16.4.2022

ממש עוד יומיים וחצי נהיה על מעבורת שתיקח אותנו מהאי המהמם הזה.. זה מרגש וזה שמח וגם עצוב, כן, אפילו יותר עצוב מהפעם הקודמת שזה קרה.. האי הזה נכנס לנו יותר ויותר ללב, החברים שמקיפים אותנו פה, התובנות וההתפתחות האישית שהוא מאפשר, והפינות הקסומות שלא מפסיקות להתגלות בו, כל אלו עולם ומלואו.. אני מבינה את המוני הזרים שהשתקעו בו, יודעת שיותר קל לנו לעזוב בגלל הנחישות ו״החלום״. פשוט יודעת שצריך להמשיך ללכת, אבל גם שאולי עוד נחזור..

בגלל ה״שיגרה״ שוב לא כתבתי המון זמן ושוב אני קצת בלחץ אם אצליח בכלל להעביר את הדברים והחוויות והרגשות מהתקופה הזו.. אבל אין כמו להתחיל ולזרום ומה שנשכח ישכח.. ואולי עוד ייכתב בעתיד.

אז נכון שהקורונה כבר כאילו מאחורינו, ונכון שהעולם לאט לאט נפתח.. אבל הוא עוד לא פתוח, בעיקר לא באיזור הזה של הכדור.. ואם לפני שנה כשתכננו את הטיול הזה והתלבטנו אם להגיע למזרח כמו שנורא רצינו, או למרכז אמריקה כמו שהמון משפחות עשו בגלל ששם הכל היה פתוח ויותר מאפשר, אז אמרנו ספק בהתרסה ספק בתקווה והאמת היא שלא ממש האמנתי שזה יקרה כך – שנטוס לתאילנד ואם הכל יהיה סגור נחכה בה שייפתח. וחיכינו. וקיווינו. והבנו שלא מספיק שיהיה פתוח, צריך גם שיהיה פתוח בתנאים מאפשרים, ופתוח מספיק זמן כדי שתהיה תיירות ומטיילים אחרים – כי בניגוד למה שחשבתי, זה ממש חשוב.. להיות הרבה מדי זמן לבד זה לא בריא.. לפחות לא למשפחה שלנו.

אז לפני כחודש התכנסנו, מקבלי ההחלטות של המשפחה (מקבלי ההחלטות העיקריים לפחות), ודנו בשאלה – פנינו לאן.. ויאטנם עמדה להפתח ואנחנו מאוד רוצים להגיע אליה, אבל היא רק עכשיו נפתחת, ובסוף הסתבר שבכלל לא לישראלים.. ובנפאל זו העונה ויש בה מטיילים, אבל בנפאל דורשים בדיקת פי סי אר לנכנסים שלא מחוסנים, כמו הילדים שלנו שממש לא מזמן היתה להם קורונה, אז בכלל לא בטוח שיצאו שליליים (תעודת מחלים גם אין לנו, וגם לא מעניינת אף אחד בנפאל) בקיצור – לטייל בזמן קורונה זה הרבה יותר מאיזה מדינות פתוחות ואיזה לא.. זה פשוט הרבה יותר מסובך, ויקר ומשפיע על הכל.. חושבים בקנאה על כל מי שהספיק לטייל פה לפני שלוש שנים, ועל זה שהם בטח התעוררו בבקר ואמרו – שבא להם לטוס לויאטנם – אז הם טסו לויאטנם, שלא לדבר בכלל על מעברים קרקעיים (שכיום גם זה עוד לא מתאפשר ברב המקומות).. אז אנחנו אמרנו שבא לנו לטוס לנפאל. אבל הבנו שחלק מהחולים בקורונה ממשיך לצאת חיובי בבדיקת פי סי אר גם כמה שבועות וחודשים אחרי המחלה, כך שייתכן שהילדים יצאו חיוביים בפי סי אר, ואם נקנה כרטיסי טיסה, אף אחד לא יחזיר לנו את הכסף עליהם, כי כבר לא עובד ככה העולם הזה, אז נעשה פי סי אר לילדים כדי לדעת אם הם כבר שליליים ורק אם אכן כך – הו אז, נקנה כרטיסים לנפאל. למי אכפת מכמה מאות שקלים שעלתה לנו הבדיקה הזו.. ובכן – הילדים יצאו שליליים, ויש לנו כרטיסי טיסה לעוד שבוע!

