11.8.22

אני יושבת באחת המרפסות היפות בעולם.. בצד אחד רואה הרים ויער ומהשני נוף מטורף למפרץ וים.. הבית שהמרפסת שייכת אליו בן 160 שנים בערך, והוא מעוצב כל כך יפה, והגג מאבנים. והמפות הלבנות הסרוגות מעטרות את השולחן, אבל גם את הקירות ואת החלונות. ובאמת מהמם פה..

הכפר שהבית נמצא בו הוא עתיק וציורי גם כן. קוראים לו מקריניצה (שם שאני כל שניה שוכחת..) והוא נמצא על ההר בחצי האי פליון שביוון. והיות וכך, גם האוכל פה כל כך טעים.. והאלכוהול מפנק.. ובקיצור, קשה פה.

אבל זה עכשיו.. ויש לי עוד הרבה מה להגיד על קודם.. וכמובן שכמו שהבטחתי, גם בפוסט הזה נחגוג יום הולדת לבופר האהוב שלנו.. (אבל זהו, זאת הפעם האחרונה!)

הפוסט הקודם נגמר בקבלת האוטו-טנק המרווח שלנו. שלנסוע בו שעות זה עדיין מפנק באופן יחסי (לנהג אולי פחות..) הילדים כבר בכלל לא מפחדים מנסיעות ארוכות, ונסיעה של 4 שעות מתקבלת בכיף. השעות עוברות בקלות עם מוסיקה נעימה, פודקאסטים מעניינים, ונופים יפהפיים. אפילו פודקאסטים שבתחילת המסע, לא עניינו את עומרי, והוא היה מתוסכל אם היינו רוצים להאזין להם, עכשיו כבר מעניינים אותו.. כנראה שהוא גדל :)..

בגדול, גם הגעתי למסקנה שבנסיעות אנחנו לומדים הכי הרבה.. כי זו הזדמנות כזאת לדבר על דברים בלי שהקשב נשאב לדברים אחרים.. ובדרך כלל בדרכים אנחנו גם קוראים על המקום שאליו אנחנו נוסעים, ועל הדברים שנראה בו..

אז את יום ההולדת של עופר (סוף סוף התאריך עצמו) רצינו לחגוג בפארק מים בבודפשט. היעד נבחר מבעוד מועד והוסכם עליו בשמחה מצד כולם. אבל העולם היה פחות לצידנו הפעם, והיום היה יום מאוד גשום. זה לא אמור היה להפריע, כי אנחנו באירופה, ופארק מים זה דבר שלפחות בחלק מכובד ממנו גם ככה מקורה. אבל היות והיה סופשבוע והיות שאנחנו לא היחידים שחשבנו על פארק המים המקורה ביום גשום שכזה בסופשבוע – הפארק היה מלא. מפוצץ. וגם היה תור מטורף בכניסה..

ניסינו לעמוד בו רבע שעה, והבנו שאין שום סיבה שניכנס לשם בכלל. כי כדי שאנחנו ניכנס, צריך שאנשים אחרים יצאו.. ולמה שיצאו? רק התחיל היום.. בזמן שגל ניסה לעמוד בתור, אני מצאתי שביעד הבא שלנו – סגד, יש אחלה פארק מים גם כן.. מיד החלטנו לשנות תוכניות וללכת לפארק המים ששם. כנראה הילדים כבר רגילים לשינויים כאלה וכולם זרמו עם זה בהבנה והסכמה ויצאנו לדרך.

לאחרונה חווינו גל של אבידות.. זה מוזר איך לפעמים הכל קורה ביחד.. אבל איבדנו 3 מתוך 5 בקבוקי המים שלנו שמלווים אותנו כבר חודשים (בינינו, עשו לנו טובה..), וגם את הפאוץ׳ של עידו עם הדברים החשובים שלו. שזה ממש מבאס, אבל לפחות נתן לנו סיבה חשובה מאוד להשלמת ציוד בדקטלון.. מצאנו סניף ענק באחת הערים על הדרך שלנו לסגד, והשלמנו ציוד.. (זאת ועוד..).

