31.5.22

מיום ליום מתחזקים הגשמים.. ההרים כבר לא מציצים אלינו.. ואנחנו רואים את הסוף, הגיע הזמן להמשיך ללכת..

אבל יש עוד טיפה להספיק.. והחברה כל כך טובה.. אנחנו 3 ממשפחות, 11 ילדים. 9 מתוכם בנים. וכל כך כיף להם ביחד.. וגם לנו כיף.

אז בגדול זה קצת טיול שנתי.. מצד אחד תמיד יש מי שימשוך ויציע עוד טיול ועוד רעיון ועוד פעילות. וזה אפילו ממש לא צריכה להיות אני, האמא הנודניקית של המשפחה שלי, שגוררת אותם לכל מקום.. אני רק מספרת למה הציעו לנו להצטרף! והם (רובם! לא אמרתי שהכל פשוט) שמחים להצטרף בגלל החברה! מצד שני קיים גם הסירבול של 17 אנשים שמטיילים ביחד. ואם צריכה להתקבל החלטה לפעמים לוקח המון זמן לקבל אותה. ואני לא מדברת על ההחלטות הגדולות כמו לאן לנסוע ומתי (זה קל!).. יותר בדברים הקטנים, כמו באיזה אמצעי תחבורה להשתמש ואיפה ומתי לאכול.. (אז במתי לאכול אין הרבה מה לשחק איתנו, אנחנו בדרך כלל קשוחים בעניין הזה עם אפס זרימה, אחרי שנפלנו בגדול, מסרבים ליפול בקטנות, אנחנו פסיכים כשזה נוגע לאוכל.. אז בעניין הזה אנחנו משתדלים להשאר בקצב שלנו) אז כמו לכל דבר – להכל יש יתרונות וחסרונות.. אבל כמובן שהיתרונות גדולים בהרבה.

אז במסגרת הקייטנה שפתחנו פה בפוקהרה, שבוע שעבר יומיים אחרי שחזרנו מהטרק בערך, התארגן טיול לפיס פגודה הצופה אלינו מחלקה הדרומי של האדם. רוב המשלחת יצאה רגלית אחרי שיט באגם, אבל השלוחה שלנו הצטרפה במונית.. נוף מקסים ממש! כמה חנויות מזכרות, ופגודה בודהיסטית. אפילו את ההרים המושלגים עוד ראינו מרחוק. (ואפילו פגשנו שם את לקסמן! שהדריך שם קבוצת תיירים מהודו).

בערב שוב חברנו לכולם לארוחת ערב בג׳וסרי. האוכל היה בינוני, אבל כמות הגחליליות שפגשנו על הטיילת ליד האגם בחושך היתה קסומה. והטיילת עצמה והמסעדות הצמודות לה, מלאות בבליינים ומלאות חיים (בעיקר תיירות פנים).

עידו מאוד נהנה מחבורת ה׳גדולים׳ שהתגבשה פה, הם שלושה בני אחת עשרה ומאוד כיף להם ביחד.. אז הוא מוצא את עצמו הרבה פעמים מצטרף לחבורה גם כשאנחנו עסוקים בדברים אחרים. והם לוקחים אותו בשמחה..

בקר גשום אחד יצאנו אנחנו ומשפחת דרור למוזיאון ההרים שנמצא פה בעיר. המוזאון לגמרי הפתיע לטובה, ובילינו בו בכיף כשהילדים מתענייניינים וזורמים. גם מידע על ההרים עצמם גם על שבטי ההרים וגם על טיפוס הרים פעם ועכשיו. ואפילו על ייטים!..

חזרנו מהמוזיאון מורעבים ותשושים ישר לליטל ווינדאוז, שאומצה לגמרי כמסעדת הבית, כשאנחנו לא אוכלים בה יומיים יש כבר געגוע עמוק.. ואחר הצהריים נמשך אל הערב.. הילדים שיחקו ׳טיסה 501׳ וקלפים למטה במלון שלנו והמבוגרים התפנו לערב ׳בירה ונשירה׳. (האמת היא שאת הפינישים של הפוסט הקודם סיימתי תוך כדי שירה :))

למחרת יצאנו לטיול שנתי לבאגנס. באגנס זה אגם מאוד קרוב לפוקהרה, ומתישהו אחד הכפרים שלחופיו הפך למושבה ישראלית, שאין ישראלי שמכבד את עצמו ולא ביקר בו כשטייל בנפאל. אנחנו מכבדים את עצמינו בהחלט, ולכן שכרנו ואן שייקח את כולנו ואת תיקינו לבאגנס! אמנם ואן ל-14 ואנחנו 17, אבל כמה מהם קטנים אז לא סופרים אותם פה..

