טוב נו.. לא כל האראונד, רק עד מנאנג (קצת לפני הפאס).. בכל זאת היינו עם 7 ילדים בני 5.5-13.

היה מדהים!!!

קבענו לצאת לטרק עם משפחת אהרוני כשהם עוד היו בתאילנד, ובכלל לא היו בטוחים אם הם ממשיכים לנפאל או לאוסטרליה.. איזה כיף שבאו לנפאל 🙂

רק חיכינו שניה לבדוק כמה זמן הם צריכים להתאוששות, וברגע שהם נתנו או קיי, התחלנו להתארגן במרץ.. החלטנו ללכת על אובר כח, כשמטיילים במשפחה צריך להתאים את עצמינו כל הזמן למי שהכי קשה לו.. כמו שגל אומר – הכח של הקבוצה שלנו הוא כמו הכח של ההכי חלש. אז צריך לדאוג להכי חלש. לחזק אותו 🙂

הזמנו אצל סאם שני פורטרים ומדריך פר משפחה (משפחת אהרוני עשתה את אותו דבר אצל שלום בקטמנדו) – כשההבנה היא שהמדריך גם עוזר בסחיבת המים של הילדים ואם צריך גם בסחיבה של הילדים עצמם (של עומרי, הוא הכי חלש :)). לקחנו ציוד – לא רק את המינימום של המינימום, אלא גם קצת מעבר (בדיעבד, באמת שלא הרבה מעבר), חשוב שלילדים יהיה נח. חשוב שלא יחסר דבר. אם לי או לגל יחסר משהו – זה לגמרי סביר, נסתדר. אבל לילדים זה נחווה אחרת, וחשוב – הכי חשוב, שהילדים פשוט יהנו.

והילדים חששו לצאת לדרך.. אמנם הם מאוד נהנו בטרק הכנה הקצר שעשינו, אבל עדיין הם לא מהסוג הכי זורם, הילדים שלנו.. לא בדיוק כמו שפינטזתי כשלקחתי אותם לצד השני של העולם, אז אמנם זה מדהים כמה הם נהיים יותר ויותר זורמים עם הזמן, וגם כמה אנחנו נהייים יותר ויותר מבינים את הצרכים שלהם זה מדהים 🙂 וגם את הצרכים אחד של השני.. אבל סטיתי קצת מהנושא.. אז שניה אני אמשיך.. אז הם רצו לצאת, אבל חששו, והם הביעו את החששות שלהם בצורה ורבאלית ובוגרת.. כזאת שאיפשרה לנו להסביר להם ולהרגיע עד כמה שאפשר ובעיקר לתת אמון – שזה בסדר לחשוש, ושזו לגמרי לא סיבה לא לצאת לדרך, כי הרי רב הדברים הכי מדהימים שאנחנו עושים בחיים לפני שאנחנו עושים אותם, אנחנו חוששים!

ומעבר להכנות הכרוכות בתיאום אמצעים פיזיים כמו ג׳יפ, פרמיטים לשמורה, ועזרה בקביעת מסלול יותר מפורטת, יש הכנות של הוצאת כסף. מלאאאאאא כסף. בבוחטות, כי המחיר שצריך לשלם לסאם הוא בדולרים (ולא מעט מהם), וצריך מספיק מזומן לשלם על גסט האוזים ואוכל בטרק עצמו וערך הרופי הנפאלי הוא לא משהו. והכספומט הנדיב ביותר מצליח להוציא רק 40,000 רופי בפעם, וצריך איזה שמונה פעמים כאלה, והמקסימום שאפשר ביום בכרטיס זה 5 פעמים. לא מסובך אבל התעסקות.. וקניות אוכל.. מלא אוכל! מלא סוגים של עוגיות וממרחים – חמאת בוטנים וריבה ושוקולד נוטלה – שעולה כאן הרבה יותר מבארץ, כדי לפנק.. אריזות לתוך הלילה, עם ציוד עזר שמשפחת כהן היקרה השאירה לנו לפני שיצאו בדרכם הארוכה לאוסטרליה (חולצות וגרביים טרמיות תיק ענק להשארת ציוד בגסט האוס ועוד). וזהו. כל זה, ועוד לא יצאנו..

ב9.5.22 קמנו מוקדם, אכלנו, ויצאנו לדרך. בג׳יפ שבא לאסוף אותנו, חיכו לנו לקסמן המדריך – בחור חמוד ביותר בן 40 שנראה בן 25 אינטיליגנט עם אנגלית טובה ועברית בינונית. ראמו, בן 45, שנראה קצת יותר מבוגר, האנגלית שלו סבירה והמבט שלו מלא בטוב לב ורצון טוב.. גם בלי שדיברנו הרבה אני יודעת שהוא פשוט איש מקסים. ואק, איש בסביבות גיל 55, הוא איש חזק מאוד בלי הרבה אנגלית, ולא תיקשרנו איתו הרבה.. הוא בעיקר עשה את העבודה. על הצד הטוב ביותר כמובן, אבל בלי הרבה תקשורת איתנו.

שניה לפני שעלינו לג׳יפ נזכרנו שהשארתי בחדר את סוכריות הסוכר, שקניתי עוד לפני הטרק הקודם, וחשבנו שאולי דווקא כדאי לקחת איתנו.. והן אכן עשו עבודה מדהימה, ואף נוצר סיפור חדש שיסופר עוד ימים רבים, על נס שקית סוכריות הסוכר, שאמנם היתה קטנטנה אך הספיקה עד סוף הטרק, ובכל פעם שאחד הילדים התעייף, סיפקו זריקת מרץ ואנרגיה ויכולת להמשיך בריצה קדימה..

