6.5.2022

בפוקרה הגענו ישר אל הגסט האוז בו מתאכסנת משפחת כהן, אותם פגשנו בצ׳אנג מאי. הוא במיקום מעולה גם שקט וגם במרכז, יש לו חצר נעימה וחדרים, גם מרווחים ונעימים.

ביום הראשון שלנו פה, לא עשינו הרבה, בעיקר התמקמנו, ואחר כך הלכנו לטיול קצר על הטיילת שלאורך האגם עם עצירה לגלידה. הילדים נהנו מהטבע, אספו מקלות ואבנים שהם שברו וחיברו אותם כדי ליצור ״פגיונות״ כמו ילדי תקופת האבן (עם מסקינגטייפ). האיזור התיירותי של פוקרה די קטן, ממש אפשר להקיף אותו בחצי שעה ברגל, מעלינו יש את סרנקוט, גבעה קטנה יחסית להרים פה, ביום יפה יש ממנה תצפית נהדרת, עוד נעלה לשם בטח מתישהו.. ומעליה תמיד תמיד, חגים סביבה כמו חבורת נשרים מלא מצנחי רחיפה, אומרים שזה אחד המקומות שהכי הרבה צונחים בהם בעולם. מי יודע, אולי גם עליהם נעלה.

למחרת תיכננו לטייל קצת יותר, אבל עד שאכלנו ולמדנו קצת, התחיל הגשם והוא נמשך לתוך הלילה.. בגדול מעברים זה משהו שדורש אנרגיות רגשיות מחלקינו, ובכל מקרה החלק הזה מעדיף להשאר די סטטי בימים הראשונים במקום חדש, לעומתם, אני בדרך כלל עם יותר קוצים בישבן, רוצה לראות להכיר ובעיקר ללכת לאיבוד ברחובות.. למזלי אפשר לעשות גם וגם.. בקיצור הילדים עפו על הגשם שהחזיר אותם מהמסעדה שישבנו בה בחזרה לחדר, ואני וגל בינתיים עברנו בכמה סוכנויות נסיעות לברר על טרקים.

לא עברנו בהרבה, אנחנו לא בגיל הזה.. ידענו בערך מה אנחנו רוצים ובחרנו בעיקר לפי האנרגיות שקיבלנו מסוכן הנסיעות, בחרנו בנציג של שלום בפוקרה, הלו הוא סאם. הוא ארגן לנו טרק של שני לילות ושלושה ימים, לאוסטרליין קאמפ. זה טרק לא מסובך במיוחד, מתאים למשפחות, מגיעים רק לגובה של 2100 מטר. קבענו לצאת יומיים אחר כך.

אז היה לנו בעצם יום להתארגנות, שנוצל היטב – קניות של אוכל, ומלחיות לילדים (שירגישו חמושים במקרה של עלוקות) אפילו הזמנו את הגסט האוס ללילה הראשון של הטרק, ואחר כך גם הבנו שמשפחת כהן תישן שם גם היא באותו לילה. ולמחרת בבקר, בזמן אריזות אחרונות הצצנו החוצה למרפסת וגילינו את המאצ׳ופוצ׳רה, המכונה גם זנב הדג, שמשקיף על פוקרה ובעונה הזו לא תמיד גלוי, חשוף ויפה באופק. זה ריגש אותנו ושימח מאוד. אחרי ארוחת הבקר הרגילה שלנו בקפה שינקין הקרוב, פגשנו את שיווה המדריך/פורטר שלנו ויצאנו לדרך.

נסענו לכפר כשעה מפה שממנו היו לנו כשעתיים הליכה. הצבנו מטרה אחת לנו ולפורטר, שהילדים יהנו כדי שנוכל לעשות בהמשך עוד טרקים ואולי אפילו ארוכים/מאתגרים יותר.. ובגלל זה בחרנו ללכת דווקא בשביל שגם רכבים יכולים לנסוע בו, כי בשביל שביער יש סיכוי טוב לפגוש עלוקות, ואנחנו לא רוצים לפגוש עלוקות.. נכון שזה קצת עלה לי בבריאות (אני אמנם מפחדת מעלוקות בעצמי, אבל כל כך רוצה ללכת בתוך היער..) אבל הבנתי שעדיף שאני אנשום עמוק ואתן לגל להוביל פה, פשוט כי הוא צודק.. ואכן, היו לנו נופים נפלאים, וכפרים מתוקים בדרך, ושיווה התגלה כאיש מקסים ונהדר אל הילדים, ואחרי הליכה נעימה ורגועה הגענו לקראת הצהריים לאסטאם .