האמת היא שישנו בעיירה ליד סגד, היה לה שם ארוך שאני לא ממש זוכרת, והיה שם מקום נחמד ופשוט שקוראים לו משהו כמו – אכנסיית הקנגרו. ואשכרה יש בו קנגרו אמיתי לגמרי.. קצת ריחמנו על הקנגרו, כי נראה לנו שהוא בטח היה מעדיף להיות במקום אחר.. הסיסמה לווי פיי במלון היתה קנגרו19 אז חשבנו על קנגרו 1-18 ואיפה הם היום.. ואיחלנו לעצמינו לראות עוד הרבה כאלה באמת במקום הטבעי שלהם.

למחרת היה יום ראשון ועדיין היה מעונן, אז החלטנו לדחות את פארק המים למחרתיים. זה כבר אחרי הסופשבוע, וגם צפוי להיות יום שמש. במקום נסענו לסגד להסתובב קצת.

סגד היא העיר השנייה בגודלה בהונגריה. הגענו אליה בעיקר כי קרובה לגבול עם סרביה אליה תכננו להמשיך בדרכינו דרומה, והיא התגלתה כעיירה מנומנמת משהו.. היה אמור להיות שם שעון מוסיקלי יפה, אבל אחרי שהגענו אליו מתנשפים בריצה כדי להספיק לניגון שלו ב12:15, גילינו שהוא משום מה לא עובד. אז הצצנו על הכנסיה הקרובה ובמקום זה הלכנו לאכול פלצ׳ינטה.

פלצ׳ינטה זה המאכל האהוב על הילדים שלי, בבית כמובן, וגם כאן בטיול, כשאני ממש רוצה לפנק, אני מכינה. פלצ׳ינטה זה פנקייק הונגרי, ואם אנחנו כבר בהונגריה, אז זה לגמרי מתבקש! (ואיך קוראים לפנקייק רגיל בהונגריה? כמובן, פלצ׳ינטה אמריקאית..!) אכלנו בבית קפה שהיו בו כל העוגות שהסבתות שלי היו מכינות פעם, ובימינו אחותי מפנקת אותנו כשאפשר.. והיה כל כך טעים!

משם המשכנו לאיזו תחנת רוח עתיקה שיש בה מוזיאון קטן שכמובן שגם יש בו מטמון. הכל שם ידני ומעץ וזה היה יותר מעניין ממה שחשבתי שיהיה.

תכננו להמשיך למחרת לסרביה, ישירות מפארק המים. זו לא נסיעה ארוכה במיוחד וחשבנו שזה יהיה רעיון טוב להתקדם.. אבל אז הגיעו שמועות על מתיחות בסרביה והבנו שכדאי לבדוק את העניין לפני שמתקדמים.

אז מסתבר שיש איזה עניין בין סרביה לקוסובו, ואיזה חוק ששמר על סטטוס קוו באיזור עמד לפוג, והתחילו קצת פיצוצים והפגנות. אני אולי לא מדייקת.. אבל החלטנו לוותר על הלילה שהזמנו כבר בנובי סאד, אפילו שהוא כבר שולם, ולהשאר עוד לילה בסגד כדי לתכנן את צעדינו מחדש.

פארק המים היה מהמם ממש.. עם מגלשות בפנים ובחוץ ובריכות חמות וקרות, היה יום חמים ומהמם, וגם לא היו תורים בכלל.. אפילו אני התגלשתי ונהניתי ממה שהעזתי והיה כיף ממש! השאר עשו פשוט את כל מה שהיה לפארק להציע.

היינו שם כמעט עד שהוא נסגר, אז מאוד שמחנו שלא תכננו להמשיך לסרביה ובמקום זה שכרנו דירה ללילה ממש מול הפארק.

לארוחת ערב אכלנו פלצ׳ינטות בפארק והמשכנו לדירה שלנו שהיתה מקסימה ומפנקת.

ובכן אחרי עוד חקירות הבנו שהחוק שפג תוקפו בקוסובו, הוארך בעוד חודש. והחלטנו לנסוע לסרביה אבל לעבור אותה מהר, ולא להכנס לקוסובו, אלא לעבור ממנה הישר לצפון מקדוניה דרך הגבול המשותף הצר שבינהן.

אז למחרת על הבקר, יצאנו לדרך. בחרנו במעבר גבול צדדי, כי הבנו שיהיו בו פחות תורים, ואכן לא חיכינו בכלל. יצאנו מהאיחוד האירופאי ונכנסנו לסרביה.