היתה לנו דרך של שמונה שעות למקום הראשון שנישן בו ושממנו נתחיל ללכת ביום למחרת, בזמן שמשפחת אהרוני, עשתה את הדרך המקבילה מקטמנדו. הדרך שלנו היתה ארוכה וקופצנית, אך עם זאת יפהפיה, נסענו לבסיסהאר, משם פעם יצאו כל מי שיצא לטרק המפורסם הזה, ומשם המשכנו עוד כשעתיים לסיאנגה שממנה בחרנו לצאת לדרך. עברנו מפלים ונסענו על סף תהום, היתה לנו קצת בחילה והתגברנו…

זה המקום להסביר שטרק האראונד אנאפורנה בימינו הוא שונה מאוד מהטרק שהוא היה לפני 20 שנים. אז זה היה טרק של לא פחות מ-21 ימים. היציאה היתה כאמור מבסיסהאר בדרך מטפסים עד הפאס ויורדים מהצד השני (אני לפני 21 שנים טסתי במטוס קטנטן לג׳ומסום שקרובה לפאס, טיפסתי עד מוקטינאט יום הליכה מהפאס וירדתי למטה בחזרה מהכיוון המערבי של הדרך) לא היתה אז שום דרך לרכבים בכל האיזור הזה ואת כל הציוד / חיות / אוכל ומים שהיו בכפרים לאורך הדרך, מישהו סחב על הגב, או יותר נכון על המצח כדי שיגיעו ליעדם. בימינו יש דרך ג׳יפים כמעט לאורך כל המסלול (ממש כמעט חוץ מהפאס עצמו) זה אומר שיש הרבה פחות צורך לסחוב (לכפריים כמובן). וגם שבכל רגע נתון אפשר להחליט שבעצם רוצים להסתובב ולוקחים ג׳יפ חזור. כמו גם שבכל רגע אפשר לדלג על חלק מהדרך ולקחת ׳טרמפ׳ שיקדם אותך. בערך בחצי משביל הטרקים (להלן ה׳טרק רואד׳) היא נפרדת מדרך הג׳יפים (להלן ה׳ג׳יפ רואד׳). היא מטפסת על הרים באופן תלול יותר היא עוברת ביערות סבוכים יותר והיא כמובן – צרה יותר. פרט לזה ברב הדרך הנוף דומה עד זהה בין הדרכים כשיש כמובן יתרונות קטנים מדי פעם לדרך אחת על פני השניה (ממש לא באופן חד כיווני, יתכן שהנוף מהג׳יפ רואד לעיתים יפה יותר) הדרכים מצטלבות לעיתים ואפשר לעבור מאחת לשניה..

אמנם כששמעתי על השינויים והקדמה כמובן שנצבט לי הלב בתחילה, אבל ככל שהזמן עבר, חלחלה ההבנה שבעצם בזכות זה שיש ג׳יפ רואד אנחנו יכולים להעז ולעשות את הטרק הזה עם הילדים. שבזכות הרוחב של הג׳יפ רואד אני לא צריכה לפחד שהם יפלו לתהום בדרכים צרות במיוחד (שזה מה שהכי הפחיד אותי כשרק שקלנו לצאת לנפאל) ושבזכות זה שנוכל להתחרט אם זה לא יהיה מה שחשבנו היה לנו קל יותר לקבל את ההחלטה.

אז הגענו לסיאנגה בערך ב15:00, אחרי נסיעה ארוכה ומתישה, לגסט האוז חמוד שהזמנו מבעוד מועד. גסט האוז ששוכן ממש לצידו של מפל גדול ומרשים. אכלנו ארוחת צהריים שבחרנו מתפריט שמהר מאוד הבנו שההיצע שלו יהיה זהה כמעט לחלוטין לאורך כל התחנות שלנו בדרך (חלקן הגדול אף מציג בדיוק את אותו התפריט). ויצאנו החוצה. ממש לצידי הדרך על שביל שנראה בתהליך בניה, מצאנו מלא אבנים יפהפיות, זוהרות בכסף זהב, ורדרד וכתום, בילינו שם די הרבה זמן במציאת עוד ועוד אבנים.. ובסוף הרשאתי לכל אחד לשמור כ3 אבנים קטנות לכל היותר (פשוט לפני שיצאנו הוצאתי לכל אחד מהם איזה 3 קילו אבנים מהתיק לפחות וידעתי שזה יקרה מהר מאוד שוב ויגיע למשקל גבוה בהרבה, וזה לא נעים כשבסוף מי שסוחב זה הפורטרים..

אחרי ארוחת ערב משפחת אהרוני הצטרפה אלינו אחרי דרך אפילו יותר ארוכה משלנו. היתה שמחה גדולה והתרגשות של כולנו להפגש אחרי שנפרדנו בקו פנגן. הילדים קצת טיפסו על הכורסאות ופירקו את המלון לצד משחקי קלפים, לפני שלקחנו אותם לישון 🙂

למחרת יצאנו נרגשים לדרך.. היתה לנו מחשבה לעשות עוד קטע קטן בג׳יפ, אבל המחשבה שגברה עליה היתה להתחיל בדרך שהיא יחסית קצרה ופשוטה, כדי לבנות מורל וחוזק נפשי למי שיותר קשה לו, ובכלל לעלות יחסית לאט, שזה תמיד יותר בריא כשמתכננים לעלות ממש גבוה. אז יצאנו לדרכינו. משלחת מכובדת של 17 אנשים. 14 בנים ו-3 בנות. 7 ילדים ועשרה מבוגרים. 11 ישראלים ו6 נפאלים. הנוף היה מקסים, מלא מלא מפלים יפהפיים שנשפכים לקניון עצום בתוכו זורם נהר. מדי פעם ילדים נפצעו פציעות קלות, ממש לצורך זה החזקתי בארנק שלי פלסטרים בשלוף (בנוסף לערכת העזרה הראשונה שהיתה בתיק של הפורטר) באופן מרשים, הסטוק שבארנק נגמר תוך יום וחצי.. אבל זה כנראה היה רק עניין של הסתגלות, כי בהמשך הצורך בהם פחת עד נעלם כליל.

הלכנו בג׳יפ רואד. לא עוברים בה המון ג׳יפים, אבל כשבכל זאת אחד מתקרב, לקסמן יצעק מרחוק ג׳יפ, ג׳יפ וכולם ירדו לצד הדרך. בהמשך גם אנחנו כבר צעקנו ג׳יפ ג׳יפ. או טוס טוס. תלוי מה הגיע. אחרי כ5 שעות הליכה הגענו לצ׳יאמצ׳ה. זה לא היה היום הקצר והרגוע שתכננו.. חשבנו שנעצור בג׳אגאט ובסוף המשכנו לכפר הבא.. היו בינינו כאלה שחוו את היום הזה כהליכה קשה ובכלל גם היה די חם ובלי הרבה צל. לא בדיוק היום הקליל הראשון שדמיינו אבל בסוף בכל זאת הגענו למקום חמוד וקטן וכולם היו באנרגיות טובות. שתי קומות של גסט האוז פשוט. רחבת בטון קטנה כחצר. אחרי ארוחת הצהריים, הילדים שיחקו כולם ביחד וגם עם כל ילדי הכפר המקומיים (יש בכל הכפר כ15 ילדים וליה, הבת הגדולה של משפחת אהרוני ארגנה אותם במומחיות של גננת) במחבואים וקלפים עד הערב.