הגענו בצהריים אחרי נסיעה אמנם קצרה, אבל מתישה צפופה וקופצנית, לגסט האוז של ג׳אמונה. היה חם. והמקום לא היה מזמין.. היה נוף יפה לאגם מהמסעדה שעל הגג, אבל זהו.. אכלנו וניסינו לצבור קצת אנרגיה.. גל בכלל לא הרגיש כ״כ טוב בבטן (בכל זאת נפאל.. קורה פה לפעמים) והלך לנוח. הילדים שיחקו.. לפחות הם מרוצים ושבעים.. לקראת הערב הצלחנו לגרד את עצמינו ולרדת לאגם.. מצאנו את עצמינו בגסט האוז משפחתי מתוק וחדש, נפתח לפני 3 חודשים. ויש בו 3 חדרים (שלצערינו תפוסים למחר), לסבתא יש חיוך מאיר עיניים ולמרות שקשה לה כבר ללכת, היא לא מפסיקה לעבוד בגינה, ובכלל לשמור על הילדים שלנו בתנועות ידיים כשהיא חושבת שהם עושים משהו שעלול להיות מסוכן.. התמלאנו בכוחות מחודשים, בזמן שהילדים העסיקו את עצמם בטבע.. כי הרי רק זה ממלא בכוחות.

למחרת, אחרי לילה בינוני בגסט האוז הבינוני שלנו, ירדנו על הבקר לאגם. הילדים התרחצו במים בזמן שחיכינו לאוכל, ובכללי העברנו יום נעים כזה של אוכל משחקים וקשקושים על האגם. היתה שם רפסודה כזו שמחוברת לשתי גדות של האגם בחבלים, שבעזרתם מזיזים אותה, והילדים מאוד נהנו ממנה.. עברו מצד לצד עם הורה מלווה. היה פשוט יום נחמד, עד שאחר הצהריים התכסו השמים בעננים והספקנו לצאת שניה וחצי מאוחר מדי כשהגשם כבר הצליף בנו. כדי להמשיך את הרוגע אצלינו על הגג.

למחרת לאיריס היתה יום הולדת. הילדים הנרגשים (של כולם, לא רק שלה..) הכינו לה ברכות וקונפטי ובלונים.. והיה פשוט ומקסים 🙂 מזל טוב איריס!!

קצת אחרי חגיגות יום ההולדת גל קיבל ווטסאפ מחברה שלא דיבר איתה שנים ובו תמונת מסך מהפייסבוק ובה מופיעים גל ודוד שלו מארצות הברית עם כיתוב בנוסח – נפטר אדם ערירי בארצות הברית, מחפשים את אחיין שלו בארץ. וכך נודע לנו שדוד של גל נפטר. בהמשך היום גל קיבל את התמונה הזו מעוד הרבה אנשים שלא שמע מהם שנים..  מסתבר שכבר שבוע אנשים בארצות הברית לא יודעים איך לאתר את גל, ומישהו ישראלי שבא לבקר הציע לפרסם את זה בפייסבוק – עבד תוך שעה..

הרשקו כנראה צדיק, נפטר בגיל מאוד מבוגר בביתו, וכך גל, שקיבל מדוד שלו מבעוד מועד את הכוונה שלו להיקבר בישראל בבוא העת, מצא עצמו מדי פעם בשלושה אזורי זמן שונים ביקומים מקבילים (נפאל, ישראל ובוסטון), משנע את הדוד מבוסטון אל מקום מנוחתו האחרון בחיפה וזאת מאגם בנפאל, וזאת בלי שיש לו מסמכים כלשהם של הדוד, כי בחלק הזה הדוד היה כנראה פחות מסודר. אין משהו שהגבר שלי לא יכול לעשות..

