16.3.2022

הפעם באמת הגזמתי.. פתאום קלטתי שאפילו את היום הולדת של עומרי עוד לא תיעדתי פה.. ועוד מעט עובר כבר חודש..

מצד שני אנחנו בקו פנגן.. שוב.. לא מגלי ארצות או משהו.. ככה שכמה כבר יש לכתוב.. אנחנו עדיין גרים לנו בג׳ונגל, על גדת הנהר עם לטאות הכח.. גחליליות לא נצפו כבר הרבה זמן, אבל אני ממשיכה לחפש אותן באדיקות כל ערב.. לא מוצאת.. הלכו.

אמנם היתה לנו נקודת משבר קטנה, ערב אחד כשעומרי יצא מהמקלחת ונשכב לידי במיטה לזמן האיכות שלו מול נטפליקס, ופתאום הסתכל במבט מבועת לתקרה, שם היתה לטאה ענקית (לא לטאת כח.. סתם לטאה) שלא ידענו אם היא תכף תיפול עלינו, או לתוך התיקים שלנו… הייתי הכי ׳בחורה׳ שיש וקראתי לגל מהחדר השני שיבוא לחלץ אותה ואותנו.. הוא הצליח לשכנע אותה בעדינות ונחישות לצאת בחזרה החוצה, והיא אפילו לא נפלה.. במשך כמה ימים אחר כך ממש הקפדנו לסגור את הדלת, אבל אח״כ זה נחלש..

הספירה לאחור אל היום הולדת של עומרי נמשכה בערך חודש.. כל יום התעוררתי להצהרה הרשמית מהילדון שסופר לאחור, של כמה ימים עוד נשארו.. בעודי מחכה בתור לחידוש הויזה (כן, שוב) הבנתי בדיוק איך תראה היום הולדת הזו, ארגנתי רשימת מוזמנים קצרה ואיכותית קבעתי זמן ומקום. והרצנו באותו יום, את כל השלושה, יום הולדת משפחתית, יום הולדת בבית ספר ויום הולדת לחברים.. כן, כן.. בית ספר. תכף נגיע לזה.

היה כל כך עמוס ומרגש באותו יום שהבנו באיחור שגם אם היינו מסתפקים בארוע אחד פחות, הכל עדיין היה מוכתר כהצלחה מסחררת.. אבל גם אנחנו נהננו, כי מסתבר שזה הרבה פחות מלחיץ כשזה לא בחצר שלך וזה לא מליון ילדים והכל זורם ורגוע והמוזמנים הם בעצם כולם גם חברים שלך, עם הילדים שלהם.. והכל אפילו די זול.. אז הכל לטובה.

ובכן בית ספר.. רשמנו את שלושת הילדים לבית הספר ארקי, שכפי שתיארתי בפוסט הקודם הוא ספק בית ספר ספק קייטנה, בג׳ונגל. הכיתות רב גילאיות. כרגע עופר ועומרי ביחד בקבוצה הינשופים ועידו בקבוצת הניצים. הולכים לבית ספר יחפים. חוזרים מזיעים אחרי שקפצו כל היום בטרמפולינה.. ומוגשות בו אפילו שתי ארוחות ביום, ובימי חמישי יש פופקורן ובימי ששי גלידה.. יום ששי האחרון של החודש הוא יום חופש, קבוע. בנוסף כמובן לשבת וראשון שהם ימי החופש הקבועים. עידו מסתדר כבר מעולה באנגלית, עומרי ועופר עוד לא ממש שם.. לעופר עוד קצת קשה אבל כל יום הוא מתחזק ומאמין יותר ביכולות שלו. נותן לי הזדמנות יקרה מפז להפליג בסיפורים מילדותי, על ההתמודדויות שלי בבית הספר האמריקאי בקינשאסה.. בדיוק היום הבנתי שעופר כבר מכיר את כל הסיפורים שלי.. כ-ל-ל-ל-ל-ל הסיפורים שלי.. וזה אומר שאני חופרת שחבל על הזמן 🙂

היום הראשון בבית הספר היה גם היום הולדת של עומרי, ככה שזו היתה פתיחה טובה עם עוגה וחגיגות.. מזכיר לי שיום שלפני זה עומרי אמר לנו שהוא חשב על זה, והוא לא חושב שהוא יצליח להיות שעה שלמה בלעדינו בארקי, מה שהביא אותי לחרדה קלה, שכן הוא טרם הבין שהוא אמור להיות שם בערך 6 שעות.. איכשהו בסוף צלחנו את זה ואני חגגתי את היום בים והמשכתי במסאג׳ ובגדול אני מנסה באמת להקפיד להיות בים כל בקר.. בזמן שגל עסוק בדברים נעימים פחות אך חשובים יותר, כל מיני דברים שהוא היה עושה בחופשת השחרור שלו, אם אשתו לא היתה גוררת אותו לצד השני של העולם בזמן הזה..