התרגשות, וחששות. לעבור מדינה עכשיו זה לא ממש שונה מלצאת מהארץ.. זו פרידה מחברים שהספקנו להקשר אליהם, ופרידה מהידוע והמוכר והנח כל כך פה בתאילנד למקום שהוא הרבה יותר הארד קור.. נכון – ביקשתי לי הארד קור.. רציתי ממש הארד קור, אבל עכשיו כשהמציאות כבר כאן וזה לא רק חלום שבראשי, החששות מאיך שהילדים יתמודדו עם זה מקבלות יותר צבעים.. מזל שצברנו מספיק זמן ונסיון והבנה של הצרכים שלנו כמשפחה מטיילת. ואיך לתכנן דברים בצורה שהם ממש יצליחו. אנחנו כל הזמן טובים יותר ביחד..

היה ערב אחד, בדיוק ביום בו חגגנו חצי שנה לטיולנו, שהלכתי בו למעגל שירה של נעה. מעגל קטן, אינטימי, לאור נרות, בחצר מקסימה פה במרכז האי. אחד השירים ששרנו היה של דניאלה ספקטור – ״כל הדברים היפים באמת, מתגלים בזמנם, האיטי הבלתי מתחשב״ וחשבתי לעצמי כמה זה נכון… כמה בתחילת הטיול הזה הייתי בלחץ שהוא יראה בדיוק כמו בחלום שלי, ושהילדים יזרמו ושגל יזרום ושכולם יסתגלו לתנאים בסיסיים ויהנו מזה, כמוני.. והתבאסתי כשזה לא בהכרח היה ככה וכשפחות זרמו ובכלל – אני עדיין חוטאת בלהשוות את החיים לחלום.. מפגרת 🙂 אבל לאט לאט.. בקצב האיטי והבלתי מתחשב.. דברים קורים.. בדיוק כמו שחלמתי! (טוב, נו, לא בדיוק בדיוק.. אבל זה העניין עם חלומות)

אז אחרי חודש וקצת בבקתות המקסימות אך הדי מבודדות שלנו בצ׳לוקלאם, החלטנו לשנות אווירה. אז עשינו את זה די מהר ושינינו במקסימום.. אנחנו כבר שבועיים וחצי בערך ישנים ב׳קוקו לוקו׳, שזה מקום מפנק על חוף הים בהאד יאו. מקום שכולם מגיעים אליו תמיד, וכל סוף שבוע יש בו איזה ארבעה ימי הולדת (גם את היום הולדת של עומרי עשינו פה..) השקיעות מהממות, החול לבן לבן, יש האפי האוור כל ערב, המסעדה לא זולה וכמעט תמיד מלאה, וגם הבריכה.. יש שולחן פול ופינג פונג ובזכות זה שזה מקום כל כך מרכזי יש גם הרבה זמן חברים לילדים וגם לנו. יש לנו פה ממש דירה עם שני חדרים ומטבחון (לפני זה היינו בשני חדרים נפרדים, ומסתבר שנחמד דוקא לחזור לישון כולם ביחד), וחברים טובים שגרים מתחתינו, והאווירה היא מסיבתית משהו. רב הזמן אנחנו נהנים מזה, אבל בהחלט גם מתגעגעים לפעמים לערבים השקטים שלנו בצ׳לוקלאם, שהיה לנו זמן ושקט לכתוב שירים ולצייר.

בסוף מרץ עשינו לילדים מסיבת סיום אחרי חודש וקצת מבית ספר, חגגנו במסעדת הבית שלנו, בהתחלה הצענו להם להשאר גם באפריל למרות שידענו שלקראת סוף החודש נמשיך בדרכינו, עידו מיד החליט להשאר, עופר ועומרי עוד התלבטו, אבל כשהבנו שיש באפריל הרבה ימי חופש וממש לא משתלם לשלם על חודש שיספיקו ללכת ימים ספורים מתוכו, חזרנו בנו מההצעה ועשינו מסיבת סיום 🙂 סה״כ מסכמים את הארוע כחוויה מאתגרת ומבגרת לשלושתם, וכל הכבוד להם.