כל שאר החבורה המשכנו לבלות גם את היום הזה ליד האגם. קצת במים קצת ברפסודה, קצת במשחקי פריזבי (הבנים – מבוגרים וצעירים כאחד, שיחקו משהו שנקרא אולטי, דומה לכדורגל רק עם במקום כדור ורגליים מבקיעים שערים עם הפריזבי או משהו כזה.. שיחקו בחום ולחות מטורפת, אבל היו מבסוטים שחבל על הזמן) וקצת בפיצוח אבנים (הצעירים יותר). ככל שהזמן עובר הילדים מתחברים יותר ויותר, ואפילו עופר שהוא בדרך כלל פחות מתמסר, נפתח ומגלה שממש ממש כיף לו.

היות והחדרים של הגסט האוז הנעים על האגם התפנו אחרי יומיים, עברנו לשם עם משפחת דרור (משפחת אהרוני חזרה אחר הצהריים לפוקרה). ישנו בחדר עם הילדים בחדר והוא הרגיש נקי ונעים וחדש, והיו בו אנרגיות נעימות. הגסט האוז הזה הוא עסק משפחתי שנרכש מכספו של הבעל של הבת הגנרל בצבא, למשפחת אשתו, הגיס, שלפני הקורונה היה מורה למוסיקה ובנשמתו הוא עדיין כזה (אף על פי שמבלה את ימיו במטבח) שמח מאוד לשלוף בערב כלי נגינה נפאלי, דומה לאקורדיון אבל שמונח על שולחן כמו אורגן, וללמד את הילדים לנגן ולשיר שירים נפאלים. היה חמוד ממש. המילים של השיר שלימד אמרו משהו כמו – אם מסתכלים בעיניים חיוביות רואים דברים חיוביים, ואם מסתכלים בעיניים שליליות רואים דברים שליליים… מילים חשובות! 

למחרת אחר הצהריים אחרי פרידה מרגשת ממשפחת דרור חזרנו לפוקהרה.. (כן כן, הפרידה היתה מרגשת, למרות שידענו שלמחרת נחזור להיות שכנים ב- סילבר אוקס).

בפוקרה נהננו מקצת שיגרה, קצת לימודים וסידורים. מזג האוויר נהיה הפכפך לחלוטין וגם ביום שהלכנו בשמש קופחת למסעדה על האגם, חזרנו בגשם שוטף, רטובים עד העצם.

בערב הלכנו עם כל החברים למסעדה שבה יש ריקודים נפאלים מסורתיים, הריקודים הפתיעו אותי בכמה שהם היו יפים וסוחפים. באיך הרקדנים נראו שהם ממש נהנים מכל רגע, ממש מרחפים, אפילו שבגלל העונה והגשם בחוץ היו ממש מעט סועדים באותו ערב. היה ערב מקסים. כל הילדים עלו לרקוד עם הרקדנים והתלהבו. כולם כמובן חוץ משלנו. עופר ועומרי לא היו בכיוון בכלל, הם העדיפו לשבת בחוץ כי היה להם רועש מדי בפנים.. עידו ממש רצה להצטרף אבל היה מאוד נבוך מהסיטואציה.. בסוף הוא הצליח לעלות על הבמה ולרקוד עם כולם. והיה ממש גאה בעצמו, וגם אני הייתי גאה :)!

היתה לנו תוכנית לצפות לכיוון הפיש טייל כל בקר וברגע שתהיה ראות טובה לקחת כיוון לרכבל שעולה לסרנקוט וליהנות שם מהנוף. אבל מתישהו הבנו שכנראה הראות כבר לא תהיה טובה, ושצריך להינות פשוט ממה שיש. אז לקחנו כיוון לרכבל בכל מקרה. הרכבל חדיש ומודרני. ממש מפתיע לטובה, והרכיבה עצמה מקסימה וגם מפתיעה בנופים היפים שנשקפים ממנה גם בלי הרים. למעלה על ההר עלינו לנקודת התצפית אפילו שידענו שלא נראה כלום, ואכן – לא ראינו כלום. אז הלכנו לאכול המון גלידה, וירדנו בחזרה.. גל ועידו ירדו ברגל עם הגדולים של משפחת דרור. היה להם מאוד כיף. אני והקטנים ירדנו ברכבל. גם לנו היה כיף.