אבא שלי ותמר באו לבקר לפני כמעט שבועיים, והיה כל כך מרגש לפגוש אותם.. כמה התגעגענו.. כמה היה איתם כיף.. היות ולתאילנד היה חוק (שבינתיים שונה ובוטל ובטח עוד יחודש אבל ישונה ומי עוקב בכלל על השינויים הבלתי נגמרים בתקופת קורונה זו) שתיירים צריכים ללון במלון מסוג שא-אקסטרא-פלוס בלילות הראשון והחמישי שלהם לצורך בדיקת פי סי אר, אני וגל הזמנו להם ולדליה מבעוד מועד את המלון שא-אקסטרא-פלוס הקרוב למקום מגורינו. 5 דקות נסיעה מאיתנו. בחוף קו מה המהמם שכבר תואר ותועד פה בבלוג. מלון מקסים, חדרים מקסימים על הים. בריכה מזמינה ונעימה ומסעדה עם נוף מהיפים באי.. באמת שמחנו שאילצו אותם לישון במקום המקסים הזה.

אספנו את האורחים המכובדים שלנו מהנמל, אחרי שג׳וזי, סוכנת הנסיעות המקומית שלנו התקשרה לעדכן אותי שהם כבר על המעבורת, מקדימים בכמה שעות (מזל, כי הם לא הצליחו להשיג אותי, הסים עוד לא עבד). שילמנו מהר על ארוחת הבקר שלנו ונסענו לקבל את פניהם בהתרגשות. הספקנו לשתות איתם שייקים וללכת לאסוף את הילדים מבית הספר.

למחרת בילינו כל היום ביחד בים בנחל הצמוד ובבריכה. וגם עם החברים שלנו שחברים שלהם ביקרו מהארץ וגם הם היו צריכים מלון שא אקסטרא פלוס, ועם החברים שלנו האחרים שבאו לבקר אותם, בקיצור, היה יום מעולה לכולם. בערב הילדים הוזמנו לישון אצל תמר ואבא שלי, והם כל כך שמחו והתרגשו, גם אנחנו כל כך שמחנו והתרגשנו.. אני וגל ניצלנו את הזמן והלכנו למסיבה! ואז במסיבה חשבנו שזה מקום ממש טוב לתפוס בו קורונה, וחתכנו ממנה די מהר.. ליטל דיד ווי נאו, שבאותו זמן ממש, עידו כבר מפתח תסמינים ממש במיטה של תמר, ושהקורונה כבר ממש פה איתנו..

בבקר עידו התקשר שהוא לא מרגיש טוב, וגל לקח אותו הביתה לנוח כי עוד חשבנו בתמימותנו שזה יכול להיות שזה שכולם נישרפו אתמול בים (ממש.. היה יום נדיר בלי שום ענן והייתי אמא בינונית!!!) בזמן שאנחנו הלכנו למפלים הקרובים. ולעוד יום בבריכה ובים.. ובערב האורחים הלכו למסאג׳ ואז אני ועומרי אספנו אותם לשוק של צ׳לוקלאם (שחזר אחרי הפסקת קורונה ארוכה, והוא מקסים הרבה יותר מהשוק של טונג סלה עם אנרגיות מעולות ומוסיקה חיה ומלא ילדים שמשחקים על החוף)

למחרת בבקר כבר היינו חכמים יותר וגם עשינו בדיקת קורונה, וגילינו שהבדיקות האלה גם ממש עובדות, והן ממש מראות שיש קורונה, כשיש קורונה..

אנחנו מטיילים כמעט חצי שנה.. בגדול אנחנו חובשים מסיכות רק בכניסה לסבן אילבן.. טוב, גם בתחבורה ציבורית בבנגקוק.. כבר בדקנו את עצמנו כמה וכמה פעמים כשהרגשנו קצת רע, ולפעמים גם דילגנו על בדיקות ואפילו חשבנו שבטח כבר עברה דרכנו הקורונה וחלפה בלי תסמינים גדולים… אז דווקא עכשיו השיט הזה הגיע אלינו?? אז לקחנו קצת זמן להתאפס על הארוע ועל איך אנחנו הולכים להתמודד איתו.. הזמנו מונית ותכננו יום טיול מקסים לתמר ולאבא שלי, מאוד הרגיע אותי לדעת שהם נהנים ביום הזה, וחישבנו את צעדינו. ועשינו כמיטב יכולתינו.. וגם הצלחנו ממש להינות תחת האילוצים.

גל נשאר עם עידו בחדר בימים שהיה לו חום, ולקח אותו לסיבובי התאווררות על הטוסטוס מדי פעם. ואני והאחרים נהנו עם סבא ותמר בבריכה ובים (הילדים לא הלכו לבית ספר, כי אח שלהם מאומת..), אני ותמר הלכנו ליוגה והסתובבנו בשופינג ב׳עיר הגדולה׳, ביום אחר הלכנו לאכול רק המבוגרים בהינקונג, אחר צהריים אחד תמר באה לחוף המקסים שלנו בצ׳לוקלאם.. כשעידו הרגיש יותר טוב אז גל בא איתו לביקורים עם מסיכה. היו עוד דברים שקיוויתי להספיק לעשות ביחד, אבל את הרב המוחלט עשינו בכיף אפילו שגל ועידו חסרו מאוד..