הגסט האוז באסטאם, אמנם מתומחר בצורה קצת מוגזמת, אבל מקסים ועם אנרגיות מעולות, מקום אקולוגי, שמגדל את הירקות של עצמו, ממוקם על קצה ההר, עם נוף מהמם אל העמק מצד אחד ולהרים מהצד השני. גינה מזמינה וגדולה, עיזים בחצר ומלא פרחים בכל הצבעים שפורחים עכשיו. ובכלל הכפר הזה מקסים. מעט זמן אחרינו הגיעה גם משפחת כהן.

את אחר הצהריים העברנו בחצר, במשחקי קלפים, עידו מצא לעצמו שני שותפים נפאלים וילד בלגי שגר בערב הסעודית למשחק כדורגל, עומרי ונעמה, הבת הצעירה של משפחת כהן הסתובבו צמודים כל אחר הצהריים, האכילו את העיזים ושיחקו במשחקים דמיוניים במקום הסודי שמצאו לעצמם, היה מתוקים, איכשהו בגיל של עופר אנחנו פחות מוצאים חברים לצערי אבל מאמינים שזה ישתנה בקרוב, שיווה לימד אותו בינתיים משחק של השחלת טבעת מתכת על עמוד, והראה לנו גם איפה מגדלים תותי עץ שהילדים כל כך שמחו לקטוף ולאכול, היה אחר צהריים מושלם.

מתישהו אחר הצהריים פתאום התחיל להתגלות איזה הר מושלג, ולאחריו עוד אחד ועוד אחד.. ופתאום נפרס מולינו רכס האנאפורנה במלוא הדרו ועוצמתו. והוא מרגיש כל כך קרוב, ומדהים, ולא מפסיק לרגש..

את ארוחת הערב (שהזמנו כבר בצהריים) אכלנו סביב שולחן ארוך עם משפחת כהן ועוד זוג מטיילים ישראלים צעירים. היה חמים ונעים ולא הכי טעים.. אבל זה לא מה שחשוב 🙂

אחרי ארוחת הערב הילדים קצת נבהלו לשמוע שאם ירצו להתקלח אז האפשרות שעומדת בפניהם היא הוט באקט, אבל עם קצת עזרה הבינו שזה דווקא ממש כיף להתקלח ככה.. וגם זו היתה חוויה טובה. ברגע האמת כשהלכנו לישון, הילדים ביקשו שבכל חדר יהיה מבוגר. אז זרמנו גם עם זה וכולם נרדמו די מהר..

בבקר התעוררנו, גל ואני לזריחה, ההרים היו מופלאים, השקט והשלווה, גם הם מופלאים.. שתינו קפה מול המחזה המדהים הזה לצלילי מוזיקה הודית שהתנגנה לה ממרחק והיה מושלם.

אחר כך הערנו את הילדים לראות את ההרים ולאכול ארוחת בקר, שאחריה נפרדנו מכולם ויצאנו לדרך. ההרים ליוו אותנו עד אחת עשרה בערך. הדרך היתה יפהפיה, שיווה הראה לנו פטל צהוב ועופר עף עליו.. עצרנו כמעט בכל שיח בדרך.. המזג אויר התחמם לו לאיטו עד שנהיה קצת מאתגר והבנו שיצאנו קצת מאוחר מדי.. לילדים הצעירים היה קצת מאתגר באיזה שלב, אבל התמודדו כל אחד בדרכו. הלכנו כשמונה קילומטרים בדרך יחסית מישורית עד כפר שניקרא דאמפוס שאחריו מתחילה דרך של עוד כארבעה קילומטרים שבסופם עלייה תלולה לאוסטרליין קאמפ. בדאמפוס עצרנו לארוחת צהריים שבאמת התלבטנו בה אם כדאי לנו להמשיך עד למעלה עוד היום או לעצור ולהמשיך מחר.. התייעצנו עם הילדים שאחרי התלבטות בחרו כולם להמשיך היום. ברגע שזו היתה ההחלטה שלהם, האנרגיות עלו הכוחות חזרו ואת הדרך למעלה הם עשו בדילוגים.

