חברים אמרו לנו שבורכנו, לעזוב את קו פנגן ״בשיא״… וואלה, באמת הרגשנו ככה.. ועוד יותר היה לנו נעים לשמוע את זה.. כי גם ככה היה קשה לעזוב..

לא עשינו ארוע פרידה.. אנחנו לא אנשים של מסיבות וארועים.. אותי דברים כאלה מלחיצים יותר מדי, אבל יש לי מזל שהאיש שלצידי, יש דברים שבהם הוא יותר מדוייק ממני, ויותר מבין ממני מה אני או אנחנו צריכים, והוא הציע שהיות ולא נעשה ארוע, אפשר פשוט להזמין חברים לאחה״צ להפרד. אנחנו נהיה בקוקו אחר הצהריים, זה אמנם מקום של ארועים, אבל אפשר גם סתם להיות בו.. ומי שרוצה לבוא ולהגיד שלום מוזמן.

אז כמו בהגעה כך גם בפרידה, הרגשנו עטופים ואהובים ומלאי מזל. הלא ארוע שלנו נמשך לתוך הלילה, כשהלכנו כולנו (אלינו הצטרף רק עידו, הקטנים נשארו בחדר) לאכול בפוד קורט של סריטאנו. גם קצת גשם ליווה אותנו בפרידה. ואפילו גחלילית הגיעה. נצצה אלי מהדשא שלנו.

היתה לנו דרך ארוכה לפנינו, וכדי שתעבור בזרימה כמה שיותר טובה ביקשנו מפאבל, הבחור מקו סמוי שהשכיר לנו את האוטו, להחזיר אותו בשדה התעופה של סוראטאני. כך שנסענו אל המעבורת וממנה אל סוראטאני, ולמחרת גם לשדה, באוטו שלנו. זה איפשר לנו לבחור מלון טיפה רחוק מהשדה, אבל נעים הרבה יותר מהמלון המעפן שישנו בו בפעם הקודמת שישנו בעיר.

בבקר עוד הספקנו לחטוף ארוחת בקר זוגית זריזה ב׳סוף העולם׳ גל הזדכה על הטוסטוס, ונסענו לסיים את האריזות. בכלל כל האריזות הפעם היו כמו כל אריזות אחרי זמן השתקעות ארוך שבו צברנו רכוש גדול וגם הילדים צברו להם רכוש משלהם.. העובדות של הקוקו מאוד שמחו על המתנות שהשארנו להן כשעזבנו.. ובכלל השארנו גם לא מעט מתנות לחברים, והצלחנו לצאת ארוזים ביעילות מירבית.

אחרי לילה במלון נעים אך רועש בסוראטאני, המשכנו על הבוקר לטיסה שלנו לבנגקוק. היו לנו שם יומיים לסידורים וניצלנו אותם היטב. המלון שלנו היה מקסים, החדר היה ממש דירה קטנה עם נוף עירוני באווירה מקסימה וזה שימח מאוד את הילדים שהרגישו ישר כמו בבית.

אחרי מעט בירוקרתיות רפואיות (בדיקת עיניים לעומרי) נפגשנו כולנו בדקטלון… או כמו שהילדים קראו לו – דקטלון האפל… כי הוא שואב ממך את כל הזמן שבעולם.. אבל אחלה זמן, ממש נהננו, והצטיידנו בטירוף שלנו, עם תיקים מעולים לילדים. עכשיו הם יכולים ללכת כמו מטיילים אמיתיים עם תיק גב מאחורה ותיק קטן מקדימה, ולסחוב בקלות ובנוחות את כל הציוד שלהם.. ילדים גדולים! ועוד כל מיני דברים שקנינו לקראת נפאל..

המלון שלנו, חוץ מזה שהחדר מושלם, גם נימצא במיקום מושלם ממש ליד הרובע הסיני של העיר. אחרי שהאכלנו את הילדים (מקדונלדס.. ברור.. אחרי חודשיים של אוכל קופנגני ללא מותגים) אני וגל יצאנו לסיבוב בחוץ בין המוני האנשים והמוני דוכני האוכל שלא מוכרים שום דבר צמחוני.. בסוף עצרנו במסעדה יוקרתית כזו שהציגה מבחר צמחוני שגם הוא ברובו לא באמת היה צמחוני כי היו בו כל מיני רטבי צדפות ושכאלה, אבל מצאנו מה לאכול וגם היה לנו טעים 🙂

היה משעשע לראות את המוכרות בסבן אילבן מסתכלות עלי בבעתה כשפניתי אליהן באנגלית.. בקו פנגן כולם מדברים אנגלית..