סרביה באיזור הזה שטוחה מאוד, וחקלאית. המון שדות חמניות שכבר סיימו לפרוח. עצירה בתחנת דלק על הכביש המהיר להתרעננות התגלתה כחור ישן ומבאס, שהכל ראה בו ימים יפים מאלו.

הגענו לבלגרד – עיר הבירה של סרביה. חשבנו שננצל את זה שיש לנו רכב, ואין סיבה לגור במרכז העיר. הדירה שהיו לה ביקורות נחמדות ומחיר מאוד הוגן התגלתה כדירה מבאסת ממש. ממוקמת בחור. ריח עשן סיגריות בסלון. מיטת ספה חורקת שהערצתי את הילדים שהצליחו לישון עליה.. הארון במטבח שבור וגם המקלחון באמבטיה.. למחרת בבקר עזבנו את הדירה הזו וגם פה ויתרנו על עוד לילה שלא הסכימו להחזיר את התשלום עליו. והלכנו לישון במרכז העיר.

הפעם במלון מתוק ומפנק במרכז העיר כמו שהגיע לנו! והיה יום מקסים. באמת המקום שישנים בו כל כך משפיע על האנרגיות והאווירה של כולם.. ולמרות שאני ממש משתדלת להרגיש את האנרגיות של המקומות לינה שאני בוחרת מתוך התמונות של המקום, לא תמיד אפשר..

בגלל שיצאנו מהדירה הכי מוקדם שהצלחנו, אפילו לא הספקנו לשתות קפה.. והיות ואני מפסיקה להיות נחמדה באיזה שלב בבקר כשאני לא שותה קפה, נשלחתי לדאוג לעצמי בזמן שהילדים וגל עוד התארגנו על למצוא חנייה. מצאתי מקום מתוק לאללה קרוב למלון, עם אוכל סרבי נהדר (שלצערנו הוא בורקסים מלאים בשמן.. וזה כל כך טעים), גל והילדים הצטרפו אלי, ואחרי שהתאוששנו יצאנו לטיול בעיר.

הכל היה קרוב וברגל. הלכנו לכיכר הרפובליקה, שם קראנו והסברנו לילדים (וגם לנו) על ההיסטוריה של המקום ובכלל של סרביה. משם המשכנו ברחובות המרצופים מלאי החנויות הקטנות לתיירים. האווירה היתה שמחה וכייפית, והיה חם! המשכנו משם לטירה עתיקה שנראה שלקוחה הישר ממשחקי הכס (או ההיפך). למזלינו עומרי ראה איזו רכבת ילדים קטנה שהוא רצה לעלות עליה, והיא לקחה אותנו לסיבוב בטירה שהיה בצל ועם רוח וחסך לנו הרבה זמן הליכה בשמש. וגם היה כיף 🙂

ארוחת צהריים אכלנו בקניון מבריק ומודרני, והמשכנו למוזיאון המדע.

רב המוזאון בשיפוצים, אבל יש שם שתי תערוכות פתוחות, תערוכה של צעצועים ישנים ועוד תערוכה של משחקי מדע, והיה שם מקסים ממש. וגם היינו שם כמעט לבד. בהכל אפשר להתנסות ולגעת. היה מוצלח ביותר.

חזרנו למלון כבר די עייפים לקראת אחר הצהריים המאוחרים. השארנו את הילדים בחדר שלהם לנוח והלכנו להתפנק עם ארוחת ערב באחת המסעדות המקומיות לתיירים שליד המלון. יש פה מקבץ של כמה מסעדות, כולן עם מפות לבנות ומוזיקה סרבית חיה, אנשים שמחים ואוכל מעולה. האוכל בבלקן כל כך הרבה יותר טעים ממה שהיה במערב אירופה, והמחירים הרבה יותר זולים..

למחרת המשכנו לצפון מקדוניה. שמחתי לעזוב את סרביה מהר, כי הרגיש לי שהאנשים פה עייפים. ובכלל, הכל קצת מאובק..

כשהתקדמנו דרומה הדרך נהייתה הררית והנופים השתנו ליפים הרבה יותר, בכל זאת עדיין שמחנו לעזוב כי זה כבר קרוב לגבול עם קוסובו – ולא רצינו להשאר שם. אז חצינו לצפון מקדוניה.

