. הפלגה של שעה וחצי. משפחת רופא נמנמה בחלק התחתון של המעבורת כשאנחנו ישבנו בחלק העליון והצלחנו לא להקיא, עד שהגענו לאי המקסים הזה. באמת מקסים!

הכל הלך חלק, הנציגים של המלון המפנק והלגמרי לא בתקציב שלנו, חיכו לנו ולקחו אותנו לסירה אחרת, וממנה לטרנזיט, ולראש ההר. ואיך שהגענו עוד בלובי.. התחלנו להרגיש את האכזבה.. היה חדר מתוק מתוק ובאמת פארק מים מרשים.. אבל בתמונות הוא היה נראה הרבה יותר מרשים.. וחצי מלון עוד בבניה, או שיפוצים או משהו.. ויש כרגע 5 חדרים מלאים במלון, 2 מהם שלנו.. ואת הפארק מים מפעילים ע״פ דרישה.. שלא יעבוד סתם.. אז הוא כזה לא מזמין. הגענו, הילדים התגלשו חצי שעה בערך וירדנו בשאטל לחפש מלון אחר ולהסתובב במרכז.

והמרכז – שוקק חיים, מלא תיירים צעירים מכל העולם, ושוק חי ותוסס.. והים כל כך קרוב מכל כיוון.. והכי חשוב – יש סבן אילבן! אז הסתובבנו שם עד שהשאטל האחרון למלון שלנו השומם בקצה ההר יצא, וחזרנו לחדר. הילדים ועמיתוש ראו סרט ביחד. והלכנו לישון, כשברור שלמחרת בבוקר עוזבים את המלון למשהו יותר ״חי״.

כאב לי קצת הלב עליהם.. על המלון שעזבנו, כי הם באמת השתדלו, והכינו לנו ארוחת בקר מושקעת ממש.. וכל הצוות שהיה שם בעיקר בשבילנו, אבל באמת, לא לשם כך הגענו לקו פיפי. ארזנו וירדנו למרכז. משפחת רופא יצאו לצלילות, ואנחנו התמקמנו במלון החמוד והחדש שלנו, עם חדר הורים וחדר ילדים, מלון מתוק על הים בקצה השוק, עם עץ בניאן מטורף בכניסה שלו, בריכה מתוקה, ממש אהבתי 🙂 אחרי שהתמקמנו עלינו לנקודת תצפית.

את נקודת התצפית של קו פיפי זכרתי בתור מקום מהמם מלפני מליון שנים כשהייתי פה.. לא ממש זכרתי את העלייה המטורפת אליה (טוב נו, גם הכל השתנה פה, הכל חוץ מהנוף :)), הילדים התלוננו אך התגברו (חוץ מעידו, הוא רץ כל הדרך למעלה), ובסוף הודו, שהיה לגמרי שווה את זה.. הנוף המדהים משם, ועוד בשקיעה, מושלם!

יום אחר כך קבענו על הבקר עם קפטן ג׳ק ספארו, שייקח אותנו לסיבוב סביב האי הדרומי אלינו – קו פיפי לה (אנחנו בקו פיפי דון), אי יפהפה ולא מיושב. עם כמה נקודות שכולם שטים אליהם וכולם עוצרים בהם.. באמת באמת נופים עוצרי נשימה של צוקים קארסטים בתוך מיים צלולים ובהירים ובתוכם סירות לונג טייל מקושטות בסרטים בכל צבעי הקשת.

הקטע של השנירקול היה קצת מאתגר, כי לא כל הציוד מתאים פיקס לילדים, והם עוד די צעירים ויורדים לשנירקול מהסירה ולא מהחוף אבל אחד אחד הם התגברו וכל אחד עשה בתורו כמה שהצליח, והכי חשוב, הם נהנו ממש, היו שם דגים מהממים ומלא מהם (קפטן ג׳ק זרק להם מלפפונים כדי שיגיעו, מסתבר שדגים עפים על מלפפונים!). אחרי שהילדים חזרו לסירה נשארו למבוגרים גם כמה רגעים לשנירקול רגוע בלעדיהם.

כשחזרנו ניצלנו קצת זמן פנוי לקניות, כי בכל זאת מזמן לא נתקלנו במבחר כזה גדול של צמידים ולונגים ואני נהניתי להסתובב קצת לבד ולהרגיש קצת רווקה לרגע בזמן שהשארנו את הילדים לנוח בחדר. ואחר כך פגשנו את משפחת רופא לאחר צהריים רגוע על הים, עם כדורגל לילדים, וקוקטיילים למבוגרים.