כשחזרנו לחדר מצאנו את הילדים בעיצומה של מסיבת סטיקלייטים.. הם היו ממש חמודים, אז הצטרפנו.

בלילה במלון, אחרי היום או אפילו היומיים העמוסים שעברנו, רצינו למלא את הטפסים שצריך למלא לצורך הגעה להודו ולנפאל. הוא אז הבנו שנצטרך גם ויזה ל23 שעות שלנו בהודו, והרגשנו קצת טמבלים שאנחנו מגלים את זה כל כך מאוחר, ובלחץ (כי צריך להספיק גם לאשר אותה..), אבל היות ולפוסט קוראים נפאל הרחוקה, אתם ודאי מבינים כבר שהסוף היה טוב..

למחרת על הבקר, או במקרה שלנו, לקראת הצהריים הלכנו לעשות בדיקות פי סי אר לילדים (צריך בשביל להכנס לנפאל), ומשם המשכנו לארקייד שהיינו בו פעם שעברה באמ בי קיי, כי זה מה שהילדים זוכרים בתור זמן כייפי בייק הגדולה בנגקוק. וגם הוא היה די הארקייד האפל.. כי גם שם בילינו הרבה יותר זמן מהמצופה..

חזרנו לחדר לנוח איזו שעה (או יותר נכון לארוז בטירוף שלנו בתיקים החדשים את כל הדברים שקנינו בדקטלון..) ולקראת השקיעה יצאנו שוב לשיט באוטובוס סירה הצהוב. על הצ׳או פראייה. לראות את הוואטים היפים על הנהר מוארים לקראת הלילה ובגוונים של שקיעה. זה היה הדבר היחיד שהצטערתי שלא הספקנו לעשות בסיבוב הקודם בבנגקוק, אז שמחתי לסמן וי. (ועוד יותר שמחתי יום קודם כששאלתי את כולם אם הם ירצו לבוא איתי או שיעדיפו שאלך בלעדיהם – הייתי גאה כשכולם רצו להצטרף)

בערב ממש ברגע האחרון לפני הטיסה קיבלנו גם את הויזה להודו וגם את התשובות השליליות של הבדיקות קורונה של הילדים, ויכולנו למלא טפסים בטירוף שלנו לתוך הלילה (טוב, נו, גל מילא…).

בבקר האחרון, שניה לפני שעלינו על המונית שתיקח אותנו לשדה התעופה, הספקתי לרוץ לוואט טראימיט, שנמצא 2 דק הליכה מהמלון שלנו ובו נמצא הבודהא המוזהב הגדול בעולם. בודהא בגובה 3.5 מטרים עשוי מ5.5 טון של זהב טהור. ויש מאחוריו סיפור יפה, גילו אותו מתחת למעטה אטום של גבס שבו היה נתון במשך שנים רבות, ככל הנראה כי הוסתר מפני בוזזים בורמזים. בזמן שיפוץ של המקדש בו הוא נמצא, הוא נפל, ואז מעטה הגבס נסדק והזהב מתחתיו התגלה.

שדה התעופה של בנגקוק יפהפה, כל הפסלים התאילנדים הענקיים שבו כרגע מכוסים במסיכות על הפנים, כל ההתארגנות עברה באמת בסבבה וברוגע יחסי, רואים שהילדים מתורגלים. ובכלל מאוד נח לכולם עם התיקים החדשים שלהם. מסתבר שגם ממרחים אסור להעלות למטוס, לא רק נוזלים.. כך מצאתי את עצמי מכינה סנדוויצ׳ים לרב ביציאה מהבידוק הבטחוני, כדי לא שיהיה לילדים מה לאכול במקום לזרוק לפח.. הבודקת שם ריגשה אותי לגמרי כשהיתה מוכנה עם טישו כדי שאוכל לנגב את הידיים מכל חמאת הבוטנים הריבה והשוקולד שמצאו את עצמם עלי במקום בסנדוויץ׳.

וזהו, אחרי כמעט שבעה חודשים, קרה הבלתי יאומן, ועזבנו את תאילנד.. כמה טובה היית אלינו תאילנד!