לצפון מקדוניה קוראים צפון מקדוניה, כי היוונים לא הסכימו שיקראו לה מקדוניה. כי מקדוניה זה חבל ארץ ביוון. ובכלל גם צפון מקדוניה אמורה להיות חלק מיוון אבל אם כבר היא לא, אז שלפחות ישנו את השם שלהם.. אז הם שינו.

כשנכנסנו למדינה גילינו שאין לנו טיפת אינטרנט, והסים שלנו, שהיה אמור לעבוד פה, לא עושה את זה. מזל שהאנשים פה נחמדים, וכמה מהם הסכימו לתת לי להתקשר מהטלפון שלהם לבעלת הדירה שלנו כדי לתאם את המפגש איתה. הדירה שלנו היתה מאוד מרווחת.. באופן טבעי גם אחרי שנופלים פעם אחת מאוד נזהרים בתקופה שאחר כך. המיקום שלה היה בשכונה צדדית אבל נחמדה ומרחק הליכה מהמרכז.

היום הראשון שלנו בסקופיה, היה יום רגוע למנוחה, יצאנו בו רק לקניון הקרוב לאכול ולארקייד. ואת שאר הזמן בילינו בתכנון המשך הטיול.

למחרת בבקר יצאנו לקניון מטקה. קניון יפהפה עם אגם שנוצר מסכר בנהר. שטנו באגם בסירה ואכלנו במקום יפהפה עם מלצר זקן וחמוד שאוהב מסיבות ואוהב ישראלים במסיבות.

אחר הצהריים יצאנו ברגל למרכז העיר. לכיכר מקדוניה עם הפסל הגדול של אלכסנדר מוקדון, הגיבור המקומי. חצינו את גשר האבן והסתובבנו בשוק המקומי והעיר העתיקה והיה יפהפה. משם נסענו באוטובוס מקומי, שנראה עתיק מבחוץ אבל הפתיע עם מזגן מבפנים (ושתי קומות!) למסעדה מקומית שבעלת הבית המליצה עליה. זה היה אחד הימים המושלמים האלה, שנהנים בו גם מהטבע וגם מהעיר..

17.8

מסקופיה המשכנו לליטוחורו בצפון יוון. יוון ממש ממש לא היתה ביעדים שלי כשחלמתי טיול ארוך.. הרי היא כל כך קרובה ואפשר לקפוץ אליה הכי בקלות מהארץ, לא צריך לקחת בשביל זה חופשה של שנה מהחיים (אז בטח שלא חופשה של שנתיים!!), החלטנו לבוא לפה כי זה מה שהתאים לחברים שלנו לעשות בקיץ, ורצינו לפגוש אותם, אז זרמנו.. כי אנחנו כאלה – זורמים..אבל הם לא באים בסוף…

בכל מקרה, לעידו, דווקא יוון היא יעד מאוד אטרקטיבי.. כבר בתחילת הטיול הוא ביקש שנגיע לפה. הוא קרא את כל סדרות פרסי ג׳קסון ומדובר שם הרבה על מיתולוגיות, גם על מיתולוגיה יוונית.. והוא קרא הרבה על האולימפוס ועל האקרופוליס, ומאוד מעניין אותו לראות את המקומות האלה, אז אחרי שזה הובטח לו כבר לא רצינו לשנות כיוון. ואני כל כך שמחה שלא שינינו – כי יוון מהממת!

אז נחזור שניה לדרך.. עשר דקות לפני שהגענו לעיר היתה דרישה לעצירת פיפי. עצרנו בשום מקום לצד הכביש, ואיך שפתחנו את דלת האוטו הכה בנו ריח משכר של מנטה.. אפילו אני, המאותגרת, הרחתי.. וזה היה מאוד סימלי. מיד הרחנו שהגענו למקום מעולה..