נשארו לנו ימים בודדים בפוקרה וימים בודדים בנפאל, החלטנו להצטרף לחברים שלנו ללילה אחד באסטאם גם כי היה לנו שם מאוד כיף בפעם הקודמת וגם כי רצינו להינות עם החברים כמה שיותר. חזרנו לאקו לודג׳ המקסים שישנו בו בפעם הקודמת. הפעם לחדרים אפילו נעימים יותר. ובאמת היה מקסים. הילדים נהנו לשחק ביחד, הזמינו אותנו לצפות בחליבת הפרה שלהם, יש לה עגל מתוק בן 11 ימים, וניכר שהם מאוד אוהבים את שניהם. הפרה השניה שלהם אמורה להמליט גם היא בעוד כשבוע. הפעם לא היה לנו נוף מקסים של הרים מושלגים, והיו לא מעט עלוקות על הדשא.. אבל החשיפה ההדרגתית של הילדים עשתה את שלה, הם נזהרו ולא ששו להתקל בהם, אבל גם לא היו בהיסטריה מהאפשרות, ועידו אפילו אמר שישמח אם תעלה עליו אחת, כי אחרי הפעם הראשונה הוא כבר לא יפחד כל כך ופשוט יהיה לו יותר קל. (לא עלתה – לא נורא) אחרי שעלתה על יהלי עלוקה עופר בכל זאת די נלחץ (אמנם בזמן שכולם נלחצו הוא זה שהיה פרקטי, רץ להביא מלח ושפך עליה, אבל אחרי שהוא ראה אותה נמסה ואת הדם נשפך ממנה הוא נלחץ), אבל כשהבטחתי לו שאם ימצא עלוקה בחדר אוכל או בחדר שינה שלהם הוא יקבל את הבאטל פאס בברול סטארס, הוא ממש ממש חיפש עלוקות והתבאס כשלא מצא.. לפעמים ילדים זה גם קל.. כבר כל כך הרבה פעמים הכרזתי ביני לבין עצמי, שזהו, תם פרק העלוקות בטיול, וכבר אין לנו סיכוי להפגש בהן – נוכחתי שאני ממש לא בכייון.. אבל החשיפה ההדרגתית עושה את שלה גם לי 🙂

---

בבקר בעלי הגסט האוז הזמינו אותנו לחנוך שביל טרקים שהם עומלים עליו ויוצא מהגסט האוז שלהם. שבוע שעבר אחד מהם אפילו ראה פה נמר לראשונה בחייו. כולם הלכו, אבל ברגע האחרון התחושה שלי היתה שזה הולך להיות טיול עלוקות ואנחנו פרשנו. הלכנו לטיול בכפר במקום. נהננו ממלא פרפרים ונוף מקסים, ראינו אנשים חופרים בורות עמוקים לצד הדרך (ממש חופרים, בידיים) וגילינו שהם מכינים תשתית לחשמל תלת פאזי שאמור להגיע לכפר. כשכולם חזרו הסתבר שהתחושה שלנו היתה מוצדקת וזה אכן היה טיול עלוקות..

אחר הצהריים חזרנו לפוקהרה, לעוד שני לילות אחרונים. לקצת קניות של מתנות, ולדבר היחיד שהיה לי ברשימה ולא הספקנו לעשות – לשוט בסירת פדאלים באגם. וזה בדיוק מה שעשינו 🙂

הערב האחרון שלנו בפוקרה היה ערב ששי, הזמנו מקום ל17 במסעדה גדולה ויפה ליד המלון לקבלת שבת ופרידה (כן, עוד פרידה :)) עודד עשה לנו קידוש והיה טעים ונעים.

במסגרת הפרידות, ניסינו למשוך זמן, אז עוד הספקנו לעשות ערב מבוגרים במרפסת עם איריס וסתיו. עד שלמחרת על הבקר שוב נפרדנו מסתיו והילדים שחיכו לנו ב7 בבקר בחוץ.. אז נפרדנו גם מסנג׳יי שעובד פה והיה מקסים אלינו ויצאנו לדרך.

אוטובוס של 8 שעות.. בקטנה! מכירים את זה כבר.. כסאות נוחים.. הרבה חטיפים.. סנדוויצ׳ים שביקשתי מהגברת החמודה בעלת הפרעת הקשב החמורה מ׳קפה שינקין׳ להכין לנו.. (היא תמיד מפספסת משהו..) עצירות במקומות נחמדים בדרך לשירותים וספרייט.. קל!! אחרי 6 שעות קלות האוטובוס עצר.. אחרי עוד 20 דק בערך הוא גם דומם את המנוע.. אז הבנו שהחלק הקל של הנסיעה מאחוריינו..

אבל אנחנו תותחים! ושועלי טיולים.. ובאמת, הכל סבבה לנו! אז התיישבנו על איזה גג שהיתה אליו גישה נוחה באמצע שדה אורז ושיחקנו קלפים כדי שהזמן יעבור.. אכלנו עוגיות.. אחר כך קנינו גם ספרייט לילדים. אחר כך נכנסנו לאוטובוס ויצאנו מהאוטובוס.. והיה לנו מלא אבק שהילדים התעקשו לשחק בו.. וכבר לא היה כל כך קל… היו חברה צעירים וחמודים אחרי צבא איתנו באוטובוס, שהציעו לקנות לנו חטיפים בסופר ששמעו שיש קרוב לפה.. (היה לנו מזל, עצרנו ממש בתחנת דלק עם חנות קטנה, היינו יכולים להיות סתם באמצע כביש). הם אפילו אהבו ילדים והבת לקחה את עומרי ושיחקה איתו שיט הד.. ועדיין לא היה ממש קל. ולאט לאט נהיה חשוך וקריר.. ומעיק.. והילדים כבר ביקשו לחזור לפוקהרה את שש השעות שכבר נסענו.. ואחרי חמש שעות של עמידה במקום, בשל מה שכנראה החל כתאונה והתפתח להפגנה של אנשי האיזור, אבל אין לנו עדויות לכך.. האוטובוס שוב הניע.. וחזרנו לדרך.

עקרונית היו לנו עוד שעתיים נסיעה, אבל בגלל הפקק שנוצר הזדחלנו לאיטנו והגענו רק אחרי כמעט עוד 3 שעות, אחרי 14 שעות בדרכים, בשעה 22:30 בלילה לקטמנדו.. באופן מפתיע, הילדים שהיו עייפים ומותשים בערך כמונו, זרמו והתנהגו למופת. העמסנו את הציוד שלנו בבוץ בחושך על 2 מוניות קטנות ונסענו לאאוזיס הוטל בקטמנדו.

המלון הזה נבחר תוך כדי נסיעה חזרה מהטרק לפוקהרה לפי תמונות ותחושת בטן, בעיקר כי עופר ממש לא סבל את המלון הקודם. עוד בלובי כשהילדים נמרחו על הספות שבו בזמן שהתארגנו על המפתחות הרגשנו אנרגיות נעימות.. ובאמת, עפנו על המלון.. היה בדיוק מה שהיינו צריכים. מקום נעים ושקט עם חדר מרווח וכייפי, בפאתי התאמל. גינה קטנה וארוחת בקר נחמדה. אי של שפיות בהקטיות של התאמל.. מושלם!

הילדים נרדמו תוך שניה 🙂

אני לא יודעת אם המלון הנהדר שהיה כיף לחזור אליו, או עצם זה שהילדים חוו כבר כל כך את נפאל והתרגלו לשוני מתאילנד, אבל הביקור הנוכחי בקטמנדו היה ממש שונה וסוכם ב״ממש סבבה פה״ על ידי הילדים, שבפעם הקודמת היה להם יותר קשוח עם כל הפיח הצפירות והחוסר במדרכות (אנחנו מאוד נהננו ועפנו על התאמל גם בפעם הקודמת.. פשוט השתדלנו להשאיר את הילדים יותר בחדר).

אז היומיים שלנו בקטמנדו היו גדושים בדברים להספיק לעשות ולקנות. בכל זאת אנחנו בדרך לארץ ואנחנו רוצים להביא מזכרות למשפחה וחברים. ונפאל כל כך יפה ומלאה בתרבות מיוחדת ובדברים יפים שמיוחדים לה, ומאוד מתחשק לקחת חלק מזה איתך..

התעוררנו ליום כזה, מלא במשימות. אכלנו ארוחת בקר נחמדה וטעימה במלון. היתה מוסיקת רקע מרגיעה ונעימה שמשום מה לוותה בהקרנה של ניתוחים של בעלי חיים על המסך שעל קיר החדר אוכל.. סיימנו והלכנו לעשות בדיקות קורונה לילדים לקראת הטיסה.

הגענו למרפאה פרטית נעימה במרחק הליכה מהמלון, ביקשו מאיתנו מחיר שהיה נשמע לנו גבוה לבדיקה, אז החלטנו ללכת לבדיקות במרפאה ציבורית קרובה אחרת ולעשות בחצי מחיר. כשבאנו לצאת, קראו אחרינו ועשו לנו הנחה משמעותית.. בכלל לא תכננו להתמקח, אבל מסתבר שגם במרפאה פרטית, אנחנו עדיין בעולם שלישי .

משם המשכנו לבית חב״ד, להרגיש שחג שבועות היום.. תכננו לחגוג אתמול בערב חג, אבל במקום זה חגגנו באוטובוס.. בית חב״ד בקטמנדו הוא מוסד ותיק ביותר, אפילו עשו עליו סדרת טלוזיה פעם.. מתחם גדול עם חצר גדולה ושתי מסעדות כשרות לצד בית כנסת. הגענו למקום, אין הרבה מטיילים עכשיו, כי כאמור – נגמרה העונה.. אבל היו שם כמה מטיילים, חיכינו איתם בסבלנות שיגמרו התפילות, אבל זה התארך והתארך והילדים נהיו רעבים ונשברנו..

אחרי שהאכלנו (שוב) את הילדים הלכנו למקדש הקופים. על גבעה גבוהה שחולשת על קטמנדו עם נוף מקסים יש מקדש מקסים גם בודהיסטי וגם הינדי. ובמקדש ומסביבו – משפחות שלמות של קופים, אבל הכי חשוב – ד״ר סטריינג׳ היה שם כשחיפש את הקאמר טאג׳! חיפשנו בדיוק את איזה גלגלי תפילה הוא סובב שם – וסובבנו אותם גם!!!

---

---

---

משם הלכנו לאכול את הפיצה הכי טעימה בקטמנדו..

ואז שלחנו את הילדים לנוח בחדר והלכנו לעשות קצת קניות.. זה היה נשמע לי ממש כייף, אבל מצאתי שזה גם קצת מתיש אותי רגשית.. הסוחרים בתאמל עברו שנתיים קשות בזמן הקורונה והם כמהים לפרנסה. ומי שלא קונים אצלו בסוף מאוד מתאכזב.. ואי אפשר לקנות אצל כולם..

למחרת הלכנו לבקר בבודהנאט, סטופה ענקית שעליה מצויירות עיני בודהה מעטרים אותה מלא דגלי תפילה וסביבה צועדים בכיוון השעון כל רגע המוני אנשים.. מאוד שמחתי שמצאתי גם מסעדה יפנית קטנה שמשקיפה עליה כדי להשלים את החוויה.

חזרה להשלמת קניות אחרונה בהחלט, לפני אריזות אחרונות בהחלט.. ההתרגשות ניכרת מאוד על הילדים.. עומרי היפר בצורה די מתישה.. תכף מבקרים בישראל!!

למחרת בבקר ארזנו בזריזות, וגילינו בין החפצים שלנו כמה גלויות שכתבנו עוד במנאנג ושכחנו לשלוח.. יצאתי עם עומרי ועופר לרחוב לחפש מקום למשלוח.. ולא נמצא כזה.. מי ששאלנו שלח אותנו לחנות אינטרנט ויש שאמרו שפשוט בתאמל אין מקום שאפשר לשלוח ממנו, הלכנו למקומות ששולחים מהם חבילות אבל הם לא מתעסקים בזה, מישהו הציע לי לסרוק את הגלויה ולשלוח במייל.. בסוף חזרנו למלון ושם שמחו לשלוח אותן בשבילנו 🙂

כשכל ההתארגנות הסתיימה הספקנו לפגוש את משפחת אהרוני ודרור לפרידה באמת אחרונה אחרי שהגיעו לקטמנדו בלילה הקודם. גלידה חיבוקים ונישוקים, ויציאה לשדה התעופה.

שמחים לבשר שאת הדרך לשדה הצלחנו לעשות בקלות, כולנו ביחד עם כל החפצים שלנו – במונית נפאלית פיצית אחת.

הטיסה היתה מהממת, הרי האנפורנה במלוא תפארתם התייצבו מולנו מתוך ים של עננים. היה מרהיב.

נחתנו בהודו, ונסענו ישר להולידיי אין. איזה כיף לחזור למקומות מוכרים, בעיקר אחרי יום של טיסה.. התמקמנו וירדנו לבריכה היתה לנו חצי שעה לפני שהיא נסגרת.. המשכנו לארוחת ערב מושלמת (כל כך טעים פה..) .. סה״כ היה כיף

למחרת היו לי הרבה תוכניות.. היו לנו 48 שעות בדלהי, ורצינו לנצל אותם בצורה הכי טובה שאפשר. בסוף נאלצתי להתאים את התוכניות בצורה שיותר תתיישב עם המציאות אבל מאוד מאוד מרוצה מהתוצאה.. רציתי להרגיש את הודו. רציתי שכולם ירגישו את הודו, אבל בצורה שתגרום להם לחבב אותה, ודלהי ב45 מעלות היא לא בהכרח מקום שקל לחבב אותו..

אז כן היה מאתגר אבל לא היה סיוט, אז לדעתי זו הצלחה.. 🙂

קודם יצאנו מהחדר רק לקראת הצהריים, לקחנו אובר ישר למקדונלדס – התחלה טובה! (סניף ענק ומלא מפה לפה..) משם נסענו לאקשרדם. מקדש הינדי בקומפלקס ענק שמשלב בתוכו גם את האדריכלות המסורתית ההודית היפהפיה וקסומה ממש, גנים ענקיים בהם גם גן שעשועים, וגם ׳תערוכות׳ ובכל ערב – יש מופע מיים ולייזר. המקדש יחסית חדש, נחנך בנובומבר 2005 אז גם לא יצא לי לבקר בו בעבר.

למקדש אסור להכניס מצלמות, וגם לא טלפונים או אוכל או שום דבר חוץ ממים וכסף בערך.. אז הביקור מתחיל בתורים מכובדים להפקיד את כל מה שאסור בשמירת חפצים, וממשיך בבדיקות קפדניות שלא מביישות שדה תעופה, גברים ונשים בנפרד כמובן, ו45 מעלות כבר אמרתי? התחלה מאתגרת..

כשסוף סוף נכנסנו, דבר ראשון שעשינו זה לקנות גלידה לכולם.. ישבנו שם בפוד קורט, אלפי אנשים סביבנו, ראיתי שם כל היום עוד תיירת אחת. לידנו שיחקו סנאים חמודים שהילדים מאוד התלהבו מהם (עד עכשיו ראינו סנאים מרחוק, בדרך כלל רצים על חוטי חשמל, כאן הם לא מפחדים להתקרב), השארתי את כולם לאכול והלכתי לקנות כרטיסים למופע מים ולתצוגות. בשביל זה הייתי צריכה להוציא גם כסף אז התחלתי מהאיי טי אם. 

בכניסה לחדר המכונה יושב בחור שתפקידו לשמור עליה, מסתכל עלי ואומר לי – נו קאש! נו קאש אין זה מאשין.. אבל גם לי לא היה מספיק קאש עלי.. וסמכתי על המכונה הזו שידעתי שיש פה כדי להמשיך את היום הזה, אז עשיתי את הדבר הכי טוב שיכולתי לעשות, ופשוט התעלמתי ממנו והמשכתי בתוכנית המקורית להוציא כסף. והפלא ופלא – הוצאתי כסף. 

הבחור שאמר לי שאין כסף פשוט בהה בי ולא אמר דבר. 

הלכתי לקנות כרטיסים..

הבנות הנחמדות בדוכן שמוכר כרטיסים הסבירו לי שהן מוכרות כרטיסים למופע המים בלבד.. אם אני רוצה גם כרטיסים לתצוגות, מוכרים כרטיסים משולבים לשניהם בצד השני של הרחוב. הודיתי להן והלכתי לשם. 

אבל אז ראיתי שיש שם תור ארוך ולא זורם, ו45 מעלות וכל המשפחה מחכה לי.. ואין טלפונים.. החלטתי לרדת מזה, לחזור לדוכן הקודם ולקנות רק למופע המים..

חזרתי לשם והבנות הנחמדות התפלאו לראות אותי שוב.. מה את לא רוצה גם כרטיסים לתצוגה.. אמרתי להם שיש תור ארוך וירדתי מזה.. אז הן הסתכלו עלי במבט מבין, החליפו מבטים בינהן וגילו לי.. אם תלכי בכיוון ההוא, מאחורי הדלפק הזה יש עוד דלפק, והוא ימכור לך כרטיסים למופע ולתצוגה! ואין שם תור, זה בטוח.. לכי לשם!

הודיתי להן מאוד והלכתי לאן שהראו לי.. ולא מצאתי שום דוכן שכזה.. 

אז חזרתי לבנות ואמרתי להן, בבקשה, תמכרו לי כרטיסים למופע מים. 

את לא מוצאת את הדוכן?

לא..

עוד החלפת מבטים.. והחלטה – אחת מהן תבוא איתי ותראה לי איפה הדוכן!

אבל ארבעים וחמש מעלות… וכבר נגמר לי החשק לחפש אותו, אז בבקשה, רק תמכרו לי כרטיסים למופע המים..

עוד החלפת מבטים והחלטה – אנחנו נמכור לך כרטיסים גם לתצוגה.. אסור לנו אבל נמכור לך..

בהודו – סב קוץ׳ מילגה! (הכל אפשרי) וככה – קיבלתי את תמצית החוויה ההודית במיטבה. 

חזרתי לגל ולילדים ויצאנו לראות את המקדש. והוא מקסים כבר אמרתי.. מלא פרטים.. מהמם!! אבל אין לי באמת תמונות להוכיח כי כאמור אסור להכניס מצלמה אז תאמינו..

הלכנו לתצוגה אחת, (כי השאר זה סרטים בהינדי) מן מתקן סירות בתוך תצוגת בובות סטייל סמול וורלד בדיסני לנד, אבל הבובות לא רוקדות ושרות והן רק מהודו:) הן מציגות את העושר והידע והתרבות ההודית מלפני עידן ועידנים ועד עצם היום הזה.. מלא פרטים ומתוכנן מקסים – וממוזג!!

משם הלכנו לבשל את ישבננו בזמן שחיכינו שתתחיל הופעת המים, אכלנו פופקורן ושיחקנו קלפים והתרשמנו מכמויות הזיעה שהספקנו לאגור ואיך הן מתייבשות במהירות על האבן הרותחת שאנחנו יושבים עליה.. תפסנו מקום מעולה, ואחרי כמעט שעה התחילה ההופעה. 

גם היא היתה בהינדי אז רק אתן את הפרשנות שלי:) הופעה על ארבעה אלים והזעם שלהם על העולם, עד שמשהו בכל זאת טוב והשלווה חוזרת לעולם.. הופעה של 4 ילדים שחקנים בשילוב עם הקרנה מרשימה על בניין גדול מזרקות אורות ולייזר.. היה מקסים! 

וההודים כמו הודים, משתפים פעולה בהתלהבות, וילדותיות בצעקות עידוד או בהלה בהתאם לסיטואציה.. 

איך שהרגשתי שקרב הסוף פילסתי את דרכי במהירות כדי לאסוף את החפצים משמירת החפצים לפני עשרות אלפי האחרים שיעשו את זה.. סהכ עבד די טוב וכשגל והילדים הגיעו היינו מוכנים כבר ליציאה. 

עדיין היו כ40 מעלות למרות שהיה כמעט תשע. 

לקחנו אובר למלון והיינו מבסוטים מזה שכל הדרך יכולנו להקרין בו סרטוני שירים של דיסני..

במלון עוד אכלנו ארוחת לילה כי הגיעה לנו והלכנו לישון מבסוטים ועייפים. 

וזהו למחרת יום רגוע, אוכל, אריזות, דגמנו את החנות של אפל שליד המלון שלנו (הכל פה איזור מאוד עשיר..) הספקנו גם טיפה בריכה והמון טיסות ותורים.. סהכ מתורגלים בזה

וזהו – אנחנו בארץ!! קצת הלומים ומאוד נרגשים וממש ממש ממש עמוסים להספיק את כל מה שאנחנו רוצים וצריכים להספיק.

שיהיה לנו בהצלחה!!