משפחת אהרוני הביאה איתה מקטמנדו את ארג׳ום, המדריך המקסים שלהם שמדבר עברית לא רעה בכלל, את פרם, שהוא גם מאוד חזק וגם עם לב זהב וגם מהמם עם הילדים ודואג להם לסוכריות על מקל להרמת המורל מדי פעם, ואת קימי שהוא גם פחות מתקשר אבל עושה את העבודה.. סהכ הרכב דומה לחברה שאנחנו הבאנו איתנו. עוד כשרון שפרם הביא איתו זה שהוא מבשל נהדר.. בכלל בכל מקום שהגענו אליו החברה שלנו שמחו להכנס למטבח ולעזור בהכנת וניהול הארוחות (בכל זאת לבשל ל17 אנשים כל ארוחה זה פרוייקט מכובד, ואנשי המקום מבשלים גם לעצמם ולפעמים גם לאורחים נוספים, וכל זה במטבח קטנטן), זה כנראה מוזיל להם את העלות על השהייה והאוכל (אותה הם אמורים לשלם בעצמם, אבל הם בדרך כלל משלמים משהו מאוד סמלי של כ3 שקלים ליום ולא מחירים של תיירים, בגלל זה הם גם מבקשים שלא נשלם עליהם, כי להם זה מחירים אחרים)

בהמשך ללקחים שצברנו בטרק הקודם, אכן הקפדנו בכל מקום אליו הגענו לישון בנפרד, הורה וילד או שניים בכל חדר.. זה הלך בסבב לא מוגדר אבל הוגן, בדרך כלל פעם אני ופעם גל עם ילד אחד וכל פעם הילד שזוכה להיות לבד עם הורה התחלף. סה״כ עבד לנו טוב. הפורטרים שלנו גם דאגו לנו ל״איזראלי דיל״ הדיל הישראלי לפיו אנחנו אוכלים את כל הארוחות שלנו בגסט האוז שלנו ולא משלמים בנפרד על לינה. לפני 20 שנה, זה היה מה שהיה נהוג.. לא מבצע מיוחד לישראלים.. בימינו זה כנראה משהו שהישראלים או הפורטרים שלהם מארגנים לישראלים בלבד.. (זה נשמע קצת מגעיל, אני יודעת, אבל וואלה.. לא ביקשנו את זה אפילו.. הציעו לנו את זה ולא סירבנו.. כנראה שזה סבבה לכולם).

למחרת על הבקר יצאנו לעוד יום מהמם של הליכה בדרך לטאל. שוב מפלים מהממים ג׳ונגלים ונוף משגע. גל הסתכל סביבו ואמר שאין שום צורך להגיע לניו זילנד. יש את כל הנוף הזה פה, ובהרבה יותר זול… (וגם פה יש פורטרים, לא צריך לסחוב ציוד). מה שכן, פגשנו מקרוב יותר הפעם עלוקה, שהתחשבה בנו מאוד ובחרה לנשוך את גל, שהוא זה שהכי מקבל אותן ברוגע. ככה הילדים יכלו לראות מקרוב שזה באמת לא כזה נורא ולא כואב בכלל.. רק מדמם במשך שעות. אבל גם לצורך זה – שלפתי פלסטר 🙂

טאל הוא כפר קטן למרגלות מפל עצום, הוא יושב על גדות הנהר שאנחנו הולכים לאורכו כל הזמן. במונסון האחרון עצים שנשטפו מלמעלה בהרים חסמו את הנהר ויצרו סכר טבעי שיצר הצפה גדולה בכפר. במזל הספיקו להתריע על זה בזמן ולא היו נפגעים בנפש, אבל הרכוש נפגע פגיעה קשה והרבה מבנים נהרסו. זה די עצוב לראות את זה וזה גם מזכיר מאוד את הכח העצום שיש לטבע, בעיקר פה בנפאל. מחשבות שאנחנו מעדיפים להדחיק ולשכוח.. אבל במשפחה שלנו תמיד זוכרים. את תמר אריאל ז״ל אנחנו זוכרים, והיא נוכחת איתנו במחשבות לאורך כל הדרך.

בזכות ההרס יש גם בנייה ובזכות הבנייה יש הר גדול של עפר ואבנים. הילדים דילגו עליו ונהנו להתגלש ממנו למטה ולזרוק אבנים ולבנות רוג׳ומים וזה ממש היה להם מגרש משחקים נהדר.

המקום שאליו הפורטרים שלנו תכננו לקחת אותנו היה מלא מדי בשביל להכיל את כל המשלחת שלנו, אז חיפשנו מקום אחר ולמדנו לנסות להתקשר למקומות מראש שישמרו לנו מקום. אמנם כבר ממש שלהי העונה, אבל אם רוצים להבטיח מקום טוב ל17 אנשים צריך להערך.

בכל מקרה מצאנו מקום ממש ממש חמוד. לכל משפחה היה חדר אחד עם שירותים צמודים וחדר אחד בלי. מי שהיה לו חשוב שירותים היה בחדר עם השירותים. מקלחת בכל מקרה היתה בחדר משותף. מכאן והלאה לדעתי בכל המקומות אולי פרט לאחד היתה מקלחת משותפת. ברב המקומות עם באקט. בחלק מחומם בגז. וברב פשוט חיממו בגז את מה שאפשר היה להתקלח ממנו אחר כך בבאקט. אבל הנוף מהמקלחת ישר למפל – מושלם!

אחרי זה הלכנו לטייל קצת בשדות ובכפר, ולאיזור של המפל לזרוק קצת אבנים לנחל.. טיול קצר מאוד וחזרנו בחזרה לערימת העפר, שבינינו היא הדבר הכי מעניין פה, עד שהתחיל הגשם והחזיר אותנו לחדר המשותף של הגסט האוז שלנו לעוד קצת משחקי קלפים. וארוחת ערב.

די מצחיק לנו שכולנו אחרי זמן מכובד בתאילנד וכולנו עברנו בדקטלון בבנגקוק להצטיידות בדרך לפה. זה אומר שלכולנו יש את אותם בגדים בגדול. בבקר הראשון שיצאנו לדרך אמרתי ללביא הבן הקטן של האהרונים – יש לך חולצה כמו של עופר מכנסיים כמו של עומרי וגרביים כמו שלי!

יצאנו מטל בטרק רואד ובגדול מעכשיו שילבנו בין הג׳יפ רואד לטרק רואד לפי המלצת המדריכים שלנו בהתאם לקושי של הדרך. לא סגורה אם זה בכל העולם ככה או רק כאן, אבל מהגובה הזה בערך גם כבר אין חשש לעלוקות, כבר קר להן מדי. והדרך – נו זה כבר יהיה מביך לכתוב כמה היא מהממת…

הלכנו כ5 שעות ועשרה וחצי קילומטרים לפאתי דנהקיו, הגענו לגסט האוז מתוק מתוק שהפורטרים תיאמו איתו מראש. היו לנו חדרים מרווחים יחסית (היה בהם מקום למדף נגיד.. לא רק למיטה). ושלט גדול קידם את פנינו – ״לכל הישראלים! הגעתם למקום הנכון…״

כשהגענו זרחה עדיין שמש מפנקת ומיהרנו לעשות כביסה, אחר כך הכביסה הזו תטייל בין כל כך הרבה חבלים ומקומות ובסוף היא גם תתייבש מתישהו.. אחרי הכביסה כיבסנו גם אותנו ואת הילדים.. למדנו שחשוב להתקלח מוקדם כשעוד חמים בחוץ וכשעוד יש סיכוי למגבות להתייבש עד למחרת. זה שהילדים מתלכלכים שוב אחר כך הרבה פחות רלוונטי.

אחרי ארוחת הצהריים גל לקח את הגיטרה שהיתה במקום וניגנו לנו ושרנו, שתינו תה עם ג׳ינג׳ר (למדנו שאפשר להזמין תרמוס ענק) ונהננו מהרגע. הילדים יצאו החוצה, שיחקו מחבואים ואחר כך התחילו לבנות מבצר, צחקו והיו עסוקים שעות, עד שהגיע החושך ובאמת היה קר. החדר המשותף הפעם היה החדר הראשון שהיה בו גם אח עצים. זהו כבר נהיה קר בלילה.. וזה רק ילך ויתקרר.. ויהיה קפוא! ליד התנור שמנו את הגרביים והמכנסיים שהיה הכי חשוב שיתייבשו עד הבקר.

במקום הזה וברגעים האלה הודעתי בעבודה שלי, שממנה אני בחל״ת, שאני לא מתכננת לחזור בתום השנה, אלא להאריך בעוד שנה. לצאת זה קשה, אבל להמשיך יותר קל. ולמה להפסיק את כל הטוב הזה? אז לכל מי שלא יודע – אני מודיעה גם לכם 🙂

בגדול הלו״ז זה שכשמגיעים למקום, דבר ראשון מזמינים אוכל, כי ייקח בין שעה לשעתיים עד שהוא יהיה מוכן. אחר כך מתקלחים ומתארגנים. אז לילדים יש קצת זמן אינטרנט – אם יש אינטרנט.. (וכן גם למסקנה שזה שיש אינטרנט זה לא בהכרח דבר רע כמו שהייתי מדמיינת, הגעתי.. וזה אחרי שכשסיפרו על החלומות של ביל גייטס/אלון מאסק/אינטל שיהיה אינטרנט בכל מקום בעולם- הייתי מזועזעת.. מסתבר שקידמה זה לא בהכרח רע..) ואז אוכלים, הילדים יוצאים לשחק בחוץ או קלפים בפנים, ואנחנו יושבים לנו ושותים תה, או משחקים גם קלפים איתם.. עד שצריך להזמין ארוחת ערב בסביבות חמש כדי לאכול ב19:00 בשמונה כולם כבר בדרך למיטות כבר מאוד עייפים ושמחים אחרי שכמובן הספקנו להזמין את ארוחת הבקר שלנו ולקבוע מתי נאכל אותה בין שבע לשמונה בבקר. בין לבין מטהרים מים לפחות פעמים ביום, בחמשת הבקבוקים שהבאנו לצורך העניין עם כדורי כלור וגם בבקבוק המטהר שלנו שהיתה רכישה טובה ממש לדרך.. מדהים כמה הזמן עובר מהר ופשוט וכמה פעמים עוצרים להגיד תודה על כמה שכייף לנו..

בארוחות אני מנסה להזמין את הדברים הרגילים שבטוח יצליחו כמו אורז לבן ופסטה בלי כלום (טוב גם את זה אפשר להרוס אם מבשלים יותר מדי) לצד דברים שמתנסים בהם (לחם טיבטי היה הצלחה מסחררת וגם תפוחי אדמה מכל מני סוגים באו נחמד לילדים) ובכל מקרה תמיד יש צ׳פאטי עם הממרחים שהבאנו מהבית על כל מקרה שילך פחות טוב. אני וגל כמובן אוכלים בעיקר קארי ירקות ודאל באט. לפעמים יוצא טעים ולפעמים לא, התפריט הוא תמיד אותו תפריט, אבל מה שמקבלים זה הפתעה.. הפורטרים בכל מקרה מנסים לבחור מקומות לפי איפה שהם יודעים שטעים 🙂

למחרת קמנו ויצאנו יחסית מאוחר, הדרך המתוכננת היתה יחסית קצרה אם כי כרוכה בעלייה מכובדת. הילדים לקחו אותה בקלות יחסית וחוץ מחרדות קלות שלי שיפלו מהדרך הצרה למטה עבר נהדר לכולם. לקראת אחת הגענו לטנצ׳וק. הפורטרים שלנו לא הכירו ולכן גם לא תיאמו פה גסט האוז, והמקום שהם בכל זאת המליצו עליו היה סגור במקלות כמחסום וריק מאנשים. לא הפריע להם להתמקם ולהם להתחיל לבשל במטבח. כשבעלי המקום הגיעו הם מצאו שארבעה חדרים שלהם תפוסים ושמבשלים להם במטבח. וואלה, שמחו! הילדים כבר התחילו בעבודות בניה של מחנה עם מקום למדורה, עבדו בעבודת צוות כל כך קשה, ונהנו כל כך. בסוף גל עזר להם גם להדליק את המדורה, אבל הם תפעלו אותה לגמרי לבד. כולל הסדרת אמצעי כיבוי לביטחון וגם הכיבוי שלה בסוף. שעות לא ראינו אותם..

חוץ מגסט האוז, יש פה גם מטעי תפוחים לרב, אבל אנחנו לא בעונת התפוחים.. יש רק התחלה של פירות קטנטנים. אומרים שיהיו בספטמבר..

לקראת השקיעה התגלה לנו במלוא הדרו הר הינצ׳ולי המושלג היפהפה בצבעי שקיעה, היה מרגש לראות הרים מושלגים לראשונה בטרק זה. ובכלל לראשונה למשפחת אהרוני.

כשהתחיל להתקרר ולהחשיך בעלי המקום הסבירו לנו שהחשמל במקום סולארי, ושהיום לא היתה הרבה שמש, אז קודם כל מפעילים את החשמל רק כשחשוך וכשייגמר אז פשוט ייגמר, ניסינו לחסוך כמיטב יכלותינו.. לילדים כל הקונספט שפשוט אין אינטרנט היה מוזר וקצת מפחיד. אבל כולם הספיקו להשתמש בטיפת אינטרנט מסעירה ומרגשת לפני שפסק האור ואכלנו ארוחת ערב שבת לאור נרות. והלכנו לישון.. בחושך אבל ממש שמחים ומאושרים. . .

למחרת ציפה לנו עוד יום פשוט וב11:30 כבר הגענו לצ׳אמה. הדרך כבר השתנתה טיפה ונהיתה פחות מיוערת. חלפנו הרבה גשרים וכפרים יפהפיים. היה מקום אחד שהיתה בו גם מפולת אבנים קטנה שהמשיכו והמשיכו להתדרדר, והמדריכים הדריכו אותנו לעבור אותה בזריזות. (היא המשיכה להתדרדר גם כשחזרנו כעבור כשבוע). התאכסנו במקום מקסים עם חצר פנימית אחורית למשחקים, וחצר קדמית בה גרה אשה טיבטית, בודהיסתית אדוקה, שכל היום עוסקת במלמול מאנטרה תוך גלגול גלגל טפילה ודפדוף במחרוזת טיבתית. סיפרו שלנו שהבן שלה הוא לאמה גדול.

אחרי שהתמקמנו והזמנו צהריים כמובן, הלכנו ל׳עיר׳. הבטיחו לנו מרכז קניות, ואכן מצאנו מספר מכולות קטן בהם הצטיידנו במלאי חדש של עוגיות וממרחים שהחלו להגמר לנו. העוגיות האלה הן הדלק לילדים בזמן ההפסקות במהלך ההליכות והן מאוד חשובות.. וכמה שהרגשתי שקניתי מ-ל-א לפני שיצאנו, הופתעתי לגלות שזה ממש נצרך ונאכל ושאפילו צריך עוד.

כשחזרנו לגסט האוז שלנו ואחרי ארוחת הצהריים הילדים הפעם שיחקו כדורגל עם בקבוק ספרייט ריק ואנחנו התמוגגנו מהפשטות והשמחה שהם מגלים בדרך. ובינתיים תכננו את המסלול ליום למחרת.

למחרת בבקר הרי האנאפורנה יצאו אלינו במלוא הדרם, ומילאו אותנו בשמחה ואנרגיות והוקרת תודה. אכלנו ויצאנו לדרך.

הדרך שתוכננה במקור להיום, היתה ארוכה מאוד יחסית. אין כפרים בין צ׳אמה לדיקור פוקרי, אבל כן יש חוות תפוחים, יפה וממותגת כיוקרתית. משהו שנשמע ונראה מהתמונות הזוי ולא קשור למקום ולסביבה.. החלטנו לעצור בה למרות הפרצופים של הפורטרים שחששו מהיחס שיקבלו במקום וניסו להניע אותנו מלעצור שם. גל התקשר במעוד מועד, להזמין לנו את החדרים שם ולוודא שיש מקום לפורטרים וגם הבטיחו לו שהם לא ישלמו בכלל, לא על הלינה ולא על האוכל. כשהם הבינו את זה הם מאוד נרגעו ויכלו אפילו להינות מהתנאים..

אז אחרי שהיתה לנו תוכנית שקיצרה את הדרך בערך בחצי, היינו רגועים לקראת יום רגוע, ובגלל זה הופתענו מאוד כשהיה יום עמוס ומעייף. הלכנו על הג׳יפ רואד, כי הטרק רואד נשטף במונסון האחרון ולכן אחר נבנה במקומו, הדרך השונה היתה ארוכה מזו המקורית שתכננו ללכת בה, היה מלא אבק ומעייף, לביא הצעיר של משפחת אהרוני אסמטי ולא הרגיש טוב. נראה לי שזו היתה הפעם הראשונה שכבר ממש ממש רצינו שההליכה תסתיים לאותו יום. (היו גם רגעים יפים בדרך.. כמו קרחון שנשטף מההרים למעלה לתוכו נשפך מפל שהתאחד עם הנהר מתחתינו)

כשהיא אכן הסתיימה, מצאנו את עצמינו במקום מקסים. מעץ, חלון ענקי עם אח עצים עצום ליד קיר אבן. מלא משחקים כמו דארטס ונמר ועז וכדורסל וקלפים בחדר המשותף. והוא יושב בין מטעי תפוחים, על גדות התאחדות של שתי נהרות ומפלים מסביב.. תכננו לישון בדורמטוריס כדי להוזיל עלויות אבל הבנו שהיה איזה בלבול, ובקיצור קיבלנו חדר אחד לכל משפחה, חדר יפהפה שהוספנו לו כמה מזרנים על הרצפה שיכיל את כולנו. מקלחות מודרניות ומרווחות, ובכל היופי הזה, אין מים חמים במקלחת. ואפילו באקט אפשר יהיה להכין רק בערב אחרי שש. (בשמונה, שזה מבחינתנו כבר לגמרי לילה, יהיו גם מים חמים בברזים).

בגלל שהיה יום בינוני כזה, והתחושה היתה שצריך להחזיר אנרגיות לילדים כדי שיסכימו לקום מחר ולהמשיך בדרך, גל הרשה להם לפרק את האינטרנט. ולשחק ברול סטארס כאילו אין מחר. עופר הצליח לשחק גם עם עמית בארץ וזה תמיד עושה אותו שמח..

בזמן שהילדים שיחקו, אנחנו ישבנו עם כריות חימום שהביאו לנו, כי את האח מדליקים רק בלילה, ואכלנו אפל קראמבל ואפל פאי לפנים.. וגם חידשנו אנרגיות.

לארוחת הערב הילדים אכלו פופקורן, כי ידוע שזה מאוד מזין, ולאחריה הם הלכו לישון, ואנחנו ישבנו ליד האח ושתינו ליקר תפוחים שפינקו אותנו בו.

באמצע הלילה עידו התעורר. הוא לא הרגיש טוב, הקיא ושלשל והבנו שצריך רגע לחשב מסלול מחדש.. כל הבקר שלמחרת עוד חשבנו איך להתקדם, ואם להתקדם. אבל לא היה לנו מקום לישון בחוות התפוחים עוד לילה והבנו שצריך להתקדם, או קדימה או אחורה. אחרי שראינו שעידו סה״כ מתייצב והצבע הוורוד חוזר לו לפנים. ואחרי שהרגיעו אותי שבטוח אין קשר למחלת גבהים, סיכמנו שעידו וגל יסעו בג׳יפ לדיקור פוקרי, התחנה הבאה שלנו, ואנחנו נצא כרגיל.

בגלל שהם גם ככה לקחו ג׳יפ, העמסנו עליו גם את כל התיקים של כולנו. מה שפינה את כל הפורטרים (חוץ מפרם שנסע איתם) להיות חופשיים ופנויים לעזור עם הילדים. הדרך הפעם היתה שוב פשוטה יחסית ויפהפיה עברנו בתוך יער יפהפה וקסום וגם ראינו קרחונים ומפלים מסביבנו. באיזה שלב ממש חצינו את הקו של העצים. מעלינו כבר לא היו עצים, ותחתינו היו. שם היתה דיקור פוקארי.

בזכות זה שגל ועידו הגיעו מוקדם, גל גם הספיק לכבס מספיק כביסה שהספיקה להתייבש וזה היה יתרון נחמד. עידו המשיך להשתפר ולמחרת כבר היה כשיר לצאת שוב לדרך.

דיקור פוקארי נראית כמו עיירה (או כפר קטנטן) מהמערב הפרוע, כמה גסט האוזים מעץ שנראה מאובק וישן. הגסט האוז שלנו, גם הוא אמנם צבוע יחסית יפה וחדש, אבל פרט לזה התנאים בו כנראה המאתגרים בכל הדרך. שירותים מגעילים משותפים ושירותים מגעילים אחרים באחד החדרים.. מקלחת גם היא מאתגרת.. אבל חדר אוכל נעים ומשפחה נחמדה וטעים.. אז התמודדנו.

שיחקנו שיט הד והקוסם תמיד מנצח ועבר אחר צהרים וערב נעימים. וכבר ממש מתחילים להרגיש את הסוף. רב הדרך מאחורינו.

למחרת, הליכה לאפר פיסאנג לא היתה קשה, פרחים מקסימים פרחו מכל עבר, וההרים המושלגים מתגלים ולא מפסיקים לרגש. יפהפה. אפר פיסנג עצמה, הזכירה לי את לה שבצפון הודו, עמק ירוק ונהר למטה ומדבר עם הרים מושלגים מסביב ומקדש טיבטי מהמם משקיף על הכל מעל. כשעלינו אליו מיד הגענו לתצפית מפעימה וגם המקדש עצמו מהמם. הבתים של הכפר נראים עתיקים עתיקים. בנויים מאבנים, עם טיפה בוץ יבש וישן שמחבר בינהן. הכל נראה קצת מט ליפול, אבל אנשים גרים בהם. ושמחים בחלקם.

אפר פיסאנג שוכנת על ההר ואילו מתחתינו שוכנת לואר פיסאנג. לאפר אין דרך מכוניות שיכולה להגיע אליה. כל מה שצריך מגיע ללואר וסוחבים למעלה. כשעופר ביקש מרק ירקות עם תפוחי אדמה וגזר, אמרי לי שבעלת המקום הזמינה גזר, אבל לא יודעים אם זה יגיע היום או רק מחר.. בסוף הגיע! הרוח במקום חזקה וקרה.

התנאים גם במקלחת שפה היו די מאתגרים, אבל כולם כבר מחושלים, הדבר שהכי מאתגר אותנו זה לצאת מהמקלחת החמימה לקור של מעלות בודדות בחוץ. ושהילדים יצליחו להתלבש בכמה שכבות שאפשר בתוך המקלחת ובלי להרטיב את הבגדים כדי שלא יקפאו כשיצאו.

אחרי שסיימנו עם המנהלות התפנינו לשבת בחדר המשותף והחמים כשבחוץ יורד גשם ולהינות מהרוגע בזמן שבחוץ על ההרים שממולינו יורד שלג והם נצבעים בלבן. (וקר! גם ליד אח העצים לבשתי שלוש שכבות בגדים והיה נעים, לא חם מדי..)

בחמש בבקר הצצתי מהחלון של החדר של עופר ושלי והנוף היה מהמם!! בחוץ היה קפוא.. מאוחר יותר כל ההרים יתכסו להם בשכבת העננים שמתיישבת עליהם כמעט כל יום, אבל הנוף בבקר הזה היה מושלם. והוא המשיך ללוות אותנו עוד הרבה באותו יום.

יצאנו ב8:30 בבקר באותו יום, היתה לנו מטרה שקיווינו שנעמוד בה אבל לא ידענו אם נצליח. יש לנו 17 ק״מ אחרונים להגיע למנאנג. תכננו ללכת את רב הדרך בג׳יפ רואד, כי הטרק רואד היתה כרוכה בטיפוס שאמרו לנו שעלול לאתגר מדי את הילדים. והוא מגיע לאיזה 4000 מטר. יש כמה כפרים בדרך, אבל לא הרבה עוצרים בהם אז אין בהם גסט האוזים מומלצים. אמרנו לילדים שהתוכנית היא כזאת, שאם נהיה עייפים נעצור ואם נצליח להמשיך נמשיך. הפורטרים מאוד רצו ועודדו אותנו לעצור, אבל ברגע שאמרנו להם שכשנגיע למנאנג הם ינוחו איתנו שם שלושה לילות (בתשלום כמובן) הם שמחו גם להגיע.

והדרך היתה מהממת… בזכות הגשם שירד אתמול, לא היה הרבה אבק באויר. היו פרחים מסוגים שונים ועצים יפים ושלג על כל ההרים מסביב. היתה דרך מקסימה! היו גם כפרים יפים ואגם מקסים, ואמנם היתה דרך ארוכה, אבל ממש ממש נהננו מכל רגע..

ואכן הצלחנו להגיע לקראת ארבע או חמש למנאנג!

היה מרגש! אחרי 9 ימים של הליכה בהם הלכנו כ80 ק״מ ובהם טיפסנו כ2,500 מטר, הגענו ליעד!

מנאנג יפהפיה! מוקפת הרים מושלגים, ממש עיירה קטנה שיש בה בנק ומאפיות וחנויות קטנות שמוכרים בהם כל מה שצריך בטרק, החל מבגדים חמים ווזלין לשפתיים הסדוקות קרם שיזוף, וכמובן אוכל טיק טאק וספרייט (מה עוד צריך??) ויש כאלה שיגידו שגם הקפה ממש טוב (לא אני, אני אוהבת קפה לא טוב..) וכל זה בתוך כל הבודהיזם החזק שמסביב. הסטופות והגומפות וגלגלי ודגלי התפילה בכל מקום. מקום מקסים!

בגסט האוזים שהפורטרים שלנו המליצו עליהם לא היה מקום, אבל מצאנו מקום מקסים אחר. עם חדר משותף יפה עם מלא קישוטים מקומיים ומלא עץ בעל שתי קומות ואוכל מגוון וטעים! (המבורגר צמחוני! ולזניה..) החדרים כמובן פשוטים. חדר מעץ עם מיטות מעץ ושמיכות כבדות כבדות שעוזרות להתמודד עם הכפור של הלילה (וקפוא! מתחת לשמיכות הכבדות האלה, לבשנו כל אחד שתי חולצות טרמיות ופליז, גטקס וטרנינג וכמובן גם גרביים, וככה היה נעים..)

אחרי ההליכה הארוכה, הילדים וגל ארגנו מדורה – כי היום לג בעומר.. הפורטרים עזרו והשתתפו , ושמחו בשמחתינו. אחר כך הלכנו להתמודד עם המקלחות ולאכול. אוכל מעולה!! פיצה והמבורגר, אחרי ימים ארוכים של אורז וקארי ירקות.. כל כך טעים! בארוחת הערב אמרנו לילדים כמה אנחנו גאים בהם.. איזה תותחים!

עם כמה התמודדויות הם התמודדו.. עם ההליכה עצמה, אבל גם עם חוסר הוודאות, לאן נגיע, איפה נישן באיזה כפר ואיך ייראו החדרים.. עם החוסר בחשמל ובאינטרנט ועם מקלחות בחוץ ובאקטים ושירותי בול פגיעה.. וכמה כיף לנו.

רק אחרי שהילדים הלכו לישון, התפנינו להרגיש כמה קשה לנו לטפס במדרגות בחזרה לחדר המשותף לקצת זמן מבוגרים. ושהגובה, 3,500 מטר, זה לא ממש צחוק.

ציפינו לשינה עמוקה אחרי היום הזה, אבל ישנו בינוני לגמרי, הרצפות עץ חורקות והדלתות חורקות וכל כמה דקות בדקתי שהילדים מכוסים. וכל הזמן כיסיתי אותם כי הם לא.. בקיצור לילה פחות מדהים. אבל בבקר – וואו איזה נוף!!! מצטערת. לא מפסיק.. לא מפסיק..! עוצמתי! מדהים! מרגש!!!

קמנו לבוקר רגוע, תכננו לנוח.. אין לאן למהר… אבל אנחנו גם רגילים להתעורר מוקדם ולא ישנו הכי טוב.. אז קמנו מוקדם.. גילינו שעודד ממש לא מרגיש טוב.. הגובה עושה את שלו והוא עם כאב ראש וסחרחורות. החלטנו לחזור למחרת אם זה ממשיך כך.. וזה המשיך כך.

אז ביום הרגוע שלנו במאנאנג, נהננו מקפה ואפל קראמבל במאפיה מול הנוף המהמם בדייט זוגי, אחר כך טיפסתי לסטופה מעלינו לראות את הנוף, ומשם ראיתי את המשפחה החמודה שלי יוצאת לטיול בכפר, אז הצטרפתי אליהם לטיול בכפר העתיק והיפה הזה. אחר כך חזרנו ביחד למעלה לסטופה ולזאת שמעליה, לנוף עוד יותר מטורף, ברוח מטורפת ממש. אז ראינו שעומרי ועופר נראים קצת חיוורים והחלטנו להפסיק לטפס ליום זה, ולרדת את ה100 מטר מהסטופה למטה במהירות, לאוכל חם ומנוחה. (ולאחת המקלחות הנעימות בחיי..)

אחרי ארוחת הצהריים גם אני התחלתי להרגיש פחות טוב.. יותר קושי לנשום ועייפות. החלטנו להתמקד בחדר המשותף הנמוך יותר כי אולי הוא יותר מאוורר ונראה לנו שלמעלה אנחנו מרגישים פחות טוב. השארנו את הילדים קצת מול המסכים והלכנו המבוגרים לבית קפה ממול..

כשחזרנו יצאנו עם הילדים לסיבוב בכפר. היה קצת קשה לשכנע את הילדים לצאת לסיבוב, הבטחנו להם שזה לא יהיה יותר מרבע שעה.. סתם להתאוורר קצת. אבל כרגיל, כשיוצאים מגיעים למקומות נפלאים.. אז מעבר לסיבוב ולתצפית לנהר וזה שהם רצו לטפס לכל מקום ולרדת למקומות אחרים. פגשנו קבוצת ילדים עם כדורגל, והילדים וגל התחילו להתמסר איתם. ובסוף כמובן שהיה קשה לגרור את הילדים בחזרה לארוחת ערב.

לפני השינה סיפרתי לילדים סיפור על ייטי שפגש פה רועה יאקים בשם אק. ושהוא היה נחמד כמובן והם נהיו חברים טובים. הילדים נרדמו ברגע.. אחרי שנרדמו השלמתי לעופר צעדים, כי הוא לא עמד היום ביעד של 12 אלף צעדים.. אז היה לו קשה להרדם..

וזהו, תם הפרק המהמם הזה בטיול שלנו. כנראה הזמן הכי מהמם שהיה לנו עד עכשיו.. אמנם רצינו עוד יום במנאנג, רצינו לטפס לגובה גבוה יותר, אולי להגיע לקרחון, לנסות לראות יאקים במקום המרעה שלהם.. אבל עודד לא הרגיש טוב, וגם אני לא הייתי מאה (למרות שאחרי ששתיתי מלא תה מצבי השתפר). והיה צורך לסיים את הפרק הזה בטוב 🙂

היה מדהים!

גל התעסק הרבה במהלך היום במאנאנג בלהשיג לנו ג׳יפים שייקחו אותנו לבסיסהר למחרת. ובסוף הצליח להשיג כאלה במחיר של כ200 דולר למשפחה. זה היה כמאתיים דולר פחות ממה שהציעו לנו דרך הסוכנות שלנו בפוקהרה, והלכנו על זה. בגדול היה יום די זוועה.. הדרך קופצנית.. הג׳יפ שהביאו לנו היה לא אטום ונכנס אליו המון אבק. עברנו לג׳יפ עם משפחת אהרוני והיה צפוף וקופצני. בסוף היום הזה נגמר, והיינו בבסיסהר. עיייפים ומרוטים, והעיר ג׳יפה.

מצאנו מלון שנראה חביב ביום אבל זוועתי בלילה. אחרי ארוחת ערב בינונית אך חגיגית עם הפורטרים שלנו, הלכנו לישון. היה גם לילה זוועתי. היה לנו ג׳וק בחדר וכל הלילה ניסיתי לשמור שלא יטפס על עידו (הוא הסתתר מאחורי המיטה של עידו).. לא היתה זגוגית בחלון (אבל הי, ירדנו כמעט 3000 מטר אז לפחות לא היה קר), אז שמענו את כל הכלבים הפסיכיים שנבחו בלי הפסקה והתרנגולות כאילו הם איתנו בחדר. השירותים והמקלחת היו מגעילים ובפעם הראשונה בכל הטרק לא התקלחתי. היה זוועה.

בבקר התאוששנו ויצאנו לפוקהרה בואן משותף לנו ולמשפחת אהרוני. גדול מרווח ממוזג ומפנק. אחרי עוד כ6 שעות בדרכים חזרנו הביתה לסילבר אוקס בפוקהרה. איזה כיף!!!

כמובן שמשפחת אהרוני איתנו פה שכנים שלנו, ופגשנו פה עוד משפחה מקסימה שאני אפילו לא יודעת מה שם המשפחה שלהם עדיין אבל יש להם בת בת 11 ושלושה בנים אחריה, גם הם בטיול אחרי צבא אחרי שירות ארוך ומשמעותי של האבא ואני ואיריס התחברנו מיד. אנחנו חבורה חמודה ביותר של 17 אנשים..

בגדול מאז שחזרנו שלשום אנחנו ברוגע. חוזרים לשגרת לימודים וטיולים קצרים. היום הזה הוקדש אצלי במלואו לכתיבה פה, חוץ מהפסקת צהריים בהרכב של שלושת המשפחות, בזמן הזה גל והילדים ביחד עם כל החברה היו במבוך מראות וטיול קצר על הטיילת ליד האגם. אה וגם עשינו 14 קילו כביסה.. בהחלט השיא המשפחתי..

אני וגל מתכננים קדימה… מי שלא יודע, אנחנו באים לביקור בארץ בין ה9 ל19 ליוני. מתרגשים מאוד מאוד לפגוש את מי שנספיק לפגוש, לצד סידורים ומנהלות הכרחיות.. מהארץ נמשיך לאירופה לקיץ. נפגוש את נועה אחות של גל והילדים שלא פגשנו עוד מלפני הקורונה ואנחנו מאוד מתגעגעים אליהם, ונקנח בחופשה ביוון עם שתי משפחות של חברים קרובים.. נראה לי שצפוי לנו קיץ מהמם.

באחד הימים בטרק גל קיבל מייל בחמש בבקר שהטיסה שהזמנו לארץ בוטלה, ונאלץ לבלות את אחר הצהריים בהבנה של מה לעזאזל התבטל ולהזמין טיסות אחרות במקום וכל זאת בתנאי אינטרנט מאתגרים במיוחד. אבל גם את זה צלחנו בשלום והכל יהיה לטובה.

לצאת לדרך עם משפחת אהרוני היתה אחת ההחלטות הטובות שקיבלנו לאורך כל הדרך.. לילדים תמיד היה עם מי לשחק. היתה אפשרות של ילדים ביחד או לחוד, של כל משפחה בנפרד וכל המשפחות ביחד, זרמנו באופן נפלא, גם המבוגרים וגם הילדים. היינו מתואמים בצפיות שלנו מהדרך וגם מהילדים, וידענו לכבד אחד את הצרכים של השני כשהיה צורך. לא יכולנו לבקש יותר מושלם!

פה בפוקרה המונסון התחיל, בינתיים זה רק כמה שעות ביום, ואנחנו אוהבים קצת גשם.. חוץ מזה מתכננים עם החברים שלנו תוכניות להמשך השבועיים שנשארו לנו פה בנפאל.

אני יודעת שהפוסט הזה קצת עמוס בתיאורים ותמונות (!) של נוף ושגרה.. אולי זה לא ממש מעניין את כולם, אז עמכם הסליחה.. זה באמת פוסט בשבילנו. שנזכור גם את הפרטים והדרך ולא רק את התמונות.. אז לכל הגיבורים שהגיעו עד הלום – תודה 🙂