הדירה שלנו בליטוחורו היתה מהממת ברמות! מפנקת שאין כמוה.. היו בה 5 מרפסות, מצד אחד עם נוף לים ומהצד השני הנוף להר האולימפוס. היו לה 2 קומות, כשלמעלה היתה ממש יחידה נפרדת לילדים עם סלון קטן ושירותים ומקלחת, והיה לנו כל כך הרבה מקום ומרחב, שבשבילנו רק זה כבר פינוק.. 10 דק הליכה מהדירה, שגם הדרך הולכת מעל מפל קטן ועצי תאנה וענבים ונוף משגע, מגיעים לכיכר המרכזית עם כל הטברנות ו15 דק הליכה לכיוון ההפוך מגיעים לאמבטיה של זאוס, שזה מפל עם בריכה נחמדה. בקיצור – הצלחה גדולה היתה הדירה. אז כמו שאנחנו עושים כשאנחנו מגיעים למקומות לאחרונה – איפסנו את הילדים והלכנו לדייט בעיר.

למחרת טיפסנו לאולימפוס. באוטו כמובן.. עד איפה שאפשר… תכננו לעשות מסלול קצר שמגיע למערה שבתוכה זורם נחל ובתוכה נמצאת כנסיה קטנה, ואחר כך לאכול במסעדה מתוקה עם נוף מהמם שהמליץ עליה המלצר מהמסעדה של אתמול. חנינו ליד מנזר עתיק שנמצא בשיפוצים ויצאנו לדרך. חצינו גשר עץ יפהפה מעל נחל בצבע טורקיז משגע, וזהו. הילדים הגיעו לגן עדן ולא ראו שום סיבה להתקדם לשום מקום. היו הרבה סלעים שאפשר לקפץ בינהם, חופים קטנים, ונחל שאפשר לשכשך בו רגליים.. היה מקום מהמם.. מזל שגם גל לא ראה סיבה להתקדם לשום מקום, אז הוא נשאר איתם ואני התקדמתי לבד.. למסעדה אגב, הגענו 🙂

לארוחת ערב, לקחנו את הילדים לאכול את הסגאנקי הראשון שלהם לביקור זה.. מאכל שהיה זכור לטובה מהביקור שלנו בסנטוריני לפני אי אלו שנים, והמשכתי להכין בגרסתי המאותגרת גם בארץ. מאז הילדים אוכלים סגנקי כל יום..

למחרת הלכנו לאמבטיה של זאוס. מסלול קצר שכאמור, יוצא ממש מהדירה שלנו. נופים משגעים ממש. התאכזבנו לראות שלא נוכל להתרחץ איתו.. כי הבריכה עצמה מגודרת, אז הסתכלנו עליה מרחוק ונסענו לים. לטברנה שגם עליה המליץ אותו מלצר חביב.. ישבנו במקום חמוד לאללה, ממש על המים. התרחצנו והתפעלנו מהמגוון המטורף של הצבעים של האבנים על החוף. הילדים הקפיצו אבנים ובנו כל מיני מבצרים, והיה לנו כיף.

---

בדירה המהממת שלנו בליטוחורו נפלה לעומרי עוד שן, ואני מציינת את זה כי בזאת סיימתי את כל מתנות פיית השיניים שקניתי לפני חצי שנה בצ׳יאנג מאי, וקניתי שם סטוק.. כמה שיניים נפלו כבר בטיול הזה.. מטורף.

למחרת נסענו לפיליון. כמה שמעתי על פליון.. כל כך רציתי כבר לראות.. מצאתי מלון מהמם בבית עתיק, זה שממנו התחלתי לכתוב את הפוסט הזה. חדרים יפהפיים, והמחיר סביר. לפחות סביר יחסית למערב אירופה ממנה הגענו. היה ממש קשה למצוא חדרים בפיליון. כנראה שרב האנשים שמגיעים לפה, מתכננים את החופשה שלהם מספיק זמן מראש, ואשכרה מזמינים את מקום הלינה שלהם יותר מיומיים לפני שהם מגיעים אליו.. ואוגוסט, חצי האי בתפוסה כמעט מלאה.. ואנחנו, הממ… שונים.

אז הגענו למקריניצה לקראת הצהריים, היא שוכנת על הר, והכביש אליה צר ומתפתל, ואי אפשר להכנס עם רכב לכפר – יש מגרש חניה בחוץ. והוא ..מלא.. כי הכפר הזה הוא אתר תיירות בפני עצמו, וגם אנשים שלא לנים בו באים להתפעל ממנו, וכאמור זה שיא העונה, וחם..