כמה ימים אחרי שעברנו לפה, התחילה סופה.. כולם ידעו שהולכת להיות סופה ועדיין היא הפתיעה בעוצמותיה, שלושה-ארבעה ימים של גשם בלתי נגמר, ממש מונסון שצץ לו ולא בעונה. ערב לפני היתה סופת ברקים מהממת, ישבתי עם גל על החוף, הילדים כבר היו בחדר, והסתכלנו על ההופעה המטורפת בשמיים.. עידו היה בקייטנה בזמן של כל ימי הגשם אז זה זימן לו קצת עניין וחברה (אבל גם הקייטנה אולצה להתאים את עצמה לגשם והרבה מהמתוכנן לא יכל לצאת לפועל), אנחנו שמחנו לגור ליד חברים ולהעביר איתם זמן בכיף במשחקי רמיקוב וזמן אין סופי במרפסת שלנו ביחד.. 

שניה לפני הסופה, הפלגנו לווי נאם, חוף מזרחי צפונית להאד רין, שחשבתי שחשוב שנכיר גם אותו.. בדיעבד, לא היה ממש חשוב, אבל הרגיש נחמד לזוז קצת.. ובכלל להפליג בסירה, לראות את האי עם כל ההרים הענקיים והירוקים שלו והחופים שמסתתרים בינהם. כשהיינו שם ראינו חבורה לא קטנה שבדיוק התארגנו לקראת איזה טקס, משהו שקשור בחלומות, והקיפו אותנו אנשים לבושים ומאופרים בנצנצים ונוצות.. שמחים ויפים וקצת מוזרים.. להזכיר לנו שגם זה קיים פה באי, ולפעמים נחשפים לצדדים האלה יותר ולפעמים פחות. כמו צד סודי של האי, שאפשר פשוט לא לדעת שהוא שם. אבל הוא תמיד שם.

עוד מקום קצת סודי שכזה הוא הדום סאונה, מתחם שיש בו שתי סאונות קטנות בצורת איגלו לצד הדרך שעברנו בה מליון פעמים, בחוץ יש שלט עץ קטן ומחוק שאף פעם לא חשבנו להבין בכלל מה כתוב בו. וכשנכנסים זה פשוט עולם קסום, עם מוסיקה מהפנטת וסרט שמתאים לה מוקרן על הסלעים הענקיים שמאחוריו. המדורה בחוץ תמיד דולקת ויש תה מיצים ופירות כדי להשלים את כל המים שמתאדים שם.. ובתוך הסאונה, מזיעים ביחד ושרים אום.. אחד המטורפים. והמקסימים..

ואם כבר מטורפים ומקסימים אז היום גם היינו באקסטטיק דאנס, גל ואני. מסיבת מבוגרים שמתרחשת כל ראשון ב11 בבקר לכמה שעות. בלי אלכוהול, בלי סמים ובלי מצלמות.. כולם יפים ויחפים וכולם רוקדים וכולם אוהבים ומרגישים אהובים, גם בני 70 רקדו שם.. מהמם.

עוד צדדים של האי שהתגלו לנו, זה השקיעה בזן ביץ׳ עם מעגל המתופפים והמג׳נלים שבו, הקפיצות מגובה שני מטר לים המלא בדגים הצבעוניים בקו ראם (עומרי קפץ עשרות פעמים בלי הפסקה), יום אחד הלכנו עם משפחת חיות סוף סוף לשמורת טאן סאדט שחולשת פה על מרכז האי ונהננו בנהר ובמפלים שם, וגם בחוף שהוא נשפך לתוכם. למפלים אחרים הלכתי עם חברות, מפלים קטנים ולא מסומנים ליד הבית, מקום יפהפה ונסתר ומרענן ופרטי. וכמה בורכתי על החברות הנהדרות שמצאתי לי פה ללכת איתן.