במסגרת זה שהילדים הגדולים שלי לא מפספסים שום חרק שעובר על ידם (עיני נץ, פעם גם אני הייתי כזאת!) עופר הראה לי אתמול זחל קטן שכאילו מנסה לצאת מתוך משהו, אחר כך הבנו שזה זחל שהתגלם כי ראינו את הגולם שלו, וזה היה מדהים! הבקר כשהלכנו לראות מה שלומו, גילינו אותו בתוך הפח שהוא התגלם עליו.. כנראה לא מקום הכי טוב הוא בחר.. עופר הוציא אותו בעדינות והחזיר לטבע, ואחר כך כשבאנו לחפש אותו גילינו שהוא ניסה להתגלם במקום חדש וגם בינוני.. מקווים שהפעם הוא יצליח!!

והיום יצאנו לפוקט.. כן כן, אני לא ממש רציתי לחזור, באתי קצת בבאסה, אבל כמו שכבר הספקתי לכתוב, בינתיים אני ממש שמחה להיות פה. את המעבורת לקחנו ב14:00 כדי לאפשר בקר רגוע ללא שעונים מעוררים מוקדמים מדי ולהתכונן למעבורת – בכלל בטיול יש אחת לכמה ימים ״מעבר״ שזה כאילו פשוט לעבור מעיירה אחת לשניה אבל בפועל ממש לא תמיד זורם לילדים (ולנו) בקלות ודורש הרבה הכנה גם של אריזות וגם מנטלית – ובעיקר אם אנחנו בלי רכב (ואז פוגשים הרבה יותר רגעים של המולה ובלאגן) ואם יש שייט כי אצלנו הבחילות חוגגות. בקיצור הספקנו להיות קצת בבריכה, לקנות צמידים לילדים ולהיות מופתעים מגשם שפתאום הגיע.. השייט לפוקט היה די פסיכי, קפצנו על המים בגלים גם קצת בגשם, אני עברתי למוד משחרר, שיודע שבסוף יהיה בסדר, ורק ספרתי את הדקות כדי שנגיע כבר. הגענו בסוף.

כאן חיכה לנו בנמל רכב ששכרנו עוד הבקר (אחרי שאתמול גילינו שלשכור רכב בתקופה זו בפוקט זה יותר מסובך ממה שחשבנו). נסענו למלון שלנו, שהפתיע לטובה בטירוף. אני חיפשתי מלא זמן מלון שיהיה קרוב למלון שהיינו בו פעם קודמת על אותו חוף מקסים, כי כל הקטע היה לחזור למקומות שהיינו בהם. אבל המחירים של כל בתי המלון פה קפצו בטירוף. ואיכשהו מצאתי בסוף מלון במחיר מצחיק יחסית, עם חדר מרווח ונעים, במחיר שהיה לי ברור שהוא טעות, כי המחיר לחדר הזה עבורנו (5 אנשים) היה חצי מהמחיר של אותו חדר רק ל-3 אנשים.. וקצת חששתי שיצחקו כשאני אגיע, אבל לא רק שלא צחקו, אפילו שידרגו אותנו.. יש פה בריכה מטורפת והחוף אפילו יפה יותר ממה שזכרנו והילדים התעלמו לחלוטין מהמזג אויר האפרפר ותוך שניות היו בבריכה

יש פה גם מלא צפרדעים קטנטנות שמקפצות ממקום למקום, והילדים ישר פיתחו אליהם חיבה גדולה.. אז אנחנו מאוד נזהרים לא לדרוך עליהן. איך ששלפנו את הילדים מהבריכה הלכנו לבדוק מה שלום החבר הבורמזי שלנו, וגילינו שהוא פתח מסעדה בדיוק כמו שהוא חלם פה על החוף לידנו.. מדהים איך המקום נראה אחרת. (אותו לא פגשנו, כי הוא בדיוק לא היה שם, אבל בטח עוד נפגוש), ואז הלכנו למסעדת הבית האהובה שלנו – הדג המוזהב! הפעם צריך ללכת אליו כמעט קילומטר על החוף, והתאכזבנו מאוד לגלות, שהמצוף, שהילדים כל כך אהבו להתנדנד עליו נפל ביחד עם הענף הענק שהוא היה תלוי עליו.. אבל עדיין היה לנו טעים מאוד ונעים מאוד. הילדים כבר פיתחו שיחות עם הרוכלים פה, שמצידם נתנו להם לשחק בכל מה שהם מוכרים במחירים מופקעים בטירוף גם בלי לקנות אותם, ובאמת הלכנו משם בקושי, כי הבטחנו לילדים עוד שוק לילה היום..

בדרך חזרה למלון הבנו שכדאי להתפצל, ואני ופיק נשארנו לנוח אחרי יום כזה ארוך בזמן שגל והגדולים הלכו לשוק לילה אחר ממה שהתכוונו ונהנו מאוד!

ומחר – חוזרים לבלו טרי, הפעם עם עמיתוש! כיף!