אז היה קצת מאתגר, אבל צלחנו את הסיפור הזה והצלחנו אפילו למצוא חניה טובה.. אז כמובן שלא ממש התחשק לנו לשחרר אותה..

טוב – הכרזנו על מחר כיום מנוחה שלא יוצאים בו מהכפר ולא מזיזים את האוטו. והתפננו להינות מהנוף המטורף שנשקף מהרחוב, עם החנויות הקטנות שלו, והכיכר הגדולה, עם עצי הדולב העצומים והיפהפיים שהעסיקו את הילדים שעות.

מקריניצה הזכירה לנו את מנאנג (הכפר הגבוה ביותר שהגענו אליו בסובב אנאפורנה) בדברים מסויימים וכמובן שבאחרים ממש לא.. שניהם כפרים עתיקים שממקומים בראש הר, ואי אפשר להכנס אליהם ברכב. גגות הבתים בשניהם עשויים מאבן צפחה, והצלילים ברחובות הם דנדוני פעמונים.. ממש חיפשתי את החמורים ברחובות, אבל פה זה היה רק הפעמונים שמוכרים לתיירים שמקרים פה 🙂 והנוף משתיהן משגע ממש.. אבל מהאחת הרים מושלגים ומהשניה הים..

.היות והיה לנו יום מנוחה התפננו לתעסוקות פנאי, לשחק ולצייר ולכתוב ולעשות פאזלים ולנגן ולדבר.. היה נפלא!

אז אפילו שהיה נפלא, אחר הצהריים בכל זאת התחילו הקוצים בישבן שלי לתת את אותותיהם.. והיות ואני היחידה עם הקוצים, יצאתי לבדי לחפש את מסלול הקנטאורים. מסלול קצר ויפה שאמור להיות בין פורטאריה הסמוכה לכפר שלנו. היציאה היא מפורטאריה ואני החלטתי שאני מחפשת את הכיוון ההפוך שאמור להגיע לפה.

התחלתי ללכת לכיוון שניחשתי שאמור להיות הכיוון הנכון, ואכן די מהר מצאתי שביל מסומן והתחלתי ללכת אליו.. היה יפהפה. ראיתי סנאי שחור שכמוהו אף פעם לא ראיתי, עברתי מלא פלגי מים שבעיקר שומעים אותם אבל בקושי רואים, כי הם בסבך. נשמתי ריח משכר של שזיפים נרקבים ותאנים ותפוחים מהעצים סביבי, כמה שפע! חלפתי ליד בתים שנראים נטושים, ואין שום שביל (בטח שלא כביש) שמגיע אליהם. וכל הדרך הייתי לגמרי לבדי. סימון שבילים עם נקודה אדומה הראה לי את הדרך והבטיח כל הזמן שלא הלכתי לאיבוד וגם לא אלך.

אחרי טיפוס די מכובד, שבו טיפסתי רק עם הדבורים והפרפרים והציקדות, גיליתי שאני מטיילת באולטרא פיליון פאס ולא בשביל הקנטאורים, וכיוון שלא תיכננתי שום דבר אולטרא לאחר צהריים זה, וגם כבר הרגיש לי שאני יותר מדי לבד ורחוק, הסתובבתי ושבתי על עקבי.

עוד אתגר בלגור בכפר תיירותי שכזה, זה שכנראה אין בו הרבה תושבים. אנשים רגילים כאלה שאשכרה עושים קניות ומכינים אוכל בבתים שלהם. אז יש מכולת אחת, והיא פתוחה בשעות מסויימות לפעמים ולפעמים לא.. כשחזרתי מהטיול שלי היה בערך שש, שזו בדיוק השעה שאמורה להסתיים בה הסייסטה של בעלת המכולת, ומאוד שמחתי לראות שהיום היא אכן הסתיימה, כי אתמול היא לא. אשה מבוגרת, מלאה, עם שרשרת עם צלב גדול על הצוואר ולק נצנצים ורוד על הציפורניים מכרה לי לחם. שיהיה לילדים מה לאכול 🙂 אני וגל יצאנו לדייט מהמם ורומנטי מתמיד עם אוכל מדהים ונוף מטורף בשקיעה.