בימי שלישי בערב יש ערב מוסיקה חיה בסימפל בר. ומנגנים שם שני הרכבים ישראלים (עם חיזוקים מקומיים) מוכשרים בטירוף.. ממש בסטנדרטים מקצועיים לגמרי. כל כך כיף ומרגש אותי לראות את כל היצירתיות והכשרון של האנשים פה. 

בימי רביעי יש מסיבות בסיבורד, בשני פעם בשבועיים מעגלי שירה.. בכלל חשוב לדעת שבקו פנגן יש לו״ז.. לו״ז צפוף 🙂 

שבוע שעבר חגגנו את ראש השנה התאילנדי. האי היה מפוצץ וגם במלון שלנו לא היו לנו חדרים. אי לכך מצאנו את עצמינו ליומיים במלון המקסים שכל האורחים שלנו שהגיעו בחודש שעבר התארחו בו.. היה מפנק וממש חופשה בתוך החופשה התמידית שלנו. היתה לי הזדמנות מקסימה לשנרקל עם כל ילד בנפרד בשונית המקסימה שיש שם בחוף, ואחר כך גם עם גל בנפרד. והיה מקסים.. 

את ראש השנה התאילנדים חוגגים עם הרבה מים.. בבקר החג לקחנו את הילדים בלי לדעת בדיוק למה לצפות, לעיירת המחוז טונג סלה, הצטיידנו ברובי מים (שמכרו לנו במחיר מופקע ביותר יחסית לתאילנד) ויצאנו לרחובות. היה כיף…! מבוגרים וילדים מקומיים ותיירים, כולם במלחמות מים המוניות בכל פינת רחוב.. אפילו המוכרות בסבן אילבן, רוקדות בכניסה לחנות ומשפריצות על עוברים ושבים.. וכולם שמחים ורטובים, היה מעולה.. חג שמח 🙂

ובמעבר חד לחג אחר.. את ליל הסדר חגגנו פה עם חברים בחצר משותפת של מתחם דירות קטן בהאד צ׳או פאו. היה ערב נעים ורגוע ומשפחתי, בו כל אחד תרם מה שיכל מעצמו, את האוכל הזמינו מאחת המסעדות הקטנות בסביבה (והיה מעולה!) וכל משפחה הביאה גם שתיה.. לא הקריאו את ההגדה אבל הסבירו לילדים קצת על יציאת מצריים וגם היה אפיקומן (שעופר מצא, 1 מתוך 4) ומתנות לילדים שמצאו את האפיקומן (לא רק לאלה שמצאו.. לכולם) והיתה מוסיקה טובה ואווירה נהדרת ורגועה ושלווה.. גל ניגן.. אני צילמתי..

אז כאמור ממש בקרוב, אנחנו יוצאים לדרך ארוכה שתביא אותנו מהים הטורקיז להרים בנפאל. מהנוחות המדהימה של האפשרות להזמין לפתח דלתינו ובמחירים זולים במיוחד כל דבר שאנחנו חושבים שצריך. ומהסבן אילבן שיש בו כמעט הכל והוא תמיד קרוב ותמיד פתוח (וזה מאוד נח כשצריך להאכיל ילדים 10 פעמים ביום), מהבטחון של לא לנעול דלתות אף פעם ובשום מקום, להשאיר את המפתח בסוויץ׳ של האופנוע (בן של חברים עשה ניסוי, השאיר שטר של 20 באט תקוע בטוסטוס של ההורים שעמד חמישה ימים בחניה של הנמל בטונג סלה. כשהם חזרו מהחופשה בפוקט, השטר חיכה להם שם), ושכמעט תמיד תקבל חיוך אמיתי ומהלב מכל אחד שתהיה לך איזה אינטראקציה איתו, והכי חשוב מהחברים הטובים שרכשנו (אנחנו וגם הילדים), למקום אחר, עם תנאים אחרים וחוקים אחרים, שנצטרך עוד להבין וללמוד ולהתרגל אליהם. הכל חלק מהמסע.