ואז אמא של גל הגיעה, ולמחרת גל נהיה מאומת… אז אופטימלי זה לא.. אבל כאמור היינו עסוקים בלעשות כמיטב יכולתינו..

עשינו ארוחת שישי מקסימה על החוף עם אמא של גל, אבא שלי ותמר, עידו כבר הוגדר מחלים וגל עמד רחוק בזמן הקידוש ונסע הביתה לאכול לבד בחושך..

יומיים אחרי שאמא של גל הגיעה, אבא שלי ותמר עזבו. לא הצלנו לשכנע אותם להישאר..

ואמא של גל עוד פה איתנו, וגם איתה אנחנו נהנים תחת המגבלות.. אחד העניינים המבאסים ביותר עם המחלה הזו, זה שאתה לא יודע איך תרגיש מחר.. ואם יש לי או לאחד החסינים שלי איזה מיחוש, זה ישר חשוד.. יש בי צד שמתבאס שלא כולנו חלינו ביחד וגמרנו עם זה, אבל בזכות זה מכולנו להינות עם תמר ואבא שלי.. אז אני גם שמחה.. כולם בארץ עברו את התקופה הזו.. עכשיו פשוט תורנו, ולעבור אותה עם כל המרחבים הפתוחים והחופים הרחבים ומזג האוויר הנוח… יתרון.

אז בינתיים הילדים חזרו לבית ספר ולשגרה ובערבים אנחנו מבלים עם דליה על החוף במרחק בטוח, לפעמים גל קופץ אליה לבד והם מבלים זמן איכות לבד (במרחק בטוח ומסיכה כמובן..), וכל יום אנחנו נבדקים.. כמיטב יכולתינו.. היתה לנו איזו תיאוריה שאולי עופר ועומרי סוג דם או כמוני, כי שמענו שהסוג הזה נדבק פחות, אבל מסתבר שהם סוג בי כמו אבא שלהם (בדקנו בארכיוני מכבי..), אז זה כנראה משהו אחר..

20.3.2022

טוב, עברו עוד כמה ימים.. דליה עוזבת מחר, וגל כבר מחלים. ואני והצעירים עדיין חזקים ובריאים (טפו! אבל זה גם אומר שעדיין כל מיחוש אנחנו אומרים שהנה, הפעם זה זה..). ואני יכולה להגיד שוב שעל אף הקשיים הצלחנו להפיק את המיטב גם מהביקור שלה. הצלחנו לטייל באי, לשבת במסעדות מקומיות, לעשות קצת קניות, לבקר שוב בשוק של צ׳לוקלאם וגם סתם לבלות על החוף. היום הילדים נפרדו ממנה, ואני יכולה לאמר שפרידות זה מבאס.. פשוט עצוב כזה בלב.. גם כשאבא שלי ותמר הלכו ממש היה בי איזה רגע שחשבתי, שלעזאזל, כבר נפרדנו בבית.. וגם אז היה עצוב.. למה אנחנו צריכים את זה שוב.. ורגע אחר כך לחשוב שבורכנו. מכל הבחינות. גם על המשפחה האהובה שבאה על אלינו כדי לפגוש אותנו. וגם על זה שאנחנו עוד פה.. פה כדי להמשיך.

עוד היה לנו פה – עוד מסיבת פול מון. וכן, גם הפעם גדול יותר ושמח יותר מהפעם הקודמת.. ממש חוזר לחיים העולם וזה מדהים.

ופורים! כמה שאני לא סובלת את החג הזה… היה איזה רגע מלחיץ שבבית הספר של הילדים אמרו שהם רוצים ללמד על החגים של כולם ושמחר הילדים מוזמנים לבוא מחופשים, ומישהי אמרה – למה להגיד מהיום למחר, צריך זמן להתארגן.. אבל הרגשתי מאוד נח לשלוח אותם לא מחופשים.. וגם היתה מסיבת פורים מושקעת ומקסימה של הקהילה הישראלית פה, כולם עפו עליה, היו המוני אנשים.. שגם אליה לא באנו מחופשים, אבל הילדים נהנו וקיבלו משלוחי מנות מושקעים מאוד (שכמובן גרמו לנו להרגיש שהמשלוחי מנות שאנחנו הכנו היו צנועים מדי – אבל ביקשו צנוע!!! למה לבלבל?? ומי בכלל חשב על להתארגן שבועיים מראש על אריזה מושקעת וניירות מנצנצים?? אנחנו הלכנו לחנות 20 באהט בבקר של המסיבה וחשבנו שזה גם טוב..) בקיצור בכל זאת קיבלנו פורים כהלכתו.. ואם כבר כהלכתו, גל נענה לבקשת הילדים והכין אוזני המן.. אצלינו במטבחינו הצנוע. שאין בו אפילו תנור.. ולא מיקסר וגם לא מערוך.. אבל אם תרצו, אין זו אגדה!

חג שמח 🙂