אבל הסתבר שהיו אנשים שלא היה להם כ״כ נפלא שהיה לנו כל כך נפלא. החיסרון בבית אבן העתיק הזה, הוא שהרצפות שלו מעץ. ועד כמה שזה יפהפה, זה לא כל כך פרקטי. לפחות לא עם הילדים שלנו. כי הם נוטים לקפוץ. בעיקר כשהמיטה גם ככה גבוהה להם מדי כדי לרדת ממנה בלי לקפוץ (מיטה בנויה מאבן). ומי שישן קומה מתחתיהם מקבל את הקפיצות האלה בראש. ורצה הגורל, ואלה שישנו מתחתיהם ממש רצו לישון. כל היום. גם בצהריים, וגם אחר הצהריים וגם בערב, ואני מניחה שגם בלילה.. בכל מקרה לא בא להם בטוב ילדים שמבלים את רב היום בפעילויות בחדר וגם קופצים..

אז בבקרו של היום השני, עשינו שיחת יחסנו לאן עם בעלת הבית וסיכמנו לעזוב כידידים. היא היתה מאוד מבינה, הילדים שלנו באמת לא מופרעים, הם מחונכים היטב והם גם רגילים לבתי מלון ויודעים להתנהג בהתאם, אבל הם ילדים ואין שום סיבה כל היום לרדוף אחריהם ולהשתיק אותם, וגם אנחנו באנו לנוח. ואם אנחנו לא מתאימים למקום – זה בסדר. תודה ושלום.

אבל כמו שכבר כתבתי, מאוד קשה למצוא מקומות בפיליון. ובטח שמהיום להיום.. אז החלטנו לחזור לפה בטיול הבא שלנו ביוון ולנסוע לדלפי.

הגענו לדלפי לקראת הצהריים, את המלון הזמנו מהדרך. מצאנו את עצמנו ב-'בי. או. קיו' דלפי. בי או קיו, זה מגורי הקצינים בבסיסי חיל האויר (שם שנשאר מהבריטים או משהו), מלון בסיסי ביותר. חדרים ישנים, יש מיטה ומקלחת וזהו, בלי תמונות, בלי דברים מיותרים. אבל מושלם לנו.. בדיוק מה שהיינו צריכים. שנרגיש בו בבית פשוט. שלא נדאג שאנחנו הורסים משהו.. ושנוכל לקפוץ אם בא לנו.. והנוף מהמרפסת – וואו.

זו היתה ההוכחה הניצחת לזה שיוון פשוט מדהימה. היינו בשלושה מקומות, רחוקים יחסית אחד מהשני, ומכל אחד מהם נשקף נוף מדהים של הרים וים בשילוב כל כך יפה שכבר אין לי מילים לתאר.

אז אחרי עוד ארוחת צהריים בעוד טברנה עם נוף מהמם (מדהים!) הלכנו לראות את העתיקות של דלפי!

אני לא תופסת מעצמי בן אדם שאוהב עתיקות.. רב חיי זה שיעמם אותי.. אבל או שהזדקנתי מספיק, או שההיפך, דווקא ההתעניינות של הילדים זה מה שעושה לי את זה.. ואולי זה פשוט יוון עם ההסטוריה המפוארת שלה.. אבל היה מרשים ויפה ומעניין וכל זה גם טובל בנוף משגע.. בין ההרים ניסתר, שכן לו המקדש החשוב ביותר לאל אפולו. וכל גדולי יוון באו להתייעץ פה לפני כל צעד חשוב שיצאו לקראתו. רק לדמיין את העושר המטורף והעולים לרגל שבאו לפה, ממש חצו את ההרים האלה שאנחנו נמצאים עליהם ברגל. היה מעניין.. וגם יפה, במיוחד בתאורה של שקיעה..

---

למחרת ירדנו לחוף של איטאה. כפר מנומנם מאוד לשפת הים. היה קצת קריר בשביל להכנס, אבל היה חביב, ניסינו לבנות את המקדש של אפולו מהאבנים על החוף והילדים קצת שיחקו באיזה נחל. סוף סוף לא משהו שאין לי מילים לתאר 🙂 סתם חביב. לא משהו לכתוב עליו הביתה.