במטוס גל ישב עם הגדולים ואני עם עומרי.. החלטתי ללמד אותו מילים חשובות בהינדי – שלום זה נאמאסטה, כולם מכירים את זה כבר בגן בימינו, קל! ותודה אומרים דניאבאד. אמרתי לו את זה פעם, פעמיים שלוש, לאט, הפרדתי להברות.. ואחרי כמה שניות שאלתי – זוכר איך אומרים תודה? כן!!! גראסייס!!!

בגדול כל תהליך הזמנת המלון בהודו היה סיוטי משהו. הזמנו את הטיסה דרך הודו כי זה חסך לנו בערך 1000 דולר במחיר של הכרטיס. אבל כשהתחלנו לחפש איפה לישון שם, בהינתן זה שרצינו שלילדים תהיה חוויה טובה, ובכלל גם לנו, הבנו שאנחנו צריכים מלון קרוב לשדה ובמצב סבבה, כשהתחלנו לקרוא את הביקורות בבוקינג על המלונות שנראו לנו סבבה, גילינו מלא רמאויות, החל בביקורות מומצאות וכלה במיקום שיקרי של המלון עצמו. מותשים והמומים החלטנו ללכת על יקר ובטוח, מלון מרשת מוכרת במחיר כמעט ישראלי. עדיין חסכנו על הכרטיס, אבל הרבה פחות.. לחברים כבר המלצנו לטוס ישירות לתאילנד ולא משנה המחיר.

איזו התרגשות, לעבור בהודו. הודו אהובתי, מי היה מאמין שייקח לי כל כך הרבה שנים לחזור אלייך.. והאם זה בכלל נקרא לחזור? 23 שעות במלון הולידיי אין המפואר שליד שדה התעופה. חשבתי שאולי אקפוץ לסיבוב במיין באזאר אחרי שנתמקם, אבל היה יום ארוך והתרגשות במקסימום וחום של 40 מעלות בחוץ, באמת שרק רציתי לנוח. ועד שהתמקמנו כבר היה ערב, ונשאר רק להתארגן על ארוחת ערב ולראות כולנו ביחד סרט, שהילדים רצו שנראה ביחד כבר מלא זמן וחיכו להודו, שהבטחנו להם ששם זה יהיה רק אנחנו והטלויזיה.. בקיצור – לא יצאנו מהמלון. אבל הזמנו ברום סרביס ארוחה הודית מפנקת שחבל על הזמן.. ובכלל התפנקנו והיה כיף.

כדי שבכל זאת נקבל טעימה קטנה מהארץ המטורפת הזו, בלילה היתה צעדת חתונה על הכביש

הראשי מתחת לחלון שלנו, תופפו ורקדו וגררו איזו מכונית עתיקה שלנסוע כבר לא נוסעת, עפתי על זה 🙂

למחרת בבקר הספקנו רק לאכול בבופה המטורף של המלון ולהמשיך בדרכינו. הנהג מונית שלקח אותנו את עשר דקות הנסיעה בחזרה לשדה ניהל שיחה ערה עם גל במהלכה הוא התעניין עם הנישואין שלנו הם לאב מאריג׳. הוא כמובן התחתן באריינג׳ד מאריג׳. סיפר בגאווה על הילדים הגדולים שלו. היה כל כך נחמד שאפילו טיפ השארתי לו.. אני.. (שאני שונאת את כל הקונספט של טיפים, תגידו לי כמה לשלם ואשלם, אל תבלבלו אותי!) בכלל מרגישה שהתבגרתי, בכל הנושא הזה, שאני באמת רוצה קצת לצ׳פר את האנשים שאיתם אני באה במגע, רואה את הקושי שלהם לפרנס את המשפחות שלהם, בעיקר אחרי תקופת הקורונה הזו. ואני מציינת את זה כי בצעירותי, לא הייתי הישראלי המכוער, תמיד כיבדתי את כולם, אבל נלחמתי על כל שקל.

אמנם הגענו באחלה שעה לשדה, אבל הבידוק הבטחוני שעשו לנו היה לגמרי חסר פרופורציה. ואז עוד הזמנו אוכל לילדים לפני שראינו ששינו לנו את הגייט והוא רחוק יותר. בקיצור – רצנו למטוס.. ממש רצנו.

הטיסה סהכ קצרה ועברה בנעימים. הסתכלנו בהתרגשות על ההרים מתחתינו, ונחתנו בנפאל! וכל הכבוד לעידו שזו כבר הטיסה השניה שהוא לא הקיא בה!! 🙂

נפאל… כל מי שהגיע לפה מתאילנד הזהיר אותנו שזה לא תאילנד ושצריך להיות מוכנים לשוק.. אני אמנם כבר הייתי פה לפני 20 שנים בערך, אבל לא ידעתי מה השתנה ובעיקר לא ידעתי איך המשפחה תקבל את השינויים בתנאים.. ציפיתי להגיע אחר הצהריים למלון שלנו, שנמצא בפאתי התאמל (שזה רובע המטיילים של קטמנדו) ושלא נצא ממנו בכלל לפחות עד למחרת., לתת לילדים הזדמנות להשתבלל קצת, להתרגל לרעיון שהם במקום חדש ובכלל להתאושש מהשינוי באווירה. 

אבל המשפחה שלי הפתיעה אותי ובחרה ללכת ישר להארד קור של ההארד קור.. לאמצע השוק אסאן הנפאלי מלא באנשים אופנועים ומכוניות, סוחרים מכל הסוגים וגם תזמורת כי למה לא.. ומקדשים הינדים וצפוף ובלי מדרכות.. בדרך לקניון שאמור להיות בו לייזר טאג.. (שזה מה שגל סיכם עם עידו שנעשה כי זה היה תרוץ טוב להוציא את כולם מהחדר)

אחרי שספגנו מספיק מהחוייה האותנטית, עלינו על מונית ונסענו לקניון. מצאנו את עצמינו במקום ישן וחשוך ומלא באנשים שמחים.. חיפשנו את הלייזר טאג ולא מצאנו.. בחיפושים שלנו עלינו איזה שבע קומות ברגל כי אין חשמל לאור ולמדרגות הנעות , ומצאנו.. באולינג! ואיך שהגענו כנראה כבר היה מספיק חשוך בחוץ אז הדליקו את החשמל בכל הקניון. פעם ראשונה שלנו בבאולינג משפחתי – וואלה היה כיף! ועופר קרע לנו את הצורה 🙂 ופתאום היינו פשוט בקניון חביב ונעים ומלא בחנויות שמחות ואנשים.. מדהים כמה חשמל משנה את האווירה (לפחות לי, לשאר לא נראה שזה הפריע בכלל).

ואז כבר באמת הגיע הזמן לחזור לשקט של החדר.. הזמנו אוכל מהמסעדה של המלון, לא ידענו מה יגיע אז הזמנו מלא אוכל… יצא קצת מביך כשחצי מזה החזרנו חזרה, אבל היה טעים והיתה לנו הזדמנות לסיים בנפאל את הסרט שהתחלנו בהודו 🙂

למחרת יצאנו לסידורים בתאמל, להשיג סים מקומי וכסף מקומי, ופשוט נהננו כל כך, גם אני וגם גל מהאווירה ברחובות, הילדים נשארו בחדר ללמוד ולנוח מהאינטנסיביות של הימים האחרונים. ורק אחר הצהריים הוספנו אותם לסיבוב שלנו, באחת החנויות שעברנו גילינו את המשחק הנפאלי הלאומי – העז והנמר, המוכר שיחק עם הילדים בכזו סבלנות, והיה מקסים, וכמובן שקנינו את המשחק.. ממש משחק מגניב.

ביום השני שלנו בקטמנדו הלכנו לראות את ציפור השמש והפילים המפוסלים שבנפאל הרחוקה, בכיכר דורבר של פאתאן, התפעלנו עמוקות מהמבנים העתיקים המקדשים וגילופי העץ, אכלנו צהריים במסעדה מושלמת בקומה רביעית שהשקיפה על כל הכיכר, ואז צד אותנו מדריך תיירים נחמד. הוא היה ממש סבלני וחיכה גם שהבהרנו לא שאנחנו לא יודעים אם מתאים לנו הדרכה כי לא סגורים על כמות הסבלנות של הילדים וכי כרגע אנחנו יותר מרוכזים בלחפש להם שירותים, וגם כשהם יצאו מהשירותים ובינתיים צדו אותנו גם מוכרי המזכרות, שמאוד רצינו לצ׳פר כי היה נראה לנו כאילו הם לא הרוויחו כסף ממש מלא זמן.. אז כשסוף סוף התפננו אליו, הוא פשוט היה נחמד והציע הדרכה באיזה אורך שנרצה לאיפה שנבחר, והוא כל כך הוסיף לחוויה שהיה ממש שווה את זה. הסביר לנו על המקדשים, לקח אותנו מחוץ לכיכר למקדשים עתיקים ומרהיבים ואפילו לקח אותנו לבקר את האלה החיה, הקומארי של לליטפור בכבודה ובעצמה. היה מקסים.

כשהתארגנו מוקדם יותר לטיול הזה, והתלבטנו אם לקחת נעליים או סנדלים, אז עופר התותח הזה אמר שלדעתו בבודהיזם, דווקא מכובד יותר סנדלים, כי הרי חולצים נעליים בכל מקום. והוא כל כך צודק, וכולנו השתכנענו..

בערב השארנו את הילדים בחדר ויצאנו לדייט נייט בתאמל. יש פה כל כך הרבה מקומות חמודים, באמת בלי סוף וכולם מחייכים ומסבירי פנים, וכולם גם מקומיים בניגוד לתאילנד (שבה הרבה מהעסקים הוקמו בשיתוף עם זרים, ובטח ובטח שבקו פנגן). מצאנו פאב נחמד על איזה גג והיה לנו כיף. שמתי לב שהרבה גברים פה פשוט שרים מדי פעם (מלצרים, עובדים במלונות, שרים לעצמם..) והקול שלהם כל כך מתוק ויפה.

למחרת יצאנו לנאגארקוט, כפר בהרים ממש קרוב (יחסית) לקטמנדו, שממנו ביום טוב בראות טובה אפשר לראות את האוורסט, זו בעצם הנקודה הכי קרובה לקטמנדו שאפשר לראות ממנה את האברסט. לא ידענו איך תהיה הראות בשבילנו וממש לקחנו הימור פה, אבל החלטנו ללכת על זה. יצאנו לשם עם נהג, שהזמנו משלום, סוכן נסיעות מקומי, שהישראלים הדביקו לו שם. מאוד נחמד, אתה מדבר איתו ויודע שהוא בחור רציני, שאפשר לסמוך עליו לגמרי, ואכן הוא לא אכזב. הגענו לכפר בצהריים המאוחרים, טיילנו בחוץ עם הילדים, אספנו מקלות ואבנים, הלכנו לאיבוד בין הטראסות של הכפר ומצאנו את הדרך חזרה כדי לשתות תה חם במקום קסום מוקפים בדגלי תפילה טיבטים.. אבל שקיעה לא היתה לנו.. היו המון עננים מפותחים שקיווינו שיורידו גשם שינקה את האוויר ושלזריחה תהיה ראות פצצה. כן כן.. אפילו התעוררנו לזריחה!

אז בזריחה לא היתה ראות פצצה אבל כן אפשר היה להבחין מרחוק ברכס בתוכו ידענו שוכן האברסט, וגם זה די מרגש לדעת.. לפחות את הזריחה ראינו ממש מהמרפסת של החדר שלנו, ככה שאחרי כל ההתרגשות יכולנו תוך 5 דק לחזור לישון!

היה לנו עוד אחר צהריים בקטמנדו להתארגן לנסיעה שלנו לפוקרה. 

28.4.2022

עכשיו אני כותבת מפוקהרה! היום בבקר התעוררנו ב5:30, התארגנו, סגרנו אריזות וב6:15 כבר היינו על המונית שלקחה אותנו לתחנת האוטובוסי תיירים. עלינו על אוטובוס עם ספות (ששלום המליץ לי שמשפחות נוספות שאנחנו מכירים לקחו אותו והיו מרוצים), ונסענו 8 שעות!! לפה. אני אעוף שניה על הילדים שלנו, המטיילים האלופים שהתעוררו כל כך מוקדם ועברו את הנסיעה הזו בכייף עם התעניינות במה שקורה בחוץ לצד מעט יחסית התעניינות במסכים. מי היה מאמין שהילדים שלא הסכימו בכלל להכנס לשירותי בול פגיעה לפני חצי שנה כבר לא סופרים את בכלל ומורידים את המים בטבעיות עם דלי באיזה חור שעצרנו בו להפסקות או בתחנת דלק מקומית.

גאה בכם חבר׳ה!