הגענו לאוסטרליין קאמפ שעה ורבע לפני ששיווה העריך שנגיע, אמנם היה לו איזה אינטרס כנראה שנישאר בדאמפוס ללילה, זה היה מאוד ניכר מההתנהגות שלו שהשתנתה פתאום כשהאופציה עלתה והשכנועים הלא מתוחכמים במיוחד שהגיעו אחר כך, אבל דבקנו בהחלטות שלנו ושל הילדים והוא התיישר בהתאם, אז אולי הערכת הזמנים שלו התארכה גם כדי שנחליט להשאר בדאמפוס, אבל עדיין הרגשנו שהילדים שיחקו אותה:)

האוסטרליין קאמפ קיבל את שמו, כך אומרים, בעקבות קבוצה אוסטרלית שטסה מתישהו באמצע המאה ה-20 במסוק באיזור, ראתה מהאוויר את האיזור השטוח בקצה ההר הזה והקימה עליו מחנה. כיום יש שם כארבעה גסט האוזים, כולם דומים אחד לשני, כולם פשוטים ביותר. חדרים הכי בסיסיים שאפשר, חצר גדולה ומסעדה קטנה. את הגסט האוז שלנו בחרנו בעיקר כי היו שם ילדים ששיחקו כדורגל, עד שהתמקמנו הם כבר לא ממש היו, אבל גל שיחק עם הילדים. כולנו היינו מאוד גאים על היום הזה והיתה אווירה נעימה. אחרינו הגיע זוג מלטביה שעובדים בדוחה, מסתבר שיש עכשיו חופשה של שבוע באיזור האמירויות והרבה עובדים זרים שם ניצלו אותה להגיע לנפאל (כן לשבוע בלבד) כי הטיסות זולות וישירות, אז יחסית פגשנו לא מעט אנשים כאלה.

כשישבנו במסעדה ושיחקנו שיט הד וחתחתול, החבר מלטביה קרא לנו החוצה, שם הפיש טייל יצא להגיד שלום, והוא היה עצום בגודלו וקרוב ומואר באור שקיעה, והיה מקסים..

אחרי ארוחת ערב שהיתה נעימה ועייפה.. בכל זאת 12 קילומטר לא הולכים ברגל 🙃 כבר היה קר, הלכנו לחדרים להתקלח ולישון.. בחדרים אמנם היו מקלחות חמות אבל גם מלא מלא חרקים מכל מיני סוגים, שכנראה נכנסו לחדר של הילדים כשהם לא הקפידו לסגור טוב את הדלת. אמנם חשבתי שאחרי הטירונות חרקים שהיתה בסייל רוק, הכל קטן עלינו, אבל עדיין הילדים לא הרגישו בשיא הבטחון.. אני הייתי נחושה לטעת בהם בטחון, חשבתי שאחכה איתם עד שירדמו ואוכל לשבת קצת עם גל ולדבר על כמה תותחים אנחנו.. אבל כשהם נרדמו גל כבר ישן וגם אני הלכתי לישון.. עד שצלילים מכיוון האינטרקום שלנו העירו אותי לא הרבה אחרי שנרדמתי. מתוך עפיפות השינה הבנתי שבחוץ יורד מבול, יש הפסקת חשמל (האינטרקום צפצף כי התנתק הקשר בינו לבין היחידה שבחדר של הילדים), חושך מוחלט ובחוץ גם קר. אז חזרתי לחדר של הילדים שלא יתעוררו במקרה לבד במצב הזה, התמקמתי על ההפרדה מהעץ בין המיטות של עופר ועידו והלכתי לישון עם עוד לקח לקראת הטרקים הבאים – פשוט לישון עם מבוגר בכל חדר.. לא לנסות להתחכם.

בבקר, הגשם עדיין המשיך, אמנם לא באמת היתה לנו תקווה אבל בכל זאת הצצנו החוצה בשש כדי לבדוק אם רואים איזה הר.. איזה הר ואיזה נעליים, היינו בתוך ענן גדול. לא ראו שני מטר קדימה.. אמנם אנחנו אוהבים גשם, אבל הוא היה מבאס.. וגשם גם מביא איתו עלוקות.

אז אתמול כבר הספקנו לעשות חוזה עם הילדים, משהו כזה שיתגמל ויעודד ויפחית פחד מעלוקות, היה לנו תעריף לכל היתקלות עם עלוקה.. כמה אתה מקבל אם היא היתה עליך, כמה אם היא גם נשכה וכמה אם היא גם נשכה וגם אתה מצליח להשאר רגוע.. התעריף הגיע לאלפי רופי.. אבל עדיין היה נחוץ פה ניהול מיוחד ועדין כדי בכל זאת לצאת לדרך.. אין לי מושג איך גל הצליח אבל הוא מצליח להיות רגוע בעצמו ולהרגיע את הילדים ואפילו לתת להם הרגשה שהם קיבלו את ההחלטות שהוא רוצה שהם יקבלו בעצמם.. שאפו..