ואז המשכנו לאתונה, עברנו לנוף שטוח והיה חם.. לפחות הדירה היתה כייפית. היו לנו שתי סיבות חשובות מאוד להיות פה.. לבקר באקרופוליס ולפגוש את שמעונה ויעקב, הדודים היקרים שלי שקפצו לביקור קצרצר.

.. האקרופוליס – לא באמת דמיינתי שאבקר פה, כאמור לא התעניינתי בעתיקות, אבל אין מה לומר, זה מרשים בטירוף ומרגש להיות פה, ולראשונה באמת הצלחתי לדמיין איך נראה בית המקדש, זה שלנו. גם הוא היה בנוי על האקרופוליס של ירושלים – הלא הוא הר הבית, ונראה לי שהוא נראה מאד דומה למה שהשתמר פה באתונה. עם החומות העצומות שהגנו על המקדשים שבתוכו. יצא לנו כנראה גם יום די טוב לביקור פה, כי היה חג ולא היו המון מבקרים, היה סביר לגמרי. וגם לא חיכינו בכלל בתורים בכניסה, כי אמנם קנינו כרטיסים בדוכן, כי מסתבר שלילדים ארופאים כמו שלנו הכניסה לאתרי ארכיאולוגיה היא בחינם, אבל חייבים בשביל זה לגשת לדוכן הכרטיסים ולא ניתן להשיג כרטיסי חינם כאלה באינטרנט, אבל גל מצא דוכן צדדי, שהמוכרת שבתוכו שיחקה בטלפון שלה משועממת בעוד שבחלון שבצד השני שלה היה תור יפה של ממתינים.

את הדרך חזרה לדירה חזרנו ברגל, בתוך פארק טבעי שלפעמים זורם בו נחל, ושהכי כיף לרוץ בתוכו ולקפץ בין האבנים. ושוב 🙂 – השארנו את הילדים מול סרט וארוחת ערב, ויצאנו לזמן זוגי..

למחרת הגיעו הדודים שלי.. כמה התרגשנו וציפינו.. ואיזה כיף היה להפגש איתם.. ועם הדודים שלי באמת הכל מסעיר כי עד שהם עולים על המטוס אי אפשר לדעת אם באמת יגיעו ותמיד יש איזו דרמה קטנה עד שיודעים שהם מגיעים באמת, כי הם טסים בסטנד ביי..

הדודים הנפלאים שלי באו לעזרתנו והביאו לנו משלוח חשוב מהבית, שהיה אמור להגיע עם החברים שלא באו בסוף.. למזלנו יעקב עובד בסנטוריני, אז הוא גם בא לבקר בה מדי פעם, בשבילנו הוא לקח את הטיסה דרך אתונה הפעם. ולשמחתינו גם שמעונה הצטרפה אליו. ואמנם היו לנו ממש כמה שעות, אבל הן היו איכותיות ביותר.

אספנו אותם מהשדה תעופה ונסענו לאגם קטן ליד אתונה. היינו צריכים לקבל איזה רמז מזה שבחניון של האגם היה ווא-לה שהציע להחנות לנו את האוטו, אבל עוד לא הבנו את זה.. מצאנו את עצמינו באגם קטנטן ויפה ליד צוק מרשים, וכרטיס כניסה כדי להכנס אליו עולה 15 יורו לאדם. גם לילדים. גם לילדים אירופאים.. עשינו חישוב מחדש וויתרנו על התענוג להכנס למים.

אז זה לא ממש היה כמו שתיארנו לעצמינו, הילדים לא שחו במים בזמן שאנחנו דיברנו עם המבוגרים, אבל הם העסיקו את עצמם יפה רב הזמן ובשאר הזמן הם שיחקו ונהנו עם הדודים שלי והיה מרגש ומחמם את הלב.

אגב גם המסעדה שישבנו בה מחוץ לאגם היתה פלצנית למדי, אבל היה נעים והזמן היה קצר והיינו נחושים להינות ממנו גם אם הוא לא בדיוק יצא כמו שתכננו.

אחר הצהריים החזרנו את הדודים שלי לשדה התעופה, נפרדנו בנשיקות וחיבוקים והם המשיכו בדרכם..

ואני וגל יצאנו לפלאקה של אתונה.. נהננו מהשוק ומהנוף.. באמת כיף שם.

מחר ממשיכים למטאורה!