חמושים במלחיות ומרוססים בשני תכשירים שונים נגד יתושים על המכנסיים והנעליים (לא יודעים אם זה יעיל אבל בטוח לא מזיק) כשהכל מנוהל כמו ארוע צבאי וכל המקרים והתגובות ידועים מראש, יצאנו לדרך.

הדרך למטה היתה זריזה ויפה, יצאנו מתוך הענן שהיינו בו, ואחרי כשעה הגענו לכפר למטה. עלוקה אחת עלתה על שיווה, הוא ראה אותה לנו שהספיקה לחדור לו לנעל. חוץ מזה לא נרשמו עלוקות.. (חוץ מאחת למעלה עוד, לפני שיצאנו, שעופר מצא הגיע וריסס אותה במלא מלח רק כדי להתמודד).

למטה אחרי שעשינו בדיקת עלוקות לכולם, פינקנו את הילדים בספרייט של הביוקר, כולנו הרגשנו ששרדנו איזה קרב , ושהילדים (וגם אני!!) היו גיבורים!

חזרנו לפוקרה שמחים ומסופקים, לחדרים טובים ונעימים יותר ממה שהיינו בהם קודם. והבטחנו לילדים שהיום הם לא יצטרכו יותר לצאת מהחדר 🙂

את יום הזכרון ציינו כשעמדנו ביחד בחדר בזמן הצפירה בארץ ודברנו עם הילדים על היום הזה.. יום זכרון ראשון שגל לא ממלא אף אחד מתפקידיו בימים כאלה, לא מלווה משפחות שכולות לא מנחה את הטקס במושב ולא עומד ליד שום קבר בבקר. והיום הזה והעוצמות שלו נוכחים מתמיד.

את ערב יום העצמאות חגגנו, גל ואני עם חלק מעשרות הצעירים הישראלים שמטיילים פה. במסעדה בבעלות חצי ישראלית וממש קרובה אלינו למלון. היתה אווירה טובה וילדים חמודים (העלינו את ממוצע הגיל בהרבה).

למחרת חגגנו בארוחה ישראלית מפוארת של שקשוקה ופלאפל עם פאני פורי וצ׳פאטי עם משפחת כהן אצלינו במלון (את מה שלא ייבאנו מבחוץ בישלנו פה במטבח של המלון). היה משפחתי וכייפי.

חוץ מזה הצלחתי להעביר לאחרונה קצת לילדים את האהבה הישנה שלי למגדלי קלפים.. מלא פעמים ניסיתי לגרום להם להינות מזה.. עכשיו סוף סוף יש להם סבלנות.

בקרוב מאוד (ב13 לחודש) יהיו פה בנפאל בחירות. בינתיים רואים פה לא מעט תהלוכות עם דגלים מוזיקה וכרוזים לטובת המפלגות השונות. זה קצת מפחיד בהתחלה, האמת, מזכיר קצת תהלוכה של חיזבאללה.. אבל נראה שהכל בסך הכל עובד בסדר, ואין נפגעים בינתיים 🙂

אתמול אחר הצהריים אני ועומרי טיילנו פה על לאורך האגם בזמן שהגדולים ראו עם גל עוד סרט של מארוול, אני אוהבת את איך שהוא לא כל כך רוצה לבוא איתי, כי הוא מרגיש שאם הגדולים רואים סרט, אז גם לו מגיע להיות מול איזה מסך, אבל ברגע שעוברים את המכשול הזה ויוצאים מהחדר, הוא כל כך נהנה, ומתעניין וזורם (בעיקר אם יוצא לו מזה צמר גפן מתוק וספרייט!!)

ואחרי כל החודשים האחרונים שבהם הם גומעים סרטי מארוול בכל פעם שלגל יש זמן וסבלנות לראות איתם, היום הם הלכו לקולנוע ביחד עם יואב והבנים שלו, וסנג׳יי שעובד פה במלון, לראות את הסרט האחרון שיצא ממש עכשיו – דר סטיינג׳.

לפני הסרט עוד הספקנו לצאת לטיול קצר למפל דווי שנמצא ממש בתוך פוקהרה, בערך עשר דקות נסיעה מפה, מפל שנופל לתוך מערה, ואם חוצים את הכביש אפשר להכנס אליה ללכת כמה עשרות מטרים בתוכה ובסוף להגיע למקום שבו המפל נשפך אליה מלמטה. אמנם עכשיו אנחנו אחרי העונה היבשה, והמפל לא בשיאו, אבל עדיין לראות אותו מתוך המערה היה שווה את הדרך.

וזהו, אנחנו כבר מתכננים את הטרק הבא, עם משפחת אהרוני היקרה שנחתה היום בקטמנדו מתאילנד. מבטיחה לעדכן בקרוב